מסע ברכבת שבמהלכו אנו מגיעים אל התסכול הנורא של גבר נוכח אותה פנטזיה רגעית וקטועה בין האשה ובין הגבר האחר. נוכח המוסיקה ההיא שבין שניים המתנגנת בטבעי ובפשוט.
טולסטוי בצעירותו
סונטת קרויצר, הוא סיפור שנכתב לפני 124 שנים. הוא כתוב כסיפור בתוך סיפור. חבורת אנשים בקרון של רכבת, מדברים על אהבה ועל נישואין. השיחה היא הקדמה לוידוי ארוך. וידוי שהוא כמו סונטה מוסיקלית מלאת צבע ותזזית, שמספרת את עצמה במלים. יש בה שני כלים, המספר והשומע ורצף הסיפור נקלט בתוך תנועתה של הרכבת. אנחנו לא רואים את מה שבחוץ. אנחנו רואים רק את מה שבפנים, בתוך נפשו של האיש עצמו: "אני פּוֹזְדְנִישֶב, אותו אדם שקרתה לו אחת מאותן אפיזודות קיצוניות… וליתר דיוק אותה אפיזודה שהוא רצח את אשתו".
סונטת קרויצר איננה סיפור בלשי שבסופו מתגלה הרוצח. אך גם אם איננה שייכת לז'אנר של ספרות המתח, היא רוויה מתח ממין אחר. המתח שאנו אחוזים בו כלפי עצמנו כדי להבין מה היה שם. מה הניע את האיש הזה, פּוֹזְדְנִישֶב, שהיה איש עשיר מאד, ונישא לאישה יפה שלא מחמת תאוות הבצע, מה גרם לו שירצח אותה? האם זאת הקנאה?
שהרי יש מקום, לחשוב, ברמה השטחית והמיידית שמדובר פה בקנאה גרידא. גבר אחר נכנס אל חייהם המתוחים של בני זוג באחוזה כפרית. הוא מורה למוסיקה, שתפקידו לסייע לאשה לשפר את נגינתה. הגיבור שלנו עומד ומביט ומאזין: כשהאשה בפסנתר הגבר האחר מבצע את תפקיד הכינור. הם מנגנים יחד את סונטת קרויצר מאת בטהובן.
בדבריו על העטיפה האחורית של הספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, כותב עורך הסדרה, מנחם פרי כי סונטת קרויצר, איננה סיפור על תוצאותיה של קנאה כפייתית. גם גיבור הסיפור וגם טולסטוי, סבורים שאלמלא תואנת הקנאה היתה נמצאת תואנה אחרת. כלומר תואנה אחרת לגבר, גיבור הסיפור, לרצח האישה, אם חמשת ילדיו. הרוצח מספר את הדברים (בעמ' 84): "… הרי בבית המשפט הוצג העניין כאילו הכל קרה בגלל קנאה. לא היה ולא נברא. כלומר לא שלא היה ולא נברא, אלא היה גם כך וגם לא כך."
ולאחר כמה שורות, באותו עמוד הוא אומר: "הכל קרה בגלל אותה תהום איומה שרבצה בינינו… בשל אותו מתח עצום של השנאה ההדדית".
טולסטוי עם אשתו. שישה שבועות לפני מותו
אם כן מה היה שם, מהם אותם שורשים לאותה שנאה הדדית שהתפתחה בין בני הזוג פּוֹזְדְנִישֶב ופּוֹזְדְנִישֶבָה. אף על פי שמדובר ברצח, הספר שולח אותנו לחשוב לא (רק) על מקרי הזוועה שאנו שומעים סביבנו חדשות לבקרים. דומה שהווידוי הארוך של פּוֹזְדְנִישֶב באזני המספר בסונטת קרויצר, משמיע את תולדות המשפחה שלנו. זאת אף כי נכתב לפני יותר ממאה ועשרים שנה ואף כי הגיבורים שלו נושאים שמות רוסיים ארוכים (לגבר, הצלע השלישית, קוראים טרוּחָצֶ'בְסְקי). אלה תולדות היחסים שלנו שבין שני המינים בעידן המודרני.
בבסיס הכל נמצא היחס התמוה והתמֵהַ, מצד הגבר הנושא את התשוקה המינית כלפי האישה; האם עצם מימושה של התשוקה המינית כלפי נשים שונות, מחרבת מראש את היכולת לאהבה שאינה תאווה גופנית, האם החושניות והיצר הם תופעות מנוגדות לטבעי ולפשוט ולאהבה הפשוטה והטבעית ההיא, הבהירה, הנפלאה, שכמותה כהתגלות אלוהית, אמונית. ומה מקומה של התחושה הזאת בעולם שאין בו אלהים והאדם (והאשה) מחפש בו משמעות? משמעות שתפיג ולו לרגע את תחושת הבדידות הקיומית. ומה מקומו של אותו חיפוש מול מערכת החובות והמוסכמות החברתיות, שעדיין מציבים את המשפחה במרכז ורואים במשפחה תשתית למערך החיים המלא?
המונולוג של פּוֹזְדְנִישֶב הוא תזזיתי ומרתק ומלא אותו מתח שדיברתי עליו. המתח להבין, לא רק את הדובר אלינו מתוך דפי הספר, אלא להבין את עצמנו שם, בדיוק שם בתוך פקעת מסובכת של דרישות ותחושות של סיפוק ודחייה עצמית. "פקעת הסיבות שהבעל ספק-חושף, ספק-בורא-בדיעבד" כדבריו של פרי בעטיפה האחורית, מתחילה בתיאור מדויק וחושפני של הגיבור בצעירותו. בביקוריו – שהחברה עודדה אותו להם – בבתי זונות למיניהם. לאט לאט הוא מבין שהאישה הופכת לגביו לחפץ. לחפץ שמיועד לסיפוק תאוותיו. משם הוא יעבור לתיאור הנישואין. אבל הוא יודע. אל הנישואין הוא אינו מגיע טהור, אלא רווי בחטא החיפצון בעוול הבסיסי שהוא עשה לנשים. יתר על כן, גם הנשים אינן זכות וטהורות. בתוך מערכת הסיבות והמוסכמות החברתיות הופכות הנשים לציידות בעלים. הנשים הן בעלות ידע מוקדם על עוצמתן כמושא של תשוקה. הידע הזה מוביל למניפולציה מתמדת ביחס לגברים. היכולת להיות מוקד התשוקה החדשה של הגבר, מעניקה למעשה את הכוח לתמרן אותו.
וויליאם קופלי (1919-1996)
וככל שהמונולוג הזה מתקדם, על רקע שקשוק צירי הרכבת, נוצר רעש של כיוונים ורגשות ודעות שהופכות את עולמנו ואינן עושות בו סדר כלל. אנו שוקעים לתוך המועקה הבלתי אפשרית של הדובר, וכמוהו מבטלים כל אפשרות לאהבה אמיתית. כמוהו, כבר איננו זוכרים שאילולא היה לנו מושג כלשהו מסוים על כך שאהבה כן קיימת, לא היינו יודעים שהיא נעדרת מאיתנו. עד שמגיעים לחלקי הסיום של הספר, לתיאור המפלצתי והאיטי של המעשה. וכבר הטירוף סביבנו, על כל כיעורו, על כל אי הפיכותו ועל כל חוסר החיים שסביבו.
ומדוע, שאלתי את עצמי, ושאלתי את חברותי, מדוע קרא טולסטוי לסיפור הזה סונטת קרויצר?
נחזור אל דברי האיש עצמו, שלא הקנאה היא התואנה. ש"היה גם כך וגם לא כך".
מתי החלה פעולת הרצח עצמו, האם לא בשעה שהבעל צפה באשתו בפסנתר כשגבר אחר מנגן את תפקיד הכינור בסונטת קרויצר? כי מה שהיה שם, הוא אותו דבר שהמוסיקה מחוללת, השלמות המסתוללת ומסלסלת בטבעי ובפשוט אל תוך חללי הזמן. כי זה הרי מה שהתרחש ביניהם והסופר תיאר זאת בהרחבה כשהוא אינו מזכיר כלל וכלל את המילה אהבה.
אלא שאותה אהבה, שאין להגיד את שמה, גם אם הייתה פנטזיה רגעית וקטועה בין האשה ובין הגבר האחר, גם אם אורכה כאורך זמן הנגינה עצמו, הייתה שם במוסיקה ההיא שבין שניים והתנגנה בטבעי ובפשוט. וגם בנפלא ובמופשט. בחושי ובחושני שאינו נתפס באמת. והיא לא הייתה שלו. ולעולם לא תהיה שלו כי איננו מאמין באפשרותה. ולכן נקרא הסיפור סונטת קרויצר, אין לו שם משלו, יש לו שם של דימוי מעולם אחר וממדים אחרים.
סונטת קרויצר, לב טולסטוי, מרוסית: פטר קריקסונוב, הספריה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה