אלישע פורת הלך אתמול בבוקר, 24.3.13 לעולמו. הלווייתו התקיימה הבוקר, בשעה 11:00 יום ב' י"ד ניסן (ערב הסדר) בקיבוצו, עין החורש.
אלישע היה ידידי. עצוב לי בלכתו. אתגעגע אליו. הוא הכניס את עצמו אל חיי לפני כמה שנים במשבי הרוח העזה המעורבת בבקיאות מרהיבה ומרתקת. בקיאות בבוטניקה ובהיסטוריה ובהמון תחומים נושקים שמביאים את ההגדרות המדוייקות של המושגים מבלי שיאבדו מחיוניותם. הוא חי עם חישה בלתי-אמצעית לדברים. לדברים הטבעיים, למקריים. לאנשים, לנשים לעצים, לפרחים, לציפורים, לאבק, לאהבות ולקנאות וכו'. הוא ידע לראות את המציאות המיידית, היומיומית בריבוא של צבעים והקשרים ולקרוא לה במלים מדוייקות.
הוא היה אגוצנטרי והיה רכלן נוראי. הייתי מתפקעת מצחוק ואומרת לו, זה נורא, אתה מגזים וחיכיתי שיספר לי עוד, והוא היה חסר נאמנות מנימלית וסיפר לי על עצמו סיפורים אינטימיים שמיד סיפר גם להמון אנשים אחרים. אתגעגע אליו כל כך.
הנה אחד השירים האחרונים ששלח לי במייל. אפשר לחוש בשיר את נפשו השוקקת. את דיבורו של המוח שלא חדל לקדוח בסקרנות, בתאווה ליופי ובתשוקה עזה לחושניות של היקום שסביבו. וכל היפעה הזאת, כמו מי הים הסוערים שמתנגשים במצוקים של קורנוול, שמתנפצים ושבים ושוב מסתערים על הסלע. כך שָטַף זרם החיים העצום והתנגש בגילו שגבה והלך. ובהתרופפות הגוף שמנע ממנו. ורגליו שנחלשו, שלא החזיקו אותו כראוי, ומנעו ממנו, וליבו, שדמם
אלישע פורת. תשוקה לחושניות של היקום
לפתע, בבוקר, בלי אזהרות מוקדמות.
מניעה
הוֹי הַיִּפְעָה הַזּוֹ, הַיִּפְעָה
הַמַּוְרִידָה הַזּוֹ, הַצְּעִירָה הַזּוֹ,
הַמְּנוּעָה מִמֶּנִי הַזּוֹ – פּוֹרַחַת
כָּעֵת בַּגַּנִּים, בַּשָּׂדוֹת וּבִצְרִיפֵי
הַצְּעִירִים. אֵיזֶה אֱוִיל הָיִיתִי,
אֱוִיל מַשְׁרִישׁ הָיִיתִי, כְּשֶׁהִנַחְתִּי
לָהּ לַחֲלֹף כָּכָה עַל
פָּנַי – כְּשֶׁדִּלַגְתִּי כְּמוֹ אַיִל
מְאֻשָּׁר אָז, בִּימֵי בַּחֲרוּתִי.