המרחב של הדברים הקטנים. מהותה של החגיגה היא עליזה וסוחפת ומלאת התרגשות אבל ממדיה כה קטנים לכן הם מחייבים את המובגרים להתכופף לגובה הילד ולהאזין לו ביתר תשומת לב
כשהייתי קטנה, הייתי עסוקה שעות רבות בזערורי האבק שהיו עורכים מחולות כבירי רושם לאורך קרני השמש, מתגנבים עם האור מהחלון ונוחתים ברכות על הרצפה. הייתי די בטוחה אז שאיש מלבדי איננו רואה אותם. שיערתי באופן די מבוסס שרק ייצורים קטנים מסוגלים לקלוט דברים זערורים שכאלה.
אבל טעיתי. יש סופרת לילדים בישראל, שמיקמה חלק מהמצלמות המספרות שלה מול שיירת נמלים קטנטנות, המזדחלת מתחת לארון וראתה כל מה שקורה שם.
הסופרת היא עדנה קרמר הוותיקה מקיבוץ עין השופט, ששנים רבות הייתה גם עורכת בהוצאת ספרית הפועלים. מדי כמה שנים היא מוציאה יצירת מופת לילדים ובכל יצירה שלה היא מוצאת נקודת ראייה חדשה, ממנה נראה העולם בזווית, שילדים יכולים למצוא אותה בקלות והורים יוצאים נשכרים.
הספר עוסק בנושא של משאות הנפש שלנו. משאות הנפש שנוצרו בילדותינו ולפעמים הן הופכות לייעוד או לדרך חיים, או למה שקוראים היום בלשון פשטנית "חלום". חלום במובן של השיר של צביקה פיק "גם חלומות מתגשמים", שבו מתחבר המושג של "החלום האמריקאי" ומתבלבל ומתערבב עם נטיית הלב הטבעית ועם הדחף המיוחד שנולד אצל כולנו בכיוון שהוא רק שלנו, אבל רק אצל חלק מאיתנו הוא מנחה למצוא את דרכינו הייחודית בעולם הזה.
הוא דוהר חיש מהר למסתור האפל טור נמלים אחריו מתפתל…
נכון, כמעט כמו כל סִפרות הילדים בימינו, גם הספר הזה, בוחר באגדה שאיננה מחוסרת היבט חינוכי, אך המידות שבחרה הסופרת הן מידות ראויות, האגדה היא יותר אגדתית והחינוך הוא קטנטן ורמזני. כבר שמו של הספר, החגיגה מתחת לארון, מצביע על הפורפורציות הקטנות שבהן בחרה הסופרת למרחב הסיפור הזה. הצבעוניות מרובת המימדים של האיורים, ממכחולה של יאנה בוקלר, משלימה בהצלחה וביופי את המלאכה המורכבת, של לומר דבר מאופק באמצעים עמוקי משמעות.
הילד בר, יש לו תשוקה למוסיקה, אך התשוקה הזאת מתפרשת על ידי המבוגרים כרעש. בר אינו מרדני ואגרסיבי, הוא כנראה ילד מופנם ביותר ומממש את אהבתו לדברים שמוצאים חן בעיניו במינימליזם ובאינטימיות שובת לב. הסיפור מלווה את הילד הזה ששמו הוא מילה נרדפת למילה בן, ולמילה טוהר, בלילה, כשההורים סוגרים את הדלת. הוא ממשיך להיות נאמן למאווייו, והוא מדמיין מסע שבו הוא מגיע להגשמתם. שורת הנמלים שמצא הנמשכת ממיטתו ועד לרגלי הארון מסייעת בידו לצאת למסע מופלא מתחת לארון, שם מתארגנת חגיגה נהדרת. לא אספר על החגיגה שבר חוגג מתחת לארון, אלא אמליץ בחום לקנות את הספר ולקרוא עליה. רק אומר שהחגיגה הזאת אינה מפריעה לאיש, אלא להיפך, מזמנת את כל אוהביו של בר אל תוכה.
הסיפור איננו סיפור מחאה, שמטיף להורים איך לראות את הייחודיות של בנם, ונדמה לי שהם בכלל לא שמו לב, עד סוף הסיפור בתשוקת המוסיקה של בר, הם פשוט אוהבים אותו ככה כפי שהוא ומפרשים את הייחודיות שלו בסתם שובבות.
בבוקר הוא קם לפני ההורים, לפזר לנמלים ארוחת פרורים, שיהיה להן כוח בלילה הבא, לקחת אותו לעוד מסיבה.
אבל החגיגה שמסופר עליה היא חגיגה מחזקת. עצם הקריאה על התרחשותה משמחת את בר עצמו ואת כל מי שהוא קצת כמו בר, שיש לו איזו משאת נפש קטנה, ומקומה עדיין זעיר ועדין, לא גדול יותר מממדי הנמלים הפצפוניות שעל הרצפה.
מהותה של החגיגה של בר היא עליזה וסוחפת ומלאת התרגשות אבל ממדיה כה קטנים, כפי שהדגשתי כאן, לכן הם מחייבים את המובגרים להתכופף לגובה הילד ולהאזין לו ביתר תשומת לב. ספר ילדים מדבר תמיד בשני קולות. והספר הזה שולח לילדים כייף גדול שיש בדברים הקטנטנים ולהורים הוא מציע בעדינות, מחשבה וראיה חדשה של הילד.
עדנה קרמר, חגיגה מתחת לארון, איור: יאנה בוקלר, הוצאת ספרית פועלים, 2012