אלף נודדת

החבר הראשון בתנועת הסלואו פוד.
(בעת הכנת כתבה לעיתון המקומי על סלואו פוד גליל עליון, נזכרתי בפרק הקצר הזה):

מוכר הגלולות המרווֹת

– שלום! אמר הנסיך הקטן.
– שלום! השיב הרוכל.
רוכל זה עסק במכירת גלולות משובחות המרוות את הצמאון. כל הבולע גלולה אחת לשבוע אינו זקוק עוד לשתיה.
– למה אתה מוכר זאת? שאל הנסיך הקטן.
– גלולות אלה, הסביר הרוכל, מאפשרות חסכון ניכר בזמן. המומחים חשבו ומצאו כי בדרך זו אפשר לחסוך חמשים ושלוש דקות בשבוע.
– וכי מה עושים בחמשים ושלוש דקות אלה?
– יכול אתה לעשות בהן ככל העולה על רוחך.
– כשאני לעצמי, אמר הנסיך הקטן בלבו, אלו היו לי חמשים ושלוש דקות פנויות, הייתי הולך לי בנחת אל המעיין…

SLOW FOOD היא תנועה עולמית, שראשיתה באיטליה. כשהוקם לפני כ-30 שנה סניף מקדונלדס הראשון ברומא, מספר איטלקים חמים ויראי פסטה תוצרת בית, יצאו להפגנה כנגד מעוז ה-   fast food ויצרו את תנועת הסלואו-פוד ככינוי נגד. כיום מונה התנועה מאות אלפי חברים בכל רחבי העולם.
בסלואו פוד מאמינים כי לכל אחד יש זכות בסיסית להנאה, ליחסים הרמוניים עם הטבע ולכבוד לקצב החיים שלו. כתוצאה מכך, לכל פרט יש את הזכות והחובה לקחת אחריות ולהגן על המורשת של האוכל, המסורת והתרבות המאפשרים את הזכויות הללו.
התנועה מבוססת על התפיסה האקו גסטרונומית המכירה בקשרים החזקים שבין הצלחת ממנה אנו אוכלים ובין הפלנטה עליה אנו חיים.
על פי סלואו פוד, אוכל צריך להיות אוכל טוב, נקי והוגן. בארגון מאמינים כי האוכל שאנו אוכלים צריך להיות טעים, שהוא צריך להיות מיוצר באופן כזה שאינו מזהם את הסביבה או פוגע בה ברווחת החיות או בבריאותנו ושיצרני האוכל צריכים לקבל תגמול הולם עבור עבודתם.

חברי הסלואו פוד מקיימים מפגשים בסופי שבוע בהשתתפות חברי העמותה ואורחיה. למפגשים אלו מוזמנים מומחים ובעלי מקצוע בתחומי גידול, טיפוח, הכנה, שימור ושימוש במוצרי מזון וכלי-בית שונים. פעילות סלואו פוד גליל עליון מתקיימת במסגרת עמותה בשם זה, שאינה למטרות רווח והפעילים בה עושים עבודתם בהתנדבות וללא שכר.

(מתוך: הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט-אכזיפרי, עמ' 74)

מסע ברכבת שבמהלכו אנו מגיעים אל התסכול הנורא של גבר נוכח אותה פנטזיה רגעית וקטועה בין האשה ובין הגבר האחר. נוכח המוסיקה ההיא שבין שניים המתנגנת בטבעי ובפשוט.

טולסטוי בצעירותו

סונטת קרויצר, הוא סיפור שנכתב לפני 124 שנים. הוא כתוב כסיפור בתוך סיפור. חבורת אנשים בקרון של רכבת, מדברים על אהבה ועל נישואין. השיחה היא הקדמה לוידוי ארוך. וידוי שהוא כמו סונטה מוסיקלית מלאת צבע ותזזית, שמספרת את עצמה במלים. יש בה שני כלים, המספר והשומע ורצף הסיפור נקלט בתוך תנועתה של הרכבת. אנחנו לא רואים את מה שבחוץ. אנחנו רואים רק את מה שבפנים, בתוך נפשו של האיש עצמו: "אני פּוֹזְדְנִישֶב, אותו אדם שקרתה לו אחת מאותן אפיזודות קיצוניות… וליתר דיוק אותה אפיזודה שהוא רצח את אשתו".
סונטת קרויצר איננה סיפור בלשי שבסופו מתגלה הרוצח. אך גם אם איננה שייכת לז'אנר של ספרות המתח, היא רוויה מתח ממין אחר. המתח שאנו אחוזים בו כלפי עצמנו כדי להבין מה היה שם. מה הניע את האיש הזה, פּוֹזְדְנִישֶב, שהיה איש עשיר מאד, ונישא לאישה יפה שלא מחמת תאוות הבצע, מה גרם לו שירצח אותה? האם זאת הקנאה?
שהרי יש מקום, לחשוב, ברמה השטחית והמיידית שמדובר פה בקנאה גרידא. גבר אחר נכנס אל חייהם המתוחים של בני זוג באחוזה כפרית. הוא מורה למוסיקה, שתפקידו לסייע לאשה לשפר את נגינתה. הגיבור שלנו עומד ומביט ומאזין: כשהאשה בפסנתר הגבר האחר מבצע את תפקיד הכינור. הם מנגנים יחד את סונטת קרויצר מאת בטהובן.
בדבריו על העטיפה האחורית של הספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, כותב עורך הסדרה, מנחם פרי כי סונטת קרויצר, איננה סיפור על תוצאותיה של קנאה כפייתית. גם גיבור הסיפור וגם טולסטוי, סבורים שאלמלא תואנת הקנאה היתה נמצאת תואנה אחרת. כלומר תואנה אחרת לגבר, גיבור הסיפור, לרצח האישה, אם חמשת ילדיו. הרוצח מספר את הדברים (בעמ' 84): "… הרי בבית המשפט הוצג העניין כאילו הכל קרה בגלל קנאה. לא היה ולא נברא. כלומר לא שלא היה ולא נברא, אלא היה גם כך וגם לא כך."
ולאחר כמה שורות, באותו עמוד הוא אומר: "הכל קרה בגלל אותה תהום איומה שרבצה בינינו… בשל אותו מתח עצום של השנאה ההדדית".

טולסטוי עם אשתו. שישה שבועות לפני מותו

אם כן מה היה שם, מהם אותם שורשים לאותה שנאה הדדית שהתפתחה בין בני הזוג פּוֹזְדְנִישֶב ופּוֹזְדְנִישֶבָה. אף על פי שמדובר ברצח, הספר שולח אותנו לחשוב לא (רק) על מקרי הזוועה שאנו שומעים סביבנו חדשות לבקרים. דומה שהווידוי הארוך של פּוֹזְדְנִישֶב באזני המספר בסונטת קרויצר, משמיע את תולדות המשפחה שלנו. זאת אף כי נכתב לפני יותר ממאה ועשרים שנה ואף כי הגיבורים שלו נושאים שמות רוסיים ארוכים (לגבר, הצלע השלישית, קוראים טרוּחָצֶ'בְסְקי). אלה תולדות היחסים שלנו שבין שני המינים בעידן המודרני.
בבסיס הכל נמצא היחס התמוה והתמֵהַ, מצד הגבר הנושא את התשוקה המינית כלפי האישה; האם עצם מימושה של התשוקה המינית כלפי נשים שונות, מחרבת מראש את היכולת לאהבה שאינה תאווה גופנית, האם החושניות והיצר הם תופעות מנוגדות לטבעי ולפשוט ולאהבה הפשוטה והטבעית ההיא, הבהירה, הנפלאה, שכמותה כהתגלות אלוהית, אמונית. ומה מקומה של התחושה הזאת בעולם שאין בו אלהים והאדם (והאשה) מחפש בו משמעות? משמעות שתפיג ולו לרגע את תחושת הבדידות הקיומית. ומה מקומו של אותו חיפוש מול מערכת החובות והמוסכמות החברתיות, שעדיין מציבים את המשפחה במרכז ורואים במשפחה תשתית למערך החיים המלא?
המונולוג של פּוֹזְדְנִישֶב הוא תזזיתי ומרתק ומלא אותו מתח שדיברתי עליו. המתח להבין, לא רק את הדובר אלינו מתוך דפי הספר, אלא להבין את עצמנו שם, בדיוק שם בתוך פקעת מסובכת של דרישות ותחושות של סיפוק ודחייה עצמית. "פקעת הסיבות שהבעל ספק-חושף, ספק-בורא-בדיעבד" כדבריו של פרי בעטיפה האחורית, מתחילה בתיאור מדויק וחושפני של הגיבור בצעירותו. בביקוריו – שהחברה עודדה אותו להם – בבתי זונות למיניהם. לאט לאט הוא מבין שהאישה הופכת לגביו לחפץ. לחפץ שמיועד לסיפוק תאוותיו. משם הוא יעבור לתיאור הנישואין. אבל הוא יודע. אל הנישואין הוא אינו מגיע טהור, אלא רווי בחטא החיפצון בעוול הבסיסי שהוא עשה לנשים. יתר על כן, גם הנשים אינן זכות וטהורות. בתוך מערכת הסיבות והמוסכמות החברתיות הופכות הנשים לציידות בעלים. הנשים הן בעלות ידע מוקדם על עוצמתן כמושא של תשוקה. הידע הזה מוביל למניפולציה מתמדת ביחס לגברים. היכולת להיות מוקד התשוקה החדשה של הגבר, מעניקה למעשה את הכוח לתמרן אותו.

וויליאם קופלי (1919-1996)

וככל שהמונולוג הזה מתקדם, על רקע שקשוק צירי הרכבת, נוצר רעש של כיוונים ורגשות ודעות שהופכות את עולמנו ואינן עושות בו סדר כלל. אנו שוקעים לתוך המועקה הבלתי אפשרית של הדובר, וכמוהו מבטלים כל אפשרות לאהבה אמיתית. כמוהו, כבר איננו זוכרים שאילולא היה לנו מושג כלשהו מסוים על כך שאהבה כן קיימת, לא היינו יודעים שהיא נעדרת מאיתנו. עד שמגיעים לחלקי הסיום של הספר, לתיאור המפלצתי והאיטי של המעשה. וכבר הטירוף סביבנו, על כל כיעורו, על כל אי הפיכותו ועל כל חוסר החיים שסביבו.
ומדוע, שאלתי את עצמי, ושאלתי את חברותי, מדוע קרא טולסטוי לסיפור הזה סונטת קרויצר?
נחזור אל דברי האיש עצמו, שלא הקנאה היא התואנה. ש"היה גם כך וגם לא כך".
מתי החלה פעולת הרצח עצמו, האם לא בשעה שהבעל צפה באשתו בפסנתר כשגבר אחר מנגן את תפקיד הכינור בסונטת קרויצר? כי מה שהיה שם, הוא אותו דבר שהמוסיקה מחוללת, השלמות המסתוללת ומסלסלת בטבעי ובפשוט אל תוך חללי הזמן. כי זה הרי מה שהתרחש ביניהם והסופר תיאר זאת בהרחבה כשהוא אינו מזכיר כלל וכלל את המילה אהבה.
אלא שאותה אהבה, שאין להגיד את שמה, גם אם הייתה פנטזיה רגעית וקטועה בין האשה ובין הגבר האחר, גם אם אורכה כאורך זמן הנגינה עצמו, הייתה שם במוסיקה ההיא שבין שניים והתנגנה בטבעי ובפשוט. וגם בנפלא ובמופשט. בחושי ובחושני שאינו נתפס באמת. והיא לא הייתה שלו. ולעולם לא תהיה שלו כי איננו מאמין באפשרותה. ולכן נקרא הסיפור סונטת קרויצר, אין לו שם משלו, יש לו שם של דימוי מעולם אחר וממדים אחרים.

סונטת קרויצר, לב טולסטוי, מרוסית: פטר קריקסונוב, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה

ממה מורכבים החיים.

השיר של אגי משעול, תלוי על מאזניים. בכף אחת נמצא שם השיר. שכולו מילה אחת: פסטורלה. זו מתערסלת בכל משמעויותיה בנוחיות מרווחת כאבן הראשה, שעליה נשען כל כובד המשקל של אבני הקשת.
בכף השנייה נמצאות שורות השיר ומלותיו, מסודרות בכמה בתים. בכל בית נושא אחר ממציאות חיינו.
אגי משעול משתעשעת בשפה העברית בדרך משלה, והיא מצאה לה משעול עצמאי דרכו היא מחדדת את החולין הישראלי. שירתה של משעול איננה אורבנית. בשירים רבים רבים, היא מספרת את החולין דרך היומיום הכפרי של ביתה. לחולין שלה בשיר הזה, יש נקודת ציון גיאוגרפית, יישוב כלשהו הסמוך לתל-נוף. דווקא כיוון שהחלה את השיר עם נון צדיק כזה מדוייק, מצליח השיר להתרומם ולעוף מעל פני כל הארץ.
הוא עף בטיסה נמוכה. במטריה אווירית שמצהירה על הקוד ההומוריסטי הביקורתי לפיו יש לקרוא את השיר, בבית הפותח: חופת הביטחון הצהלי מעל כלל בית ישראל וחלונותיו. נציגי חיל האוויר של צבא הביטחון לישראל, מכונים כאן "המאווררים הגדולים". השיר שעף כמו המסוקים מעל מראות שמכהים את הנשגבות של ארץ ישראל, חושף את המרכיבים הכי גולמיים שלה. לא שיש מרירות במשפטים. במקום מרירות, כחומר נשק חד ויעיל הרבה יותר, נוצר הומור דק ועדין.
ההומור נוצר בזכות שתי כפות המאזניים. האסל שיוצרת הדוברת, בין שם השיר ובין משקל הנגד של כל בתיו, יוצר אירוניה פטנסטית. ישראל, הכפרית נעדרת כל פיוט וקישוט, להיפך, היא רעשנית, היא מעוותת צדק, היא אטומה לפועליה, היא עשוייה מעבודה שהחן שבתוכה אין בו קישוטים של עולם הצרכנות המדומה, היא מורכבת מזיעה וממאמץ שלנו או של אחרים.
אין מה לפרש יותר מדי את השורות. הן מדברות בעד עצמן בפשטות ובאיברים חשופים.

אגי משעול. משעול משלה

אני מזהה אצל משעול, המושפעת מיוצרים עבריים רבים, את חתימת ידו המשוררית של יהודה עמיחי. עמיחי, ניגש תמיד אל השפה העברית היומיומית, לא הרומנטית הנשגבת, אלא זאת שכאן ועכשיו ומטפל בה כמפרק שעונים. הוא מפרק ובונה שעוני-מרחב חדש. צירופים מטאפוריים שחלקם ממחישים את המטאפורה וחלקם משחקים בצלילים שנוצרים משורשי המילה וכך הוא יוצר עולם דימויים חדש ומתחדש מדי שיר ושיר.
בין תלמידיו הטובים ביותר ניתן למצוא את רוני סומק וגם את אגי משעול.
גם היא כך: רואה את "השמש מחטטת בחיטה" את "זמרי המשי הבוקעים מהטרנזיסטור" "להמטיר/שיעלה מן האדמה הניחוח". אין בשיר הרבה שעשועי שפה כאלה. כי השיר, הוא כאמור, השיר של משעול בשפה החדשה שיצרה היא ופתחה משעול חדש למשוררים שמושפעים ממנה. היא מצאה שפת פיוט לישראל של תוככי הסופרמרקט, או של מרחבי החצר האחורית של בית במושב הסמוך לגדרה. חומרי הגלם שמרכיבים את שלטי הדרכים שלנו, כמו את תכני מבזקי החדשות, הם חומרי הגלם של השיר. ומהיחס הזה בין הרעיון המופשט של הפסטורלה בכפר, ובין התיאורים המוחשיים של חולצות הטריקו שלובשים הפועלים התאילנדים, מהיחס המדוייק הזה מורכבים החיים.
ועוד אומרת לנו המשוררת, כי החיים מורכבים לא רק מההומור הפשוט שנגרם בצירוף של הדמות המחוספסת של חיי הכפר הישראלי למושג פסטורלה, אלא גם מעצם הדיון הרעיוני שנוצר כאן. מהיחס שבין הכמיהה לרומנטיקה בכפר, ושבריר המבט המרוחק, שמציץ אל הכפר הישראלי מתוך היפהפיות (המדומה אף היא) של אירופה, שהמציאה את המילה פסטורלה, ובין הקונקרטיות של הכפר באמת. הרגע האינטלקטואלי הזה, אף הוא מרכיב של חיינו. אילולא הכרנו את המושג פסטורלה, לא היינו נהנים כל כך מהשיר הזה.

אגי משעול, ביקור בית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, תל-אביב, עמ' 12

שיר למשוררים.

מאנגלית: אליעזרה איג-זקוב*

לבי דוה, נמנום מקהה חושי
מכה, כלגימת סם-לענה,
או יציקת מי-אופיום אל עורקי;
אך דק – ודברי מתהום-הנשיה;
"לא מקנאה בגדש סאת-אשרך;
"אך באשרך עלי אשרך, כי טוב,
כי את, נימפת-עצים, כנפך קלה,
עלילת-שיר גרונך,
על ירק-אשור וצללי אינסוף
משוררת את הקיץ, קלילה.

II
הו, ללגם יין שצנן
זה עידנים בעמק אדמה,
טועם שפעת צמחים וירק-גן,
במחול-שירי פרובאנס, רון ספוג חמה!
הו, לגביע – גדוש חמימות דרומית,
מלא מוזת-שיר כנה ומסמיקה,
בחרוזי-בועות קורצים שוליו,
יפיו מכתם ארגמנית;
וכי אשתה, עלום לי אסתלקה,
וכערפילי היער נמוג יחדו!

III
הימוג הרחק, התמוסס בשכחת
כל שבסבך עלוה לא ידעת מעולם,
לאות, קדחתנות ואף חרדת
כל השומעים אנקות אחיהם כאן;
אינאונים ירעיד שער אפר אחרון,
עת חשיבה גודשת סאת-הצער,
ועין עופרת בדכאון,
עת יפי לא ישמר את ברק העין,
אהבה לא תערג מעברי מחר.

IV
הלאה! הלאה! אליך אבוא ביעף.
לא במרכבת בככוס ונמריה,
אך על אברי השירה אשר לה כנף –
אין-רואה, מול נפשי במבוכותיה:
עמך הנני! ומה ענג הליל,
מלכת-ירח על כס במלא יפיה,
מוקפת זהר צבא פיות;
אך כאן אין אור מהל
מלבד אשר משחק-רוח סחפה
מבעד ירקת קדרות דרכים טחובות.

V
לא אוכל ראות מרגלותי פריחות,
אף לא ריח קטרת נח עלי ענף,
אנחש באפל מתק ניחוחות
באשר עונת הירח בי תרעף;
הדשא, חורש, עצי-בר מלא-פרים;
לבן עזרד וורד-הרועים,
סגליות קצרות-ימים, כסויות עלים:
ובכור טבור ניסן –
ורד-המושק בוקע, מלא יין-טללים,
מלמול מפגש ערב-קיץ של זבובים.

VI
בחשכה אקשיב; פעמים רבות
מאהב אני למחצה במות קל,
בחרוזים ושיר קראתיו, במלים רכות,
עדנת נשימותי לשלח לחלל;
דוקא עתה, דומה, יעשר למות,
ללא מכאוב, לחדל על-פני חצות;
בעודך יוצקת חוצה נשמתך
בשפעת השתלהבות!
ועוד תזמרי, ואזני לשוא מוטות –
עת לעפר תהי תפלת-אשכבתך.

VII
לא למות נולדת את, צפור נצחית!
לא רעב-דורות הביא עליך קץ;
הקול בזה הלילה שמעתיו
בימות-עבר שמעו קיסר ולץ:
אולי מצא השיר את נתיבו
לעצבות לב רוח, אלי ביתו נכמר,
דומעה בעין חטת עם זר, נידח,
הוא, שתכופות קולו
כשף מטמון קסום עלי משבר,
במחוז-פיות קסום להפתח.

VIII
נטוש! הן המלה כפעמון
ממך לטלטלני אל בדידות לב!
שלום! לא יצלח רמות כך הדמיון
כדבר תהלתו – שדון-כוזב!
שלום! קינת המנון גרונך תגוע
על גאיות ונחל בדומיה,
במתלולי גבעה; עד יקבר
בקרחת-יער קרובה:
הלחן גז. הישן אני או ערך
החלום-בהקיץ, או חזיון היהך

*פורסם בספרים, הארץ 5.5.2008