מוזיאון התמימות – אורהאן פאמוק

מוזיאון התמימות? עצם החיפוש האמיתי, הוא אולי מה שירכיב את האושר ולא תחליפים מזוייפים שלו, ובכל זאת הספר עוטה ספק על תמימות המניעים של האדם האוהב.

שום דבר אינו תמים בכתיבתו של הספר "מוזיאון התמימות", ספר שמודע לעצמו מהמשפט הראשון. והמילה הזאת "תמימות" ככל שחושבים עליה יותר בהקשר ליצירתו של אורהאן פאמוק, נראית יותר ויותר כמו הפיתיון הראשון שטמן עבורנו על אנקול חכתו הספרותית המשובחת.
המשפט הפותח בספר* קורא תיגר על משפט הפתיחה המפורסם בכל הזמנים, בספר אחר, שמזכיר את אותן משפחות "המאושרות במידה שווה", כדי לעסוק במשפחות האומללות, שאומללותן שונה זו מזו. כן, אומר כביכול קמאל בלבו, בהסתכלו אחור אל אותו רגע שבו היה מאושר, "אילו הבנתי שזה הרגע המאושר בחיי, בשום אופן לא הייתי מחמיץ אותו." כך הוא אומר בהמשך הפיסקה ואם נחזור אל המלים הללו בתום הקריאה של הרומן הארוך, לאחר משפט הסיום** הנפלא של הספר, כבר נדע איך לא להאמין לו. או נכון יותר, להאמין לו וגם לא להאמין לו לחלוטין. איך להטיל ספק במהימנות שלו ויחד עם זאת להיסחף אתו, לערוג אתו, ולהיות אנוכיים ואוהבים בדיוק כמותו. כמה הומור ועצבות מעורבים במעשיו של הגיבור קמאל ביי וכמה הומור ועצבות מעורבים בתוך עולם הספר ובנוכחותו במציאות.
מוזיאון התמימות הוא רומאן בשל, מלא, שאיכותו ניתנת לו בעצם המכלול הצפוף של מרכיביו. זה רומאן שכולל לפחות שלוש מערכות קואורדינטות מכווננות היטב, שמשתלבות זו בזו. ואני רוצה להישאר במרחב הגלוי לעין – המרחב של סיפור האהבה. מערכת הקואורדינטה הבסיסית, סיפור האהבה בין קמאל ובין פוסון. סיפור שאיננו טריוויאלי כלל, היות וקמאל מתאהב בפוסון זמן קצר לפני מסיבת אירוסיו לסיבֶּל וכל מה שקורה לאחר מכן, מוטבע באי אפשריותה של האהבה.
על המערכת השניה, ייצוגן של איסטנבול וטורקיה בכלל, כתב אלון ליאל, במאמר מקיף ויסודי, שפורסם בהארץ ספרים. אשתדל לא לחזור על הדברים שכתב רק להוסיף עליהם. ועל מערכת הקואורדינטות השלישית, המתבוננת במלאכת הכתיבה והיצירה עצמה (שמועצמת בתוך הספר באמצעות המקום הנכבד ליצירתם של "סרטים טורקיים") של שתי הקוארדינטות האחרות, כתב בני ציפר במוסף ספרות ותרבות.
במרכז מוזיאון התמימות עומד גבר בתחילת שנות השלושים לחייו, שנקשר באופן מקרי, לאישה צעירה יפהפיה והופך אותה למאהבת שלו. סליחה, היא הופכת אותו למאהב שלה. על חלקה של פוסון עצמה בכל התסבוכת הזאת, אנו עומדים אולי רק בדיעבד. ובוודאי ובוודאי אנו מצווים לעמוד על כך מתוך ראייה פמיניסטית שלוקחת אחריות על עמדתנו הנשית ולא מוכנה לראות אותנו כקורבן בלבד של אירועי השבירה של המבנה המסורתי הפטריאכלי הישן. כאמור, המפגש בין קמאל לפוסון מתקיים זמן קצר לפני אירוסיו של קמאל לסיבל, ובלשונו של פאמוק: "היא היתה בת שמונה-עשרה, קרובת משפחה רחוקה וענייה, שמקיומה שכחתי עד שגיליתי אותה מחדש. אני הייתי בן שלושים ועמדתי להתארס עם סיבל. כולם אמרו שאנחנו זוג נפלא."
וכך אנו מבחינים בביקורת או באירוניה עצמית רק דרך הסבטקסט; דרך קול שני שממשיך להתנגן ברקע הקול הראשון המספר. למשל כאן במשפט התמים לכאורה: "ששכח מקיומה של הקרובה העניה" אך טומן בתוכו ביקורת לאטימות החברתית שמאפיינת את המעמד הגבוה אליו הוא משתייך. יתר על כן, אם הוא וסיבל, ארוסתו זוג נפלא כל כך, מדוע זמן קצר לפני אירוסיו הוא עוגב ומתאהב בעצמה שכזאת בזבנית יפה ותמה שהכיר בחנות תיקים יוקרתית? אכן, פוסון ראויה לאהבה הגדולה והאנושה מצד קמאל. לקראת סוף הספר יעיד על כך גם הסופר אוראהן פאמוק (שייכנס אל תוך הסיפור בכייף ובחיוך נרחב מבלי שיאבד כהוא זה מהרצינות הנדרשת) בעצמו, אך האם הייתה כה תמה? אינני רוצה לקלקל את הנאת הקריאה למי שעדיין לא קראו את הספר. ומי שקראו בוודאי ישימו לב להחלטותיה הייחודיות של פוסון, אישה שמנסה לקבוע את גורלה בתוך חברה שמתנדנדת בין מסורתיות למודרניות ועל כן, חרף זאת, ישועתה מגיעה לה בעיקר מהגברים סביבה והדרך שהיא מתמרנת בחייה נגועה בטרגיות. על גב העטיפה כתוב כי בעקבות המפגש עם פוסון, אהובתו הלא-אפשרית, התרחק קמאל אט-אט מהסביבה הטבעית שלו. זה לא קורה ביום אחד. תהליך ארוך מביא אותו לכך. ובתוך התהליך אנחנו מתוודעים לעימות הפנימי המתמשך של גבר (ולמעשה כל איש ואישה) בחברה המודרנית ובמשפחה המודרנית.

אנו אנשי עשרת הדורות האחרונים, או אולי חמשת הדורות האחרונים של האגף המערבי בעולם, אנו שפרקנו את עול כבלי המשפחה המסורתית והכרזנו על עצמאות. עצמאות האהבה ועל הריבונות שלנו לנהל אותה מתוכנו על פי ערכי המוסר הגבוהים ביותר, אנו, מה לנו עתה? האם אנו באמת מאושרים יותר?
חוט רעיוני רציף עובר משני ספריו של טולסטוי שמתרחשים בסוף המאה התשע-עשרה ומגיע אל עיצוב דמותו של הגבר החי בסוף המאה העשרים בספרו של פאמוק. אנה קרנינה, מאותן משפחות "שאינן מאושרות", מנסה לקרוא תגר על מוסד הנישואין, ולחולל חיי אהבה מחוץ להם. קרנינה, הפמיניסטית הבידיונית הראשונה, מודל ודגם למיליוני נשים שניסו במציאות לפלס את הדרך לחיי זוגיות שהמסגרת החברתית איננה מכתיבה אותה אלא התוכן החיוני, הויטאלי החושני מזין אותם. טולסטוי סבר והראה בצער רב, שהתעוזה של אנה איננה אפשרית. אך האפשרות כבר הוצבה בפנינו. העולם השתנה.
פאמוק ממשיך גם את הדיון האינטנסיבי שהחל טולסטוי ב"סונטת קרויצר". כתיבתו של פאמוק, שיש בה תחכום טבעי ושופע, מתרחקת מהתחושה הנואשת והאובססיבית של הרוצח המתוודה ברכבת הנוסעת, מעשה ידיו של טולסטוי. עשרות שנים של פוסט מודרניזם והטלת ספק בעצם תקפותו של כל משפט ומשפט עומדות בין שני הסופרים, ובכל זאת חוזר פאמוק אל לב לבה של ההווייה האנושית היומיומית. מה קורה, הוא שואל, בתוך הזוגיות הממוסדת בחברה המודרנית? האם יכולה לפעום בתוכה האהבה הרומנטית, הנשגבה, אותו רגש זורם ומוחלט שאנו יודעים על קיומו ובכל זאת נכשלים במימושו? חטא התשוקה המינית הבועלת כלפי נשים מצד הגבר וחטא כוח הפיתוי מצד האישה, שדיבר עליהם טולסטוי כמכשילים מראש את היכולת לאהבה, נמצאים גם כאן במרכז הסיפור; האם החושניות והיצר הם תופעות מנוגדות לכמיהה הרוחנית השואפת למיזוג המוחלט עם בן הזוג? פאמוק ממשיך ותוהה. הכפייתיות שמאפיינת את קמאל בבקשו את פוסון מאז מסיבת אירוסיו, חרף כל הדוגמאות הטובות והרעות שמציגה בפניו החברה, ומוכיחה לו עד כמה הוא משוגע, היא אולי הערך הנעלה ביותר שבזכותו הגיבור הזה מתייחד מן הדמויות האחרות בספר, ושווה שיכתבו ספר רק עליו.

אורהאן פאמוק. רקוויאם לתמימות

אך האם האהבה איננה הופכת, מיד לאחר שנחוש בה לדרישה אולטמטיבית לבעלות על האהוב? האם אין הגרעין של האהבה רכושנות ואנוכיות חסרת מרפא? אנו רואים כי פוסון התמה, (שתמותה ויושרה אף הם נגועים במניפולציות דקות שהמצבים מכתיבים ומתעלים אותה אליהן), מחליטה כי אין אפשרות לאהבה הזאת. אך קמאל, ממשיך לחפשה. הוא ממשיך ומחפש את האהבה או את זכרה של האהבה והתמימות, ובתוך כך משדר גם אירוניה עצובה. הוא מחפש באמת ובתמים אך מהם המרכיבים בתוכו שמניעים את חיפושיו? עצם החיפוש האמיתי, ולא תחליפים מזוייפים הוא אולי מה שיכול לקרב את האושר, ובכל זאת הספר עוטה ספק על תמימות המניעים.
מוזיאון התמימות משאיר אותנו עם תמונות אינספור ומצבים שחוזרים במחשבותינו ומשקפים בעינינו את אנוכיותנו, את עוורוננו, את חולשותינו ואת כמיהותינו ומקל עלינו לסלוח לעצמנו ולהמשיך ולכעוס על אהובינו כי אינם מסייעים בידינו להגיע אל מה שהוא אי אפשרי.

* משפט הפתיחה: "זה היה הרגע המאושר בחיי אבל אז לא ידעתי זאת"
** משפט הסיום: "אני רוצה שכולם יידעו: חייתי חיים מאושרים מאד"

אורהאן פאמוק, מוזיאון התמימות, מטורקית: משה סביליה-שרון, כנרת זמורה ביתן 2011