בלדה על השיער הארוך והשיער הקצר – יהודה עמיחי

שיר על הרגע שנוצר אחרי. זה שיר נורא כי לפעמים חוזר גבר ושיערו קצר ולאוו דווקא היה בקרב, אבל היה במשהו שכבר הרוח שבו שיברה את העץ והעץ את הרוח.

שיערו גולח כשבא למחנה,
שיערה נשאר ארוך ובלי מענה
"אינני שומע אותך ברעש הגובר".
שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר.

יוסוף קארש, אודרי הפבורן. שיערה הארוך.

אז מה יש לנו כאן? יש לנו סיפור. הסיפור הוא על גבר שחוזר מהמלחמה, אל נערה שהכיר לפני הקרב. והשירה נמצאת ברגע המורכב הזה שבו הם מנסים שניהם לבנות ולהצמיח משהו שאולי כבר לא ניתן להצמיח אותו.
בהתחלה הייתה תמימות ותשוקה לאהבה וכמיהה לדבר הזה. לדבר הזה אהבה שבין גבר ואישה ובין בן לבת בין נער לנערה בין חייל צעיר לחיילת. כל הקיץ וכל בית הספר מתאמנים הפרחים הללו לפרוח. הם רואים זה את זו במחנה. יש קליק. ואז הוא חוזר.
המבט שהיה לפני, כשהוא היה נער רגיל ארוך שיער והיא נערה רגילה עם שיערה הארוך, המבט הזה היו בו הרבה אפשרויות.
אבל אז הוא הלך.
הלך וחזר.
והעולם לא נוגע יותר. הצעדים מתרחקים. מדברים אבל לא נוגעים.
הסיפור מתקדם בזמן כמו בכל בלדה קלאסית. צעיר וצעירה נפגשים, כנראה במחנה צבאי, זה קורה בתחילת הקיץ, הוא מתחייל ושערו קוצץ. היא מחכה לו כל עת הקיץ וכשמגיע החורף מתקיימת ההחמצה, הפגישה המנוכרת. החורף שיכול היה להפריח את זרעי האהבה שנרמזה בתחילת הקיץ מביא את שברוני ענניו וקדרותו ועצבּוֹניו. זה שיר על אהבה בכוח. על הציפיה שנשארה גם כשראתה אותו חוזר. הוא חזר אבל לא התקשר אליה יום שלם, וכשבא, הוא אמר לה, מה את אומרת והיא אמרה לו, מה אתה אומר. שיערו הקצר, המציאות שחותכת שיער לגברים ושולחת אותם לקרב.
לפעמים חוזר גבר ושיערו קצר ולאוו דווקא היה בקרב, אבל היה במשהו שכבר הרוח שבו שיברה את העץ והעץ את הרוח.

כל הקיץ התאמנו פרחים לפרוח,
בתוך האדמה הסבלנית וצברו כוח.
"חזרתי אלייך. אבל הייתי אחר"
שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר.

הרוח שיברה את העץ, העץ את הרוח
היו להם הרבה אפשרויות ומעט זמן לנוח.
"הגשם יורד, בוא הביתה מהר".
שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר.

 העולם היה להם, כדיבור לא-ישיר,
לא נוגע בהם. לאט החלו לשיר.
כיוונתי שעוני."מתי אתה חוזר?"
שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר.

אחר כך שתקו, כצעדים מתרחקים.
השמים נפתחו. נסגרו ספרי החוקים,
"מה את אומרת?", "מה אתה אומר?"
שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר.          

 אלא שאין כאן סיפור. יש כאן שירה. ובשירה, בשירה טובה כמו של עמיחי, המציאות מתרכזת על כל רבדיה ברגע אחד. ברגע אחד שאין בו, כמו בסיפור, מעשה ואחריו מעשה נוסף ואז אחרי זה עוד משהו.
אלא רגע.
הרגע שבו היא רואה אותו והוא רואה אותה והם רוצים לשחזר מה שהיה, אבל כבר לא יכולים כי הכול השתנה. הם רוצים את המתיקות של המראה הראשון, של הכוונות הראשונות. אבל כבר הוא אחר. שיערו קצר. וגם שיערה הארוך כבר מסתיר השתנות שהתרחשה משך הזמן, שאולי איננה מודעת לה. ובתוך המפגש שנעשה לאחר הקרב, שאולי הוא רגע במחנה עצמו ואולי הוא ברחוב בתל-אביב, או באיזה מקום אקראי אחר, באים כל הרבדים יחד.

עמיחי.

זאת גדולתה של השירה, שהיא פורסת בתוך הנוכחות של ההווה את ריבוא הפריזמות של ההכרה, ושל הרווח שבינו לבינה ואת זהרורי התשוקות של כל אחד מהם והשינויים והקלקולים שהתרחשו ואין אפשר עוד לתקנם. נסגר ספר החוקים. העולם היה להם, כדיבור לא-ישיר. אחר כך החלו לשיר אבל אנחנו לא יודעים אם השיר נעשה יחד. ולא נדע. זה שיר נורא כפי שאמרתי. זה שיר על חוסר תקווה, או על המשהו הזה שאי אפשר לגעת בו. באמת אסור לגעת. לכן עמיחי איננו ממש אומר, אלא משאיר לנו, להביט נכחה.

 הוא נמצא שם. את נמצאת כאן. שיערך הארוך. שיערו הקצר.


פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, שירה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על בלדה על השיער הארוך והשיער הקצר – יהודה עמיחי

  1. מאת שרה מירון‏:

    אורית, כתבת דברים כל כך נוגעים ומרגשים. עכשיו אני יודעת עוד יותר טוב למה אני כל כך אוהבת את השיר הזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *