משירי הנחל. מכל המידע האינפורמטיבי שמביא לוח השנה, לא היה איש כלכלה, או גיאוגרף או איש מדע אחר שיהיה מסוגל, כמו המשוררת, לגעת באמת בלב נאלם, בנגיעה המופלאה שבין השירה ובין העולם.
פול ורלן. מקהלת קולות קטנים
משירי הנחל, הוא מחזור שלאה גולדברג פרסמה בעיתון "הארץ" בשנת 1945 והשיר הראשון מביניהם, "הנחל שר לאבן" פורסם ב"לוח הארץ" תש"ו. לוח הארץ היה חידוש שהכניס עורך הארץ דאז משה גליקסון. מעין גרסה עברית לאלמנך האמריקאי, ובו התפרסמו נתונים עובדתיים על היישוב, מאמרים של גדולי האומה ואף המלצות לטיולים בארץ ובעולם. שיר שמפורסם ומונח בתוך לוח שנה, בסביבה של נתונים ומספרים כמותיים, מעיד על הכרת ערך עצמית גבוהה מאד ועל אומץ לב מעורר השראה, להציג לצד כל אלה דבר שהוא לא-מעשי בעליל: מבט והגיגים על נחל.
המשוררת מוסיפה מבע של תבונה גבוהה אל אשד המסרים הציוניים: אמירה על הזרימה של הנחל כמטפורה קטנה של הסתכלות על עצם זרימת החיים עצמם.
משירי הנחל כוללים חמישה שירים קטנים בלבד, אך לא בכדי הם פותחים את כרך ב' בכתבים של לאה גולדברג. יש בהם דייקנות שירית שמעלותיה הם כמו אבן חן. תצריף קטן והדוק שמבטא הגות קיומית נצחית.
אתחיל ואומר משהו לגבי המוטו. שלוש מלים מאת המשורר פול ורלן, (1844-1896) משורר צרפתי שהתבלט בשירתו הלירית. לורלן אחד מראשוני המשוררים ההומוסקסואליים, היו חיים דרמטיים ומלאי תהפוכות והוא התבלט בשירתו הלירית. "ורלן אינו יודע אלא נושא אחד ליצירותיו השיריות: הוא עצמו, חוויותיו, שמחותיו ועצבונותיו." כתב עליו עמינדב דיקמן בקובץ השירים שתרגם.
המוטו בראש השיר שהביאה לאה גולדברג אל לוח השנה הוא ציטטה בת שלוש מלים: "מקהלת קולות קטנים".
את השיר, יש לקרוא, מבקשת מאיתנו המשוררת מעמדת מוצא אנושית ברורה. זו עמדה שמתיחסת לבריאה כמכלול של דברים שלכל אחד מהם קול משלו. היחס אל העולם במובן הזה מבטל מעמדות והירארכיה ומוציא את העוקץ מהפומפוזיות ומעליונותם של בעלי הכח. ולמרות ששלוש המלים הללו אינן משפט שיש בו פועל, אנחנו שומעים בשם הזה, תנועה צלילית והמולת רעשים וכבר אנחנו מוכנים לפתוח בחוויה האסטתית הגותית המתרכזת בנחל ובעצם בזרימה, ובעצם משתפת אותנו במחשבות על הזמן ועל הבריאה.
הבריאה היא דיאלקטיקה של היגדים מנוגדים. כל השיר בנוי עליה. זו מופיעה בכל שורה ושורה ולאחר מכן, תבוא השורה החותמת את הבית ותציג משהו המנוגד לשלוש השורות לפניה. לעיתים הניגודיות משתמעת, כמו בשורה הראשונה, על דרך הניגוד. כמו בין נשיקה, המשדרת חום ובין הצינה, מושא הנשיקה. ומוזר השילוב הלשוני שבין צינה ובין החלום. זהו מעין סוד שהמשוררת טומנת כבר בתחילת השיר. הוא מתחבר אל עובדת היותה דוממת אך גם עומד בניגוד לרעיון הזה, כי אם לאבן יש חלום, מתחוללת בה תנועה, ואפילו יש לומר תנועה ששואפת לאיזה עתיד. בולטת בשונותה השורה האחרונה של הבית. גולדברג, כמו הפילוסוף הקדמון, הרקליטוס, רואה בזרימה התהוות אינסופית, שמה שמתייחס אליה הוא איזה קבוע, עצם הקיום, הנצח, המהות הקוסמית של העולם בו נמצאים הניגודים הללו.
לאה הצעירה
שירת הנחל היא שירה הגותית, שמשתמשת בזרימה כביטוי למחשבות קדמוניות וראשוניות. ההשפעה והדו-שיח עם הפרגמנטים של הרקליטוס ברורים; הקישור בין החולף לקיים. התיאור התנועתי של היווצרות אינסופית המונעת על-ידי האש המכלה, וההשלמה במהלך הניגוד המתמיד בין ההרמוניה לדיסההרמוניה, מובילים אותנו להתבוננות בדברים הקטנים, כתרבית שאפשר ללמוד ממנה על עצם היקום. ברור שהעמדה הזאת אינה עולה בקנה אחד עם מחשבותיו של הרקליטוס על תפקיד המלחמה כמסננת את החזק והמשובח מפני מי שאינם עומדים במלחמה. אך אותה ניגודיות מתמדת השזורה לאורך שורות השיר, מראה איך על רקע היחסיות בין החולף לקיים מתבלט ומודגש תפקיד התבונה. תפקידה לזהות ולהתעלות על פני התנועה המתמדת של ההיווצרות והכליה ולמצוא את האחדות המחברת. בתוך כך מספר לנו השיר על הזמן כמשך של היווצרות מתמדת.
לאה הבוגרת
ההיווצרות המתמדת היא זמן ממשי שיש בו חידוש בלתי צפוי מראש ובלתי ניתן להיות צפוי מראש, אומר הפילוסוף אנרי ברגסון. היצירתיות אינה חדלה לחרוג מעבר לעצמה. המשוררת המביטה בנחל, מייצרת במילותיה הסתכלות שמשקפת את זרימת חיי האדם ואת מיקום השירה המתבוננת בה.
ניתן להניח, שלאה גולדברג לא נזקקה ללכת לנחל הירקון בתל-אביב כדי לכתוב על הנחל. בזכרונה היו תמונות ילדות של נחלים מליטא מולדתה ומנהרות גדולים. חווית המים הנושקים לאבן ומלטפים אותה ומשחקים עמה משחק אנושי של שבועות אמונים ובגידה, קיים היטב בזכרונותיה. הנחל השוחק אבן. כי מכל המידע האינפורמטיבי שמביא לוח השנה, לא היה איש כלכלה, או גיאוגרף או איש מדע אחר שיהיה מסוגל כמו המשוררת לגעת באמת בלב נאלם, בנגיעה המופלאה שבין השירה ובין העולם.
לאה גולדברג, משירי הנחל, שירים ב', לאה גולדברג, כתבים, אריזה של כל כתביה, בעריכת ט. ריבנר, הוצאת ספרית פועלים, 1945, (1973), 1986 תל-אביב.