אני כותב אל המעטים, אומר המשורר טוביה ריבנר, שהחודש ימלאו לו 90. בהם אני רוצה. אני לא רוצה את הרבים, שזה פרדוקס, כי אל המעטים מגיעים דרך הרבים. המרכז שלו, הוא אומר, הוא משפחתו וחיי היומיום שלו. אני יודע שאני משורר, אבל בפנים אני איכשהו מפקפק בזה.
טוביה ריבנר
"הזיקנה מפייסת", אומר טוביה ריבנר, שהחודש ימלאו לו 90, "אך אינני באמת מפויס. הרי אני מדבר בשירתי על ניגודים, ואני רואה את המשותף בין הניגודים ובין החיים על קו הקץ, והם יפים ורוצים לחיות."
ב-20 בינואר, בספרייה בנהלל, תיערך מחווה לכבוד טוביה ריבנר, יליד 1924, חתן פרס ישראל לשירה. האירוע הוא פרי יוזמתו של המשורר רפי וייכרט, הבעלים של הוצאת קשב לשירה, שהוציאה לאור חלק גדול מספריו האחרונים של ריבנר. ב-7 בפברואר, במסגרת שבת תרבות בצוותא בתל אביב, יחגגו שוב את יום הולדתו ה-90 של המשורר יוצא הדופן הזה, בהשתתפות אמנים שונים.
הריאיון שלנו מתקיים בחדרו הקטן בקיבוץ מרחביה. על קירות חדרו תלויים אוריגינלים של ציירים רבים, כולם מתנות של היוצרים עצמם, חברים שלו, וערכם האמנותי רב. בין התמונות גם שני תצלומים זעירים שנראים כציורים; אלה הם תצלומים של ריבנר, שעוסק גם בצילום.
ריבנר, שהוציא עד היום תשעה ספרי שירה, וספר ביוגרפיה בפרוזה, מחזיק בימים אלה ספר שירים נוסף שמתפרסם בשפה הגרמנית, בהוצאה בשם רמבו (על שמו של המשורר הצרפתי ארתור רמבו). לקראת הוצאת הספר, הגיע עורך מטעם ההוצאה הגרמנית אל דירתם הקטנה של גלילה וטוביה במרחביה, ועבד על השירים עם המשורר יליד ברטיסלבה (כיום בירת סלובקיה). פה ושם הוא הציע הצעות משלו, כי הגרמנית שלי היא ישנה. הספר מכיל שירים שעוד לא הופיעו בעברית, כי את השירים החדשים שלי אני רוצה להשאיר לעיזבון, מסביר ריבנר. כרגיל, דיבורו הוא תערובת של פשטות ושל הומור מעודן. זקן מסוגנן ואלגנטיות בלבושו מקנים לו דמות של אינטלקטואל שלא מפה, ובזרות שלו יש קסם.
לפני עשר שנים ראיינתי אותך, ובסופו של הריאיון התחוור לי, שאולי יותר מהכול אתה מי שלאחר כל השנים האלה לא הצליח להיות ישראלי.
"זה שלא הפכתי לישראלי, זה משום שאני יושב בקיבוץ. כי קיבוץ זה אי. אני לא בא במגע עם מלוא הסלנג החדש. גם באופיי אני חושב שאני לא ים-תיכוני כל כך. אני לא צעקן. לא מדבר בקול רם."
שירתו של טוביה ריבנר אינה שייכת לזרם המרכזי, ושמו אינו נישא בנשימה אחת עם משוררים אחרים בני זמנו, כמו יהודה עמיחי זל ונתן זך, שאף הם החלו לפרסם את שיריהם בשנות החמישים. אני לא שייך לאף קבוצה, הוא אומר. היה ספר על משוררי דור תשח בארץ ואני לא הייתי בתוכו, כי אני לא שייך לאף דור. ייתכן באמת ששילמתי מחיר על הישיבה שלי בשוליים ועל העובדה שאני חי במרחביה, אבל יש לי הרגשה די טובה מזה. אני מרגיש חופשי ומי שרוצה עוד יגלה אותי. שירה ממילא שייכת למעטים ולא לרבים, היא שייכת לפינה שקטה. מי שיש לו אוזניים ושומע, ישמע.
במשך כל השנים הוא מעין יוצא מן הכלל בעולם השירה הישראלית. רק לאחרונה זכה לעדנה. לדבריו, הרבה בזכות המשורר והמוציא לאור, רפי וייכרט, שהביא את שמו לקדמת הבמה השירית.
שירתו נמצאת היום, בצדק, בדרגה אחת עם שירתם של מיטב המשוררים, ובצדק היא גם סמויה יותר מן העין. אני כותב אל המעטים, אומר ריבנר, בהם אני רוצה. אני לא רוצה את הרבים, שזה פרדוקס, כי אל המעטים מגיעים דרך הרבים.
שיר צריך להפעיל את הנפש
שיריו האחרונים מתאפיינים בשטף חזק יותר, בהמון דברי שבח מעודנים לטבע ולחיוניות החיים בתוכו. בשונה משיריו הקודמים, שהמבקרים אפיינו אותם כשירים של האָיִן ועל האֵלֶּם. השירים האלה כתובים כפי שריבנר מעיד עליהם, בלשון בני אדם, אבל רצופים באזכורים תרבותיים ואמנותיים, שמעידים כי הוא פונה אל קוראים בעלי השכלה רחבה במיוחד בתרבות ובאמנות של אירופה.
"אני לא רוצה להקל על האנשים בקריאה", אומר ריבנר בריאיון לאלי אליהו, בהארץ, "שיר צריך להפעיל את הנפש ואת המוח, אחרת מה הטעם בו. אם הכול בא לך בקלות אתה נעשה פסיבי. וזה מה שקרה לאנושות, היא נעשתה פסיבית, אינפנטילית. אני דמוקרט כלפי בני אדם אבל לא כלפי האמנות. באמנות יש היררכיה, אני לא פוסט מודרניסט. צריך לשמור על ההיררכיה הזאת."
מבחינתו, ההיררכיה קיימת בשירה עצמה, היא איננה מכוונת כלפי האדם ותואריו. במקום כלשהו פנימי, הוא אומר, המרכז שלו הוא משפחתו וחיי היומיום שלו. הוא לא מרגיש את עצמו כמשורר.
"אז אני כן משורר, אני מקבל תגובה שאני משורר, אני יודע שאני משורר, אבל אני בפנים איכשהו מפקפק בזה."
אולי היחס הזה שאתה מתאר הוא מעין סירוב לקבל מה שדבק היום בהצלחה, אותו רגש של הערצה מצד הרבים.
"אני מתעב הערצה. הערצה נראית לי משהו פגום. הערצה זה משהו טיפשי. מה שאני רוצה זה מגע לב ולב. לא רק לב גם ראש. אבל לא להיות מורם מעם. חס וחלילה. בהזמנה לערב שיערכו לקראתי, הייתה הפתעה. אני לא רוצה לצאת נגד ולקלקל, אבל באמת איני רוצה אלא לשבת בפינה, אני רוצה שהשירים שלי יגיעו, אבל באמת לא להיות ככה מול כולם."
טוביה וגלילה ריבנר. צילום: יוסי אלוני
טוביה ריבנר נשוי לגלילה, פסנתרנית ומורה לפסנתר והיום ספרנית שיצאה לגמלאות. הם הורים שחולק את חייו בין נפאל, שם הוא חי ופועל במרכז בודהיסטי ומגיע לבית הוריו לכמה חודשים כמעט מדי שנה. הבן השני, איננו, אבד בג'ונגל באקוודור ולא נמצאו עקבותיו. מדי שנה מגיעה לביקור מנורבגיה גם הבת מרימי, מנישואיו הראשונים של טוביה, ומשפחתה.
טוביה נולד בברטיסלאבה, שזיקתה לצ'כיה הייתה חלשה ועיקר התרבות, של היהודים בעיקר, הייתה גרמנית, ועלה לארץ בשנת 1941 במסגרת עליית הנוער. בהגיעו למרחביה עבד בתחילה כרועה צאן, ומשם עבר לענפים חקלאיים אחרים, עד שבשנת 1950 אירעה לו תאונה קשה מאוד בעת נסיעה באוטובוס, בתאונה נהרגה אשתו הראשונה (אם בתו מרימי) והוא סבל מכוויות קשות ונשקפה סכנה ממשית לחייו. הוא חזר הביתה לאחר שלושה חודשים בבית החולים, ומאז עבר לעבוד כמורה בתיכון. ריבנר לא זכה לחינוך סדיר של יותר משמונה שנות לימוד, ואין לו תעודת בגרות משום בית ספר. הוא עלה לארץ בקבוצת נוער של השומר הצעיר, לאחר כמה שנות כיבוש גרמני בעיר הולדתו. על שנות הכיבוש הוא אומר לא חוויתי ייסורים. אני הייתי במצב של כל מיני איסורים והשפלות. שאסור היה ללכת ברחובות, רדיו לא לשמוע, לא ללכת במקום ציבורי, אבל זוועה של אושוויץ לא חוויתי ואז הצלחת לבוא לישראל.
את השכלתו האירופית הרחבה רכש באופן עצמאי. במהלך השנים הפך להיות מרצה באוניברסיטה, וכך גם השלים את עולמו האקדמי. הוא הוזמן ללמד בו-זמנית באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה, נשאר בחיפה, ולימים קיבל תוארי פרופסור ופרופסור אמריטוס. ריבנר היה מעורה ופעיל בחיי התרבות בישראל. בשנת 1973 יצאו לאור בספריית פועלים, בעריכתו, כתבי לאה גולדברג. בין גולדברג ובין ריבנר שררו יחסי חברות והערכה הדדית עמוקים. בתוך כך ריבנר היה גם חבר באקדמיה ללשון ולשירה הגרמנית, באקדמיה למדעים ולשירה במיינץ ובמוסדות ספרות ותרבות גרמניים נוספים.
כוכבים בריח של אקליפטוס
במשך 12 השנים הראשונות לשהותו בארץ כתב שירה בגרמנית. במקביל החל ללמוד עברית לעומק, אך הקשרים האינטלקטואליים הראשונים שלו היו עם שני אנשי רוח דוברי גרמנית. האחד היה המשורר וורנר קראפט (שהיה חבר של גרשם שלום) והשני היה לודוויג שטראוס, שהפך לחברו הטוב של ריבנר. את הקשר עם שטראוס יצר לאחר שקרא ספר שלו, והתרשמותו העזה משיריו דחפה אותו לנסוע אליו לבית הספר החקלאי בן שמן, שם לימד שטראוס, ותוך זמן קצר הפכו השניים לידידים. התחנכתי מתוך המגע עם שני המשוררים הללו, הוא מסביר, וכל זה התנהל בגרמנית. אחר כך הגיע למרחביה המשורר עוזר רבין, והוא רצה להכיר את רילקה. המדריך שלנו הכיר בינינו, אני הייתי מסייע בידי עוזר בקריאה של רילקה והוא לימד אותי שירה עברית, תוך כדי קריאה משותפת. עוד היום אני זוכר את הטעם ואת הריח של חורשת האיקליפטוסים, שם קראנו את 'כוכבים בחוץ'.
חדר האוכל של מרחביה
עבודתו כרועה צאן השאירה בו רשמים ארוכי טווח, ועיצבה את אהבתו את הטבע. עד היום אני אוהב את הטבע במובן של 'להיות בטבע' ולא לטייל בו, הוא אומר. את העברית למד אפוא, בתחילה עם מורים פרטיים, כמו המשורר עוזר רבין, ובזכות נחישות רבה בקריאה, בייחוד בכתבי עגנון. למדתי עוד ועוד עד שלבסוף תרגמתי אותו. תרגמתי לגרמנית את 'שירה', ואם תשאלי אותי איך עשיתי זאת, אני לא יודע. תוך כדי קריאה ותרגום התחברתי לעגנון ולשפה העברית. אני בא מבית מתבולל, ולכן תחילה מצאתי את היסוד האוניברסלי אצל עגנון, את מה שמעבר למלבוש, ורק מאוחר יותר גיליתי את המלבוש עצמו, והבנתי עד כמה הוא אצל עגנון חלק מהנפש.
שירה עברית הוא כותב משנת 1953. דומה שריבנר אינו שייך לדור, וגם אינו שייך לסביבה הקרובה שלו בקיבוצו מרחביה. "גם אותי זה מפליא", הוא עונה, כשהוא נשאל איך זה שהוא עוד חי בקיבוץ. "לומר את האמת, הייתי גר פה ולא הייתי פה, ומה שעשיתי בקיבוץ לא היה בתחומי הקיבוץ אלא בתחומי העיסוקים שלי. הייתי בוועדת תרבות והייתי שותף בהפקת חג היובל של הקיבוץ יחד עם הסופר יעקב שבתאי, שהחל את דרכו פה, ואז ערכתי תערוכת צילום גדולה, כי אני גם צלם. אבל לא השתתפתי בשיחות הקיבוץ, ולא הייתי בתוך ה'הו-הא' של הקיבוץ, הייתי על תקן של 'יורדים לו חייו'."
אני לא יודע אם אני משורר
לפני שנים הזמין אותו חברו הטוב, הסופר השוויצרי פרידריך דירנמאט, (ביקור הגברת הזקנה) לביקור בשווייץ. בהחלטה בשיחת הקיבוץ הוחלט, לא לאשר את נסיעתו, אך הוא נסע חרף ההחלטה. המזכירות ראתה בכך מעשה של הוצאה עצמית מהקיבוץ. ורק בסופו של דבר, לאחר מאבק לא פשוט, נשארו טוביה וגלילה בקיבוץ.
"האופי של הקיבוץ הוא שלא אוהבים יוצאים מן הכלל, אבל כל אלה הן מחלות של העבר, אז למה לנו להתעסק עמן בכלל למה בכל זאת נשארנו פה כל השנים נשארנו כי ראשית אני לא אוהב את העיר הישראלית, תל אביב למשל, כי היא עיר של המולה אינסופית ושל רעש וסירחון וכיעור. הכול רודף ונרדף. זאת בכלל לא עיר ששייכת למזרח התיכון, שאם יש משהו טוב להגיד עליו זאת האטיות והבטלנות. מעבר לעיר היה צריך להיות כרוך בעסקים עם משרדים שאינני אוהב, והמשכורת הייתה מספיקה אך בקושי, וכך נשארתי כי התנאים האישיים שלי היו יותר נוחים. לא מתוך אידיאולוגיה נשארתי."
יש הרבה קסם בדיבור הזה על הקיבוץ, שלא מטעמים אידיאולוגיים אלא מטעמים של נוחות. החופשיות שבה אתה מדבר על כך מאוד מצאה חן בעיניי.
"אני בכלל לא אידיאולוגי. אין לי חולשה לאידיאולוגיה. כל אידיאולוגיה מקפיאה, והחיים זורמים. אפשר לזרום איתם. וזה תלוי במזגו של אדם, הוא יזרום במסגרת הקווים המותרים. לא צריך להיות רוצח או מושחת או רמאי. זאת אומרת, ודאי שיש לי תפיסה מה קרוב לי ומה רחוק לי. אבל אידיאולוגיה כמסגרת סגורה שלא משתנה היא דבר שרע לי לגמרי. לכן בזיקנה הגעתי לאמירה, כפי שאני אומר בשיר האחרון בספר שהעולם מופלא. שגם הטוב וגם הרע ביחד. החיים כמקסימנטו, ולא כמו אנכסימנדרוס, הפילוסוף היווני שחי בשנים במאה השישית לפני הספירה, והיה אסטרונום, גיאוגרף והיסטוריון. הוא שאף לאחדות הגדולה, לים השקט, הלא מוגדר, זה היה האידיאל שלו.
אני בעד הניגודים, כי הניגודים עושים את החיים. הניגודים שאינם בסינטזה, אלא שיש איזה מרכיב משותף. על כך דיברתי בנאומי כשקיבלתי את פרס אייזנהאור, דיברתי על הפרדוקס הזה."
מה הפרדוקס?
"הפרדוקס שאני ישראלי שם בוויימאר, וכו', וזה רק אחד המאפיינים שבהם הניגודים נשארים ניגודים, אבל בתור ניגודים יש להם משהו משותף, אחרת לא היו ניגודים."
אבל זה קפקא.
"נכון, קפקא קרוב ביותר ללבי."
אמרת קודם שהזיקנה מפייסת. מה זה אומר שהחיים מבחינה רוחנית יותר קלים, הכאב יותר רך.
"לא. הכאב לא יותר קל. רק שבא אליו גם הצד השני. כשאני כואב אז אני כואב. אי אפשר. כשאת מאבדת בן, זה אברהם, לא זה עד רגע אחרון של החיים הכאב נשאר אותו הדבר."
ולצד זה הזיכרון של הפרידה האחרונה מהמשפחה. בשבילי השואה זאת המשפחה שלי, כשאני משווה בדמיוני את הבית, איך הלכו מהבית. את תחנת הרכבת. האם הסתכלו אחורה. זאת תמונה שאני לא יכול להשתחרר ממנה. ואם היא לרגע מרפה, אז אני משוחרר מזיכרונות. יש רגעים כאלה.
עצם הזיכרון הזה – של המשפחה היפה והנורמלית, שלוקחים אותה, שהיא נעלמת ממך – הוא מין מצב
קפקא
קיומי שלך?
"אני חושש שזאת טראומה שלא עזבה אותי. הפרידה מהם. ולא הייתי איש משפחה בצעירותי. רוב הזמן ביליתי במועדון של השומר הצעיר. הייתי צעיר, כותב קצת שירה, ושנתיים של אהבה ראשונה, רומנטית כזאת. גם בבואי ארצה, פגשתי משפחה רחוקה שלא הכרתי אפילו והיא נשארה רחוקה. אך ככל שאני יותר מזדקן, אני יותר ויותר משפחה."
מה עמד מעל מה?
"תמיד העמדתי את החיים ואת המשפחה מעל השירה. אני לא יודע אם אני משורר. אני לא שמח במיוחד על ספר שירים שמתפרסם. ספר צילום דווקא כן. ספר שירים לא. אני לא מרגיש את עצמי משורר. אני יודע שאני משורר, ואני כותב שירים לא רעים ואני פה, לפי ההערכה אליי, בכל זאת , אולי לא במיינסטרים אבל בטופ, בארץ, וגם בחוץ לארץ, אבל בפנים אני לא משוכנע שאני משורר, ואני משורר עם מצפון רע."
להרגיש את השתיקה הראויה
הכתיבה שלך היום השתנתה. היא נעשתה מלאה יותר במילים, בדיבור ברור לכאורה, אתה מרגיש שהיא השתנתה את הדיאלוג שאתה עושה עם רוח התקופה.
"קודם כול אני מרגיש את היסוד שלי, והוא יכולת השתיקה. גם אם אני עכשיו מפטפט הרבה מילים, כל המילים מסתירות את השתיקה, הן מסיכה של השתיקה שקודם הייתה יותר גדולה בהפסקות בין הדברים. במיוחד בשירים הראשונים שלי, ואז לא הבינו את זה כל כך פה. איש פה לא הפנים מה פירוש הדבר לכתוב שירה אחרי השואה, לא מבחינת התוכן ובוודאי שלא השירה של 'רחובות הנהר' (שמה של אסופת השירים של אורי צבי גרינברג שהתייחסה לשואה. א.פ.), בגלל הפלקטיות שהילכה בתוכה. הרטוריקה הגדולה, שוודאי לא מתאימה למה שקרה. זה היה ספר של הפגנה ואני לא אוהב הפגנות. אלא הפנמה. המשורר וההוגה מנחם דורמן אמר, שלכתוב שירה לירית על השואה הוא מעשה ברברי, אבל הקול הזה לא היה מורגש פה בשירה העברית ואני חושב שהשתיקות האלה, ההפסקות, מעט מאוד מילים, זה לתת לקורא להרגיש את השתיקה הראויה. זאת הייתה התשובה שלי. לכתוב למרות שאי אפשר לכתוב."
דן פגיס כתב על השואה.
"דן פגיס הוא נפלא. אנחנו היינו אחים בנפש. אז הוא כן כתב על השואה, בספר אחד, וכמה זמן זה לקח לו עד שהוא כתב וכתב כמה שירים וסגר. ומה שכתב הוא לא כתב לא כיהודי ולא כגרמני. אי אפשר לכתוב על השואה במובן הזה.
"אני סבור שהשואה היא לא עניין יהודי, אלא עניין אנושי משום שהיא הייתה אמורה להקיץ נרדמים. פתאום האדם נוכח למה הוא מסוגל כאדם. זאת הבשורה של השואה. בשבילי זה הזעזוע הגדול, לא רק של המאה העשרים אלא של כל ההיסטוריה האנושית. לא רק משום שפעם לא היו מעשי זוועה כאלה, אלא בשל הצירוף של רציונליות ושל סדיזם ותעשייה של הרג. הצירוף הזה לא היה קודם אצל אף אחד. הוא יצר אדם חדש ואני חושב שההשפעה של הצירוף הזה ניכרת עד היום."
אתה מדבר על אישים כמו פול צאלן וכמו פרימו לוי, או כמו מי שלא הצליחו לכתוב בכלל על השואה, וולטר בנימין ודוד פוגל, אנשים שמעבר למה שאתה אומר, משהו עמוק בגאווה שלהם כאנשי תרבות פתאום הושפל בגלל היותם יהודים.
"כל אדם באשר הוא אדם הושפל, מכל אדם עשו סמרטוט. כל אחד היה מספר. ואני אומר, היטלר היה הנקודה הקיצונית של רוח הזמן בעצם. את השחיטה של בני אדם הוא למד מהמטבחיים בשיקגו; את מחנה הריכוז ואת ההרעבה הוא למד מסטלין; את ההשפלה מהכיבושים הקולוניאליסטיים במאות שקדמו לו. הצירוף של כל אלה היה הביטוי הקיצוני של איון האדם.
צפלין. אנחנו סטטיסטיקה
ברצף הזה אנו רואים היום את כל המונופולים והקרטלים, שהם הם מי שמושלים בעולם. הממשלות הן בובות שלהם. הון ושלטון מצלצל יפה כחרוז, אבל תראי איך כל החברות הגדולות קופצות על איראן כבר עכשיו. בשבילן אנחנו סטטיסטיקה, והאדם עצמו השפיל את עצמו בעולם של הטכנולוגיה, בעצמו הפך את עצמו לסחורה, אנחנו משועבדים לרובוטאים שלנו. אני לא משועבד לטלוויזיה, למחשב, לטלפון יותר ויותר הפכנו את עצמנו לשוטי הסחורה שלנו.
אתה, כאיש של המאה העשרים, חווית את השואה, אבל צעירים שנולדו בסוף המאה העשרים, האם הם יכולים להבין את הרצף הזה.
"לא יכולים, יכולים רק דרך הראש לחשוב על זה. מה שבאמת, הרעיון של אוניברסליות ישב על תפיסה הוליסטית, הומניסטית וכו'. אחרי היטלר התפרקו הדברים בצורה כזאת, שאדם רואה את עצמו כאובייקט של השוק החופשי, של הכלכלה שהתפתחה. מהם העניים עבור העשירים אלה עולמות שונים לחלוטין. זהו גלגול של המשטרים הסדיסטיים.
אם אנחנו נדע להעדיף את השיר על מחשבותינו ועל רגשותינו, הוא לא יבגוד בנו. הרעיון, שהשיר מדבר כשהרגש שותק, הוא לא המצאה של זך. אבל פה, קצת בפרובינציה, חשבו שזאת המצאה שלו. הסימבוליסטים, מלמבה, אולי מבודלייר.
אני מגיע ממסורת של שירה, שלא העמידה את האני במרכז. לא האני הוא. פה השירה הישראלית היא כל הזמן הקישקעס, אני אני אני. אז גם מהבחינה הזאת היה ריחוק ביני ובין השירה הישראלית. אבל אני חי פה."
משורר שאינו במיינסטרים אולי חוטא לייעודו; האם אין זה התפקיד של משורר להיות זמין, שאנשים יוכלו לקרוא את שיריו בהלוויות וברגעי שמחה והתעלות?
"כאשר קוראים שיר במצבים מרגשים כאלה, יש משהו בשמיעה של השיר שהוא בערך, לא בדיוק, כי ממילא הרגש עושה חלק גדול מהעבודה באותם רגעים בלי קשר לשיר. הרגש הזה הוא מעין מקדם שירה. זה כמו ששולחים את הנוער שלנו לאושוויץ, נותנים להם מקדם רגש לתפיסת השואה. השיר אז מלטף את האוזן והוא לא ממש. קפקא אמר, שספר טוב צריך להפקיע את הים הקפוא בתוכך.
דירמאנט אמר, שכיוון שהעולם מנוגד לשירה יש לה תפקיד, אבל אני רואה את השירה במצב דחוק, שהיא אינה עונה על מה שקורה בעולם. לא רק בעולם האנושי.
בספר שיריך האחרון, אחרונים, מצאתי מעין השראה לתקווה נוכח הפחד מהפרידה.
"אני אדם בן תשעים, ומעולם לא חשבתי שאגיע לגיל הזה. אני לא רוצה להיפרד. אבל ברוכים הבאים אחריי."
הריאיון פורסם בעיתון הזמן הירוק, 9.1.14 הגיליון האחרון בעריכתו של יעקב לזר, ולמעשה בגיליון האחרון שהייתה לו זיקה לתנועה הקיבוצית
וכיוון שהכניס את המושג של הדימוי, אנו מבינים כי השיר נסב על המאבק האנושי הקיומי שבין התבונה ובין החושים. בעצם אהבת החוויה גופא. "אני רואה יותר ממה שאני יודע, יותר ממה שאני יודע לכנות בשם". זהו מאבק שמזין ומפרנס את המשמעות של היומיום בחיינו. מאבק שאין לו פיתרון ואומלל מי או מה שמנצח בו. האהבה מזכירה לנו את אבידותינו וכאבינו ובו בזמן מזכירה לנו את השמחה על עצם חיינו.
שום דבר אינו תמים בכתיבתו של הספר "מוזיאון התמימות", ספר שמודע לעצמו מהמשפט הראשון. והמילה הזאת "תמימות" ככל שחושבים עליה יותר בהקשר ליצירתו של אורהאן פאמוק, נראית יותר ויותר כמו הפיתיון הראשון שטמן עבורנו על אנקול חכתו הספרותית המשובחת.
