פסטורלה – אגי משעול

ממה מורכבים החיים.

השיר של אגי משעול, תלוי על מאזניים. בכף אחת נמצא שם השיר. שכולו מילה אחת: פסטורלה. זו מתערסלת בכל משמעויותיה בנוחיות מרווחת כאבן הראשה, שעליה נשען כל כובד המשקל של אבני הקשת.
בכף השנייה נמצאות שורות השיר ומלותיו, מסודרות בכמה בתים. בכל בית נושא אחר ממציאות חיינו.
אגי משעול משתעשעת בשפה העברית בדרך משלה, והיא מצאה לה משעול עצמאי דרכו היא מחדדת את החולין הישראלי. שירתה של משעול איננה אורבנית. בשירים רבים רבים, היא מספרת את החולין דרך היומיום הכפרי של ביתה. לחולין שלה בשיר הזה, יש נקודת ציון גיאוגרפית, יישוב כלשהו הסמוך לתל-נוף. דווקא כיוון שהחלה את השיר עם נון צדיק כזה מדוייק, מצליח השיר להתרומם ולעוף מעל פני כל הארץ.
הוא עף בטיסה נמוכה. במטריה אווירית שמצהירה על הקוד ההומוריסטי הביקורתי לפיו יש לקרוא את השיר, בבית הפותח: חופת הביטחון הצהלי מעל כלל בית ישראל וחלונותיו. נציגי חיל האוויר של צבא הביטחון לישראל, מכונים כאן "המאווררים הגדולים". השיר שעף כמו המסוקים מעל מראות שמכהים את הנשגבות של ארץ ישראל, חושף את המרכיבים הכי גולמיים שלה. לא שיש מרירות במשפטים. במקום מרירות, כחומר נשק חד ויעיל הרבה יותר, נוצר הומור דק ועדין.
ההומור נוצר בזכות שתי כפות המאזניים. האסל שיוצרת הדוברת, בין שם השיר ובין משקל הנגד של כל בתיו, יוצר אירוניה פטנסטית. ישראל, הכפרית נעדרת כל פיוט וקישוט, להיפך, היא רעשנית, היא מעוותת צדק, היא אטומה לפועליה, היא עשוייה מעבודה שהחן שבתוכה אין בו קישוטים של עולם הצרכנות המדומה, היא מורכבת מזיעה וממאמץ שלנו או של אחרים.
אין מה לפרש יותר מדי את השורות. הן מדברות בעד עצמן בפשטות ובאיברים חשופים.

אגי משעול. משעול משלה

אני מזהה אצל משעול, המושפעת מיוצרים עבריים רבים, את חתימת ידו המשוררית של יהודה עמיחי. עמיחי, ניגש תמיד אל השפה העברית היומיומית, לא הרומנטית הנשגבת, אלא זאת שכאן ועכשיו ומטפל בה כמפרק שעונים. הוא מפרק ובונה שעוני-מרחב חדש. צירופים מטאפוריים שחלקם ממחישים את המטאפורה וחלקם משחקים בצלילים שנוצרים משורשי המילה וכך הוא יוצר עולם דימויים חדש ומתחדש מדי שיר ושיר.
בין תלמידיו הטובים ביותר ניתן למצוא את רוני סומק וגם את אגי משעול.
גם היא כך: רואה את "השמש מחטטת בחיטה" את "זמרי המשי הבוקעים מהטרנזיסטור" "להמטיר/שיעלה מן האדמה הניחוח". אין בשיר הרבה שעשועי שפה כאלה. כי השיר, הוא כאמור, השיר של משעול בשפה החדשה שיצרה היא ופתחה משעול חדש למשוררים שמושפעים ממנה. היא מצאה שפת פיוט לישראל של תוככי הסופרמרקט, או של מרחבי החצר האחורית של בית במושב הסמוך לגדרה. חומרי הגלם שמרכיבים את שלטי הדרכים שלנו, כמו את תכני מבזקי החדשות, הם חומרי הגלם של השיר. ומהיחס הזה בין הרעיון המופשט של הפסטורלה בכפר, ובין התיאורים המוחשיים של חולצות הטריקו שלובשים הפועלים התאילנדים, מהיחס המדוייק הזה מורכבים החיים.
ועוד אומרת לנו המשוררת, כי החיים מורכבים לא רק מההומור הפשוט שנגרם בצירוף של הדמות המחוספסת של חיי הכפר הישראלי למושג פסטורלה, אלא גם מעצם הדיון הרעיוני שנוצר כאן. מהיחס שבין הכמיהה לרומנטיקה בכפר, ושבריר המבט המרוחק, שמציץ אל הכפר הישראלי מתוך היפהפיות (המדומה אף היא) של אירופה, שהמציאה את המילה פסטורלה, ובין הקונקרטיות של הכפר באמת. הרגע האינטלקטואלי הזה, אף הוא מרכיב של חיינו. אילולא הכרנו את המושג פסטורלה, לא היינו נהנים כל כך מהשיר הזה.

אגי משעול, ביקור בית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, תל-אביב, עמ' 12