אלף נודדת

  כל החיות עצובות אחרי המשגל                                          

                                                             גאלנוס, רופא החצר של מרקוס אורליוס,
 המאה השנייה

וְלֹא סְתָם עֲצוּבוֹת
יֵשׁ הַמַּמְשִׁיכוֹת לְיַבֵּב
בְּלִי לְהָבִין מַדּוּעַ אוֹ
מַשְׁמִיעוֹת קוֹלוֹת בִּלְתִּי צְפוּיִים
כְּמוֹ גִּרְגּוּר קִינָה אוֹ
מַאוּוָּל
אַחֲרֵי שֶׁהִתְפָּרְקָה כְּבָר הַחַיָּה
בַּעֲלַת שְׁנֵי הַגַּבִּים
וּמִֹשּוּמָקוֹם גָּבַהּ לְפֶתַע
קִיר
גַּם אִם שָׁקוּף
בֵּין שְׁנֵי חֲלָקֶיהָ ּּּ ּ
אַחֲרֵי שֶׁמִּמְּרוֹם אָבְדַן הַכָּרָה
בִּנְפִילַת פֶּתַע
יָשָׁר עַל סָדִין
הֵן מוּטָחוֹת אֶל עַצְמָן
כְּמוֹ בְּסוֹף שֶׁל סֶרֶט
כְּשֶׁנִּדְלָק פִּתְאֹום
הָאוֹר –
*
בַּל נִשְכָּח
שֶרֻבָּן הָיוּ עֲצוּבוֹת עוֹד קֹדֶם
לִפְנֵי חֶסֶד הַשִּכְחָה שֶמִּמֶּנוֹ
אֵין יוֹדְעִים פִּתְאם לְאָן
לָלֶכֶת –
*
אֲבָל לֹא כֻּלָּן
אֲחָדוֹת רַק רוֹבְצוֹת וְעוֹלוֹת
בְּקָנֶה אֶחָד
קַשּׁוּבוֹת לְתֶזֶז הַתָּאִים
שֶׁל הַגּוּף
בְּלִי שׁוּם קִפּוּל
בַּתַּךְ הַנִּסְתָּר
אוֹ רָצוֹן לָנוּעַ לְשׁוּמָקוֹם
אַחֵר

לֹא כֻּלָּן עֲצוּבוֹת
יֵשׁ ֹשוֹכְבוֹת
בָּעֵשֶׂב הָרַךְ
מַבִּיטוֹת בַּשָּׁמַיִם מִבַּעַד לַמְּחָטִים
שֶׁל הָאֹרֶן
וְרוּחַ שְׁטוּת טוֹבָה
מְנַפַּחַת לָהֶן אֶת
הַּנּוֹצוֹת
מְנִיעָה יְרֻקִּים
וּמַזְכִּירָה
שֶׁגַּם אִם מִתְרוֹקֵן פִּתְאֹם
הַלֵּב –
הָעוֹלָם תָּמִיד מָלֵא.

מתוך: ספרים, שירה 13.11.2013

כשיש יריה, משהו מהסדר שהיה צריך להיות, אותו הסדר שהחל בתחילת הפרק  במעשה של אהבה, מתהפך.  

                                                       הַ יְ רִ יָ ה

לשירו של דן פגיס יש ארבעה חלקים ברורים. החלק הראשון הוא בן מילה אחת ומכתיב קוד של תעתוע. בחלק השני מבינים כי גיבור השיר נורה. גיבור השיר מכונה "הוא". בחלק שלאחר מכן יש עדות פנימית לרצף תודעתו של ה"הוא" ואז לבסוף בחלק הרביעי, מגיעים אל מהות השיר ונכנסים אל מוקד הכאב הפגיסי, אל השאלה הזועקת, הנוקבת: מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. והשאלה הנוספת לה, היא גם, מה שואל את השאלה. איזה אלהים האם אלהי הבחירה או האלהים הדטרמניסטי, שיצר קין כזה שיקח אקדח וירה באחיו יריה.
המשורר איננו פילוסוף. הוא כותב שירה על היריה הזאת.
הוא מתחיל עם מילת הנחיה: הפוך. המילה מנחה אותנו להתבלבל. זו מילה ערמומית, שמערבת את נושא השיר ברקמת המלים שלו.
בשתי השורות הראשונות של השיר אנחנו אולי צופים בסרט. אנחנו עוד מקווים שלא "הוא" הירוי, אלא "הוא" זה ששמע את היריה. בהדרגה מתוודעים לעובדה הקשה. "הוא" הגיבור שלנו שמחכה עוד, שבאזניו שמע רק את ראשיתו של הקול, כבר שמע הברה ראשונה של מות.
המשורר דן פגיס הוא אמן הערבסקות. קו הלשון הדוברת מתפתלת בתוך עצמה ומכריחה אותנו לעקוב אחריו בלוליינות תובענית. הערבסקה איננה שטיח אלא נעה כמו משפך, מכוונת מטרה: בסופה יש את הריק שנותר בעולם לאחר שקין רצח את הבל.
באתי לראות את השיר הזה, לאחר שקראתי מאמרים של פגיס החוקר. חוקר שירת ימי הביניים. פגיס הסביר כי בשירת ימי הביניים, לשיר יש רעיון והמשורר מלביש על הרעיון הריאליסטי כסות קישוטית פואטית. יהיה יופייה יפה ככל שיהיה, ועדיין אפשר ל"תרגם" אותה לרעיון המהותי שביסוד השיר.
בשירה ההיא "בדול הנושא מרקמת המלים הרבה יותר מאשר בשירה החדשה", מסביר פגיס.
פגיס המשורר, ששייך לעת המודרנית, כותב שיר מוחשי מאד. ריאליסטי ובו בזמן מופשט לחלוטין. כמעט ואין בו מטפורות או דימויים. כשהוא משתמש בדימוי, הדימוי הוא מעין אירוניה על דימוי: "כמו הברה אחת של מות". דימוי אבסורדי. מי שהוגה את המילה מות, הוא החי, מי שחווה אותה, איננו יכול, כי הוא מת.
לכן הפתיחה, הפוך, היא פתיחה מסתורית, אנחנו מעריכים בחיפזון כי יש פה איזה גבר הפוך. הפוך על גבו?

ולי מינצי, איור לסיפור קין והבל שהתפרסם במגזין "עיניים"

הפוך על ראשו? מכל מקום הייתה יריה. "הברה אחת של מות".
אלא שכל מה שקורה להלן הוא לא צפוי.
זה דן פגיס. משורר שמעקל את כיווני המחשבה ומעקם אותם אל תוך עצמם.
השיר דן על מה שעשתה היריה לירוי.
כמו בסרט "מטריקס" מתעכבת תנועת הירייה, נדמה שנעצרה ואז מתפוצצת בהד נפתל ברקות.
"קלוח יבש נמלט משקי החול". מה נמלט – החול? היריה החטיאה? לא. לא החטיאה, פגעה בו ואולי עברה אל שקי החול. אולי הקלוח הוא מטפורה מוחשית של קלוח הדם הלח שזורם מהירוי?
"אבל עודנו שליט על צבא גופו".
המשורר לא מזכיר כל מלחמה, או קרב.
ואנחנו כבר עמוק בתוך מצב שהתהפך כמה פעמים.
בדרך כלל כשאנחנו חושבים על "מלחמה" איננו מאיינים את העולם סביב היחיד הירוי, אנחנו רואים את ה"הוא" על גבי רקע כלשהו.
אבל המשורר פגיס מכריח אותנו להפוך את המיקוד: מהכלל (המאויין) אל היחיד הזה. ה"הוא".
ולאחר היפוך הראייה שלנו, אל מהפכת אישוניו הפונה פנימה במבט פנימי אחרון:
"ובכן עת לחשות. הוא יערך מחדש
ממתין בסתר העשב, אורב לבאות."
ושוב הכול מתהפך: הדם נפלט ממנו, אבל המשורר מהפך את הפועל. דמו הפליט.
דמו פליט, האדם החי כבר לא חי ואינו יכול לשלוט על "צבא גופו".
ואז הסוף: "הוא" הוא שהוזכר כל השיר הוא זה שצועק מן האדמה. לאחר שדמו תעה בעורקיו ולמעשה תעה מעורקיו ואיננו כלוא עוד כבר לא ברור מיהו שיצא בטרם עת וצועק מן האדמה. אם זה ה"הוא" האיש שנורה, או הוא – הדם, שיצא בטרם עת ומיהו הצועק מן האדמה? ה"הוא" שנקבר או הדם?
אלהים אומר לקין: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית ד' 10)
ופגיס אומר בשיר: "האדמה שלא פצתה את פיה ולא רצתה להיות שלו".
האם יש לחכות עם השיר הזה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הרי כל יום הוא יום כזה. ואם איננו יום זיכרון לחלל של מערכות ישראל הוא יום זיכרון לחלל של מערכות ישמעאל. כשיש יריה, אני חושבת, משהו מהסדר שהיה צריך להיות, אותו הסדר שהחל בתחילת הפרק שהחל כאשר "הָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ" הסדר שהחל במעשה של אהבה מתהפך ושום דבר, שום דבר לא יתקן אותו שוב. הפוך.

 דן פגיס, כל השירים "אבא" [פרקי פרוזה], הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, ירושלים, 1991, 2004, עמ' 93

"אם עץ-אהב הזקין שֹרשו ובאש בגד גזעו נכווה
מריח מי דודי יפרח כי עבר חשקי אותו הרווה
אולי ישוב לעשות מגדי חסד, כי יש לעץ תקוה."

משה אבן-עזרא

כלומר: אם עץ האהבה הנטוע בלבך, הזקין שורשו ונכווה באש הבגידה, עוד יש לו תקוה: ענן ידידותי ישקה אותו וממי אהבתי ישוב ויפרח ויוציא פרי ולא פרי סתם, כי אם מגד חשק. (בעזרתו של דן פגיס הנפלא מכל)