כל החיות עצובות אחרי המשגל
גאלנוס, רופא החצר של מרקוס אורליוס, המאה השנייה
וְלֹא סְתָם עֲצוּבוֹת
יֵשׁ הַמַּמְשִׁיכוֹת לְיַבֵּב
בְּלִי לְהָבִין מַדּוּעַ אוֹ
מַשְׁמִיעוֹת קוֹלוֹת בִּלְתִּי צְפוּיִים
כְּמוֹ גִּרְגּוּר קִינָה אוֹ
מַאוּוָּל
אַחֲרֵי שֶׁהִתְפָּרְקָה כְּבָר הַחַיָּה
בַּעֲלַת שְׁנֵי הַגַּבִּים
וּמִֹשּוּמָקוֹם גָּבַהּ לְפֶתַע
קִיר
גַּם אִם שָׁקוּף
בֵּין שְׁנֵי חֲלָקֶיהָ ּּּ ּ
אַחֲרֵי שֶׁמִּמְּרוֹם אָבְדַן הַכָּרָה
בִּנְפִילַת פֶּתַע
יָשָׁר עַל סָדִין
הֵן מוּטָחוֹת אֶל עַצְמָן
כְּמוֹ בְּסוֹף שֶׁל סֶרֶט
כְּשֶׁנִּדְלָק פִּתְאֹום
הָאוֹר –
*
בַּל נִשְכָּח
שֶרֻבָּן הָיוּ עֲצוּבוֹת עוֹד קֹדֶם
לִפְנֵי חֶסֶד הַשִּכְחָה שֶמִּמֶּנוֹ
אֵין יוֹדְעִים פִּתְאם לְאָן
לָלֶכֶת –
*
אֲבָל לֹא כֻּלָּן
אֲחָדוֹת רַק רוֹבְצוֹת וְעוֹלוֹת
בְּקָנֶה אֶחָד
קַשּׁוּבוֹת לְתֶזֶז הַתָּאִים
שֶׁל הַגּוּף
בְּלִי שׁוּם קִפּוּל
בַּתַּךְ הַנִּסְתָּר
אוֹ רָצוֹן לָנוּעַ לְשׁוּמָקוֹם
אַחֵר
לֹא כֻּלָּן עֲצוּבוֹת
יֵשׁ ֹשוֹכְבוֹת
בָּעֵשֶׂב הָרַךְ
מַבִּיטוֹת בַּשָּׁמַיִם מִבַּעַד לַמְּחָטִים
שֶׁל הָאֹרֶן
וְרוּחַ שְׁטוּת טוֹבָה
מְנַפַּחַת לָהֶן אֶת
הַּנּוֹצוֹת
מְנִיעָה יְרֻקִּים
וּמַזְכִּירָה
שֶׁגַּם אִם מִתְרוֹקֵן פִּתְאֹם
הַלֵּב –
הָעוֹלָם תָּמִיד מָלֵא.
מתוך: ספרים, שירה 13.11.2013
ואני אהבתי את שורות הפתיחה. אוהבת במיוחד את המילה " ליבב, שיש בה לדעתי סוג של עצב עמוק, והיא נותנת ביטוי ליאוש שמרגישים כאשר בא ליבב.. אז אני קוראת את השיר, כולו, ומתעצבת, ולא לגמרי בטוחה למה..