אילה – אורית פראג

מביט במבט מעורפל אל הגבעה המכוסה עצים ובתים אדומי רעפים, הפזורים עליה ללא סדר ניכר לעין

                                                עירא החנה את המכונית בשולי הדרך ליד בקתת עץ נטושה. שלט עץ ועליו חרוט שם: "פונדק אדמון" התנדנד מעל הדלת הסגורה. הגשם שטף את הדשא סביב הבקתה ומים זרמו בפלגים קטנים שנקוו בין ערוגות של חרציות. נותרה חצי שעה למועד ההלוויה. לפני כן נכנס לתוך הקיבוץ השומם וזיהה מוסכניק שגהר מעל סוברו ישנה ושאל אותו היכן נמצא בית הקברות וזה ענה לו, איך אתה מכיר את אַיָלָה. עירא חש דחף של סלידה מהחטטנות שגילה האיש ואמר בקרירות, אילה? אני לא יודע, אני מחפש את בית הקברות. אז קח שמאלה ליד האלונים שמה. המוסכניק הצביע בידו לעבר מזרח. עירא השתהה ושאל אותו לפתע, מי זאת אילה.
– מישהי אצלנו. מתה אתמול, בגלל זה חשבתי שאתה.
– היא סבלה?
– מי?
– אילה. אילה הזו, הבחורה שמתה?
– סרטן. אתה יודע. באוגוסט גילו את זה. עכשיו מרץ והיא מתה. ככה.
עירא אמר, פתאומי היה, אה? והמוסכניק אמר שכן, שהיה סרטן אלים. כבר לא היו יכולים לעשות כלום בעצם. פתחו וסגרו. היא מתה. ככה.
עירא הביט למעלה אל השמיים המעוננים ומישש בתנועה מיומנת את הכפתורים העליונים בחולצתו ליד הצווארון ונזכר שאַיָלָה כתבה לו פעם שהיא אוהבת עניבות.

בבוקר עמד בבוקסר ובגופיה במטבח והכין קפה וטוסטים לכל יתר בני המשפחה. הוא קירב אליו את העיתון וחיפש בו מודעה, שהורה לפרסם על הכנס הבינלאומי באוניברסיטה, בנושא תצפית על כדור הארץ וגרמי שמים מהחלל באמצעות לווינים וטכנולוגיה חדשנית. אך עינו תפסה בטור מודעות האבל את השם אילה בתוך מודעה לא גדולה. בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של חברתנו אילה (אינְדַּלֶה) ברקמן המשפחה וקיבוץ אדמון.
– לקיבוץ שלנו קוראים אדמון כי הקימו אותו על גבעה של אדמה אדומה ומאז אנו שותתים דם, כתבה אילה. זה היה לפני כשנה. עירא החל לקשקש במחשב עם כמה נשים וזאת לכדה אותו במין כישוף ממכר. תמיד היה נדמה לו שהיא לוחשת משפטים כמו בצרידות. על מנעול שמושכים בסיכה ושהיא שרועה על הספה ובא האיש. אתה בא, היא היתה שואלת, מהצד השני של הדלת? ואני כל כך רטובה ומוסיפה באנגלית: More. המלים שלה הופיעו כמו רוח על הצג, נושאים עליזות מוזרה והנימה המתגרה של דבריה החלה לעורר התרגשות ומתיחוֹת זעירות בתחתית אשכיו. הוא חש את איברו הולך ומתקשח אליה ושלח את ידו השמאלית פנימה דרך מכנסי הטרנינג וסידר אותו בנוחות במקומו. וכתב לאילה תלטפי לי אותו, הוא קשה. מתפקע שתגעי בי עכשיו והיא כתבה לו:
– מיד. מיד. ואחר כך הפסיקה את המלים בדיוק ברגע שהרגיש שראשו מתמלא אלפי רסיסי-עונג חותכים ודקים, המאיימים להתרסק.
– צריכה ללכת, היא כתבה וכיבתה את עצמה.
אחר כך יום אחד במפתיע, הודיעה שחלתה. הוא שאל בחשדנות לפרטי מחלתה וככל שעבר הזמן ותיאוריה נעשו רפויים יותר, נעשה הוא נבוך ומבולבל. תוך כדי כך היה קורא בדבריה נימה של רשעות, שגירתה אותו באופן מוזר ועירא הרגיש שרוך אינסופי מתיר לה ולתשוקותיו להמשיך ולהתכתב, וגם אם היא אכן חולה סופנית וגם אם היא מתחמקת ממנו באיזה טריק חולני, שתמשיך ותשחק בפאם פאטאל.
– קחי לך מה שאת רוצה, אילה, מה שאת רוצה. הוא כתב לה. והנה, המודעה מהבוקר בעיתון. אלוהים ישמור.

אתה בא, היא היתה שואלת, מהצד השני של הדלת?

עירא הכניס את המידע על מיקום בית הקברות לג'י פי אס והסיע את ההונדה שלו אל שער הקיבוץ והחוצה, מביט במבט מעורפל אל הגבעה המכוסה עצים ובתים אדומי רעפים, הפזורים עליה ללא סדר ניכר לעין. ליד הבקתה יצא מן הרכב מבלי לכבות את המנוע והתכופף לקטוף חרציות כי נזכר שלא קנה פרחים. הוא קילל כשמשך את הגבעול וכל שיח החרציות נתלש על שורשיו ויצר גומה באדמה. אז החל חופר ברגב התחוח באצבעות חשופות ואסף גוש של עפר לח והלך אל אחורי מכוניתו, והטיח בה את האדמה בזעם.
– מְחַשֶבת מסלול חדש. מחשבת מסלול חדש. עירא נחרד מהקול המתכתי של המכונה. צמרמורת טלטלה אותו עד שהתיצב מול עיניו נוף הגבעות החורפי והתאזן והוא שב לרכב והודיע לג'י פי אס:
– חוזרים לתל-אביב גברת.
"הבעיה העיקרית שלי, כמו גם של אחרים, היא היכולת לסמוך על מנגנון הניווט הפנימי שלנו." כתב בערב בבלוג שלו בתפוז, "שהרי הוא לא מכשיר משוכלל שיצא ממעבדת מחשבים. וכי איך נדע שאנו צודקים?"

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *