ספרו של בארי צימרמן, "בוא אליי פסוק נחמד", המכנס מבחר מהדרשות השבועיות שלו ב"הדף הירוק", הוא פיוט שנושא על כתפיו השקפת עולם מגובשת ואקטואלית, בלי להיות מגויס לאפנה חולפת כלשהי

 יש סיבות רבות לשמוח ולברך על קובץ הדרשות שאסף בארי צימרמן לספר אחד, שעטיפתו תכולה ואותיות שמו כמו צפות עליה: בוא אליי פסוק נחמד. שם הספר כשם הטור השבועי שהוא כותב זה יותר מחמש שנים בעיתון.

ראשית, יש שלמות בספר והיא מכתיבה טעם הנוגע בכל החלטה שהייתה קשורה בו, החל מהגופן הנבחר ומיקומו על פני התכלת בשער, בפשטות ובחגיגיות כאחד, וכלה בתכניו שמיד אגע בהם. היחס לאות עצמה, אפילו מצד הצורה שלה, הוא חלק מהתפיסה שהרוח נמצאת בעולם והעולם נמצא ברוח, והמבט של היחיד כאן ועכשיו נוכח בחברת בני האדם, מביט נכוחה אל פני אלוהים, והוא מבט זוכר. זוכר מאין הוא בא.

השם, בוא אליי פסוק נחמד, פרפרזה לשיר הילדים של פניה ברגשטיין, בוא אליי פרפר נחמד, יש בו התייחסות בסיסית כבדת ראש כלפי כל מה שהוא אנושי. כלפי הילד הפעוט וכלפי אלוהים. האחרון הוא אחד הגיבורים המרכזיים בספר כולו, בבחינת שאלה קיומית מנחה, מהו היחס של האדם הריבוני אל ריבונו של עולם. כי שם השיר של פניה, לא רק שהוא אחד מראשוני הפסוקים שנגעו בתודעת בני דורנו, פה בישראל, אלא שהוא גם יפהפה בפני עצמו. היופי שלו איננו שייך להיררכיה ספרותית כלשהי, אלא הוא חלק מההתפעלות שלנו מיפי העולם, היופי המופלא הזה שאין בו דופי, כפי שאמר המשורר נתן זך. ובנוסף, "לא הכול גלוי לעין המסתכלת. הרבה חבוי מאחורי הקלעים", אומר בארי בפרשת בחוקותי, שעוסקת בדיון אחר ומובילה את הדרשה אל נושא חופש הבחירה.

מה עומד מאחורי הקלעים של המילה "נחמד"? זו עברה שינויים רבים ואולי אפילו זילות מסוימת מאז שהאישה הראשונה השתמשה בה בבראשית, (ג' 6). זה היה כשלמדה להכיר את עץ הדעת, והייתה מלאת התפעלות מהבריאה האלוהית טובת הטעם: ונחמד העץ להשכיל; אמרה חוה על הדעת הזאת. בארי מחזיר בעזרת המבחר הזה לנחמד את כבודו הראשון. הכבוד הוא חלק מהשלם, משלמות היצירה הזאת.

 שונה מכולם

בנוסף לאותה שלמות, הנוגעת בכל הצדדים, הספר מקורי מאין כמוהו. הביטוי הסלנגי, "אין דברים כאלה" מתאים לו ככפפה ליד. בארי צימרמן פיתח קול טקסטואלי, הדומה בכמה אופנים לדברים ספרותיים והגותיים אחרים, אך בסופו של דבר הוא שונה מכולם, מכל אופנה חולפת בעבר ובהווה. הדרשות הללו דומות רק לכאורה לדרשות פרשות השבוע אחרות, שאנו רגילים לקרוא במקומות שונים.

ההחלטה – לקחת מדי שבוע רק פסוק אחד מתוך הפרשה ולדרוש רק אותו – אפשרית לאיש כמו בארי, ששוחה כמו דג במימי התנ"ך ובמקורות היהודיים, והשכלתו רחבה ומסונפת. זו הסתכלות תקריב אל תוך הפסוק, שמאפשרת לזהות עשרות נימים מקשרים לעולם הרוח היהודי לדורותיו ולתרבות אוניברסלית ולשלב כל אלה בקול המשוררי של בארי. פיוטיות מיוחדת, לעתים מחורזת, לעתים תקבולתית, לעתים מצלולית, לעתים פרוזה, מעין שירה שהחוקים שלה נקבעים תוך כדי הליכת אצבעותיו של בארי במצגת המרהיבה והעשירה של המקורות ושל האסוציאציות שלו. די להביט במפתח המקורות בסוף הספר, שבו עומדים זה אחר זה, תערובת נפלאה של ישן וחדש. העיקר הוא לא בעצם השילוב בין ישן וחדש ובדיבור דרך "הארון היהודי" הכולל גם את מאגר התרבות המודרנית, אלא באופן שבארי עושה בו שימוש.

בסוף הספר, במפתח השמות באות ב', מסודרים באך, בובר, רות בונדי, בטהובן, ביאליק הביטלס ורחל (בלובשטיין), זה אחר זה. חבורה נחמדה באמת. הימצאותם של מוזיקאים כה רבים ברשימת המקורות איננה מקרית. לדרשות של בארי יש מוזיקליות פנימית, גם בקצב שלהן וגם בתוכנן. בארי הוא מוזיקלי והיה בצעירותו כנר בתזמורת בני הקיבוצים, (הוא בן משמר השרון), כל השנים לא חדל לשלב את המוזיקה בכתביו.

 השנה מלאו לבארי צימרמן (חבר גבעת חיים החי כעת במושב מאור) 60, והספר מכנס 60 דרשות. בארי הוא מורה והוגה דעות, משורר ומבקר. הוא פרסם ספרי שירה, שהראשון שבהם, "דיבור המתחיל", יצא לאור בשנת 1981, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרו הקודם: "המ"ם הסופית של אלוהים" (2006) מכנס שירים ומסות. הוא מלמד ב"עלמא", במכינה הקדם-צבאית "בני ציון" בתל אביב, ב"נתיב" גבעת חביבה ובמקומות אחרים.

 בארי צימרמן הוא בן דור שני לאנשי שדמות, תלמידם של יריב בן אהרון, מוקי צור ואברהם שפירא (פצ'י), והיה אחד מהעורכים של כתב העת שדמות בשנות הזוהר שלו, ממשיכו של העורך המייסד פצ'י. לפני כשנתיים, בכתבה שנקראה "הם הלכו בשדמות" במלאת 50 שנה לחוברות הראשונות של שדמות, ניסו שי זרחי ובארי צימרמן להבין את המקום המהפכני שיצר חוג שדמות ושלושת האנשים היקרים הללו בעולם הציוני. זרחי וצימרמן שוחחו על שדמות, אבל למעשה שוחחו על עצמם ועל הקול הייחודי שהם מובילים, כל אחד בדרכו הענווה.

"כששדמות התחיל להופיע, ב-1960, הייתי בן תשע, וכנראה לא מאוד התרשמתי", סיפר בארי באותה שיחה, "בשנים שלאחר מכן פצ'י היה מבקר מדי פעם אצל אבי, דויד צימרמן, במשמר השרון, ואני קצת נחשפתי. וכשהוא פרסם בחוברת שיר ראשון שלי, כנער בוגר, זו הייתה, כמובן, התרגשות עצומה. החוברות היו אצלנו בבית, המילים חלחלו, ואחרי שאמרתי לכל מי שרצה לשמוע שאיני יודע מה אעשה בחיים, אבל מורה אני ודאי לא אהיה, מצאתי את עצמי אחרי הצבא לומד בארנים, ספרות ומחשבת ישראל, שוקע בתוך אותו עולם שחוברות שדמות פתחו לפניי. קשה לי לראות את ההתפתחות הפנימית שלי בלי החוברת הזו, בלי החומרים, הסגנון ועצם ההעזה הזו להניח בסל אחד חסידות וחלוציות, יהדות ועולם".

ושי זרחי עונה לו: "הייתה כאן פריצת דרך אל המעיינות שלמטה".

המעיינות שלמטה הם אותו חקר אחר השכבות הגיאולוגיות, שיצר סוגה חדשה של לימוד ושל טקסטים, חקר מדוקדק של העבר התלמודי ושל הלהט החסידי, להבדיל, וגם חקר של ימי העלייה השנייה והשלישית, לארץ ישראל הציונית. מסע אל העבר כדי להצמיח ממנו עתיד.

 הקול הזך של היחיד התם

השער האחורי של הספר מציג זאת היטב. כמו תמונה בפייסבוק, שנראית מעורפלת משהו וכעבור כמה שניות מתבהרת, כך עולה הבבואה המסובכת עד מאוד והצלולה עד מאוד על דמות הספר שבידינו. היא מתחילה בגלויה, שתמציתה, "הגד לברל שאמו מחפשת אחריו". הנוכחות הפרוזאית של דבר כה פשוט, כמו דאגה של אם, הוא התפר הראשון ברקמת הצלבים שלפנינו. לצד הדאגה האימהית עולה השובבות הנערית המרדנית של אותו צעיר, ברל'ה, שזה שלושה חודשים לא כתב לאמו, ואף היא מוכרת לנו על כל צדדיה. המרדנות הזאת היא נקודת מוצא. נגיע אליה במכתם השלישי המונח על גב העטיפה: הספר כולו בא להודיע משהו לאמו של ברל.

אך מי הדובר המחפש את הצעיר הציוני המרדן? המשורר דוד שמעונוביץ, ששלח גלויה לסופר חיים יוסף ברנר, ומחפש את ברל קצנלסון. מי שאנו יודעים בקוראנו, שכבר כמעט והחל להקים את ההסתדרות בישראל ולאחר מכן את עיתון דבר וכולי וכולי, וכי דמותו הייתה (לאחר מותו נקראו בבת אחת כמה וכמה ילדים על שמו. השם בארי ניתן להם) ועודה נערצה עד היום, כי היה בו שילוב חד-פעמי של חיות ויוזמה עם חוכמה רוחנית גדולה. וברל, שאת נאומו על הזיכרון המופלא של העם היהודי ועל תשוקתו לחופש, אנו קוראים מדי שנה בהגדה של פסח הקיבוצית; אולי ידע כי המהפכה שהיה בין מנהיגיה יוצרת קרע, ובכל זאת לא כתב מכתב לאמו, כפי שמציין המחבר בעדינות כה רבה. ולראיה ולהסבר על מהות המרדנות של ברל הצעיר, שירו של שמעוני עצמו, המובא מיד לאחר הגלויה הפיקנטית שלמעלה, השיר שהיה ההמנון של תנועת "השומר הצעיר": "הקשיבה איש לשיר הבן", אל תשמע למוסר ולתורת הוריך.

אלא שאז מופיע מכתם שלישי על גב העטיפה, מאת בארי צימרמן עצמו, והוא שר שיר קטן: "ליצור קשר, לשמוע אל מוסר האב, להאזין לתורת האם, להשמיע את שיר הבן, להודיע לאימו של ברל שהוא סוף סוף זוכר".

בין שיר הבן ובין הזיכרון של אימו של ברל נכנסה הציונות ויצרה קרע ברצף התודעה הרוחנית היהודית. האדם החילוני, הריבוני (זה מושג שבארי משתמש בו בהרצאותיו בפני בני נוער), שלוקח את חייו בידיו ומפרש את אלוהים כרצונו, הוא זה שיוצר את הקרע. ובארי בא להגיד לנו כי נוכל – במאמצים לא פשוטים כלל – לאחות את הקרע ולהפוך אותו לקרע לכאורה. אכן, הדרישה קשה מאוד, אך היא היחידה האפשרית; רק פירוש מכיל ופלורליסטי, שהאדם במרכזו, מאפשר המשכיות. בארי מנסה בספר הזה לחבר כחייט אומן של רקמה עלית בין כל הקצוות במרחב ובזמן ובין מהות אחת מתמדת, הקול הזך של היחיד התם. היחיד התם אך לא התמים, כי בכל הדרשות עוברת כחוט השני גם ביקורת חברתית ואקטואלית נוקבת אל מי שבדתיותם נושאים את שם אלוהים ומצוותיו לשווא.

ועל כן נסיים בתקציר הדרשה של פרשת קדושים, שכתובה כמחזה ובו שואל יהודי את כבוד ריבונו, מה פירוש "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם". בדרשה שבה מיטיב המחבר להעלות ציטוטים מפי "גויים" חכמים דיים (כמו אפלטון, או בקט למשל), מתרצה לבסוף ריבונו ומסביר, כי סוד הפסוק בהיפוך סדרו. דומני, אומר אלהים (בעמ' 100) כי הקדושה שלי תלויה בכם, בלעדיכם אין לי מנגינה, "ואם אתם מזייפים אצלי זו גלות השכינה… מה שאמרתי בעצם היה: 'אם קדושים תהיו כי אז קדוש אני'…"

 בוא אלי פסוק נחמד, בארי צימרמן, הוצאת קשר 197 עמ' 2011
הרשימה פורסמה ב"הזמן הירוק" ב-12.1.12

ספרה של יעל נאמן מכיל פחות נצחנות וריב עם השיטה הקיבוצית והרבה יותר קריאה אנושית של ההיסטוריה החברתית, שהרכיבה את ראשית החיים בו

 על היינו העתיד

 יעל נאמן כתבה ספר נהדר. היא כתבה סיפור על הקיבוץ שלה, יחיעם, שקראה לו בשם המתוחכם "היינו העתיד" וכתבה אותו בדייקנות ובהומור מקסים. הסיפור שלה הוא הסיפור שלנו, הקיבוצניקים. את הסיפור שלנו, היא אומרת, סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם. כך היא פותחת את ספרה, ואלה המילים בראש העמוד הראשון.

 נאמן כתבה ממואר, ספר זיכרונות, הנקרא כרומן, על ילדותה ועל חייה עד גיל 20 בקיבוץ יחיעם, כלומר על מקטע השנים שבין שנת 1960 ועד 1980. הממואר של נאמן יצא לאור בצד אשד אדיר של סיפורי זיכרונות וספרי שירה ורומנים וסרטים דוקומנטריים, שנוצרו על ידי קיבוצניקים, מרביתם קיבוצניקים לשעבר.

עשרות ספרים שמנסים, כל אחד בדרכו, לפענח את התעלומה המרתקת של חיי הקיבוץ אך רובם המכריע לא הצליח להתעלות מעל מטבעות הלשון ומטבעות הזיכרון הנדושים, מאז התערוכה המדוברת "לינה משותפת", שבה הציגו אמנים חזותיים את הביקורת הקשה שהייתה להם על הלינה המשפחתית, בתקופה שאפשר לכלול בה גם את התביעה הייצוגית ההזויה של נחשון גולץ מרוחמה, נגד הלינה המשפחתית, ולהבדיל, את ספרו של אברהם בלבן, "שבעה". הראשון בא חשבון מול קיבוצו, כמעשה שעושה מתבגר מול הוריו והכפיל את החשבון הזה במשתנים כמספר סיבי הדשא הגדול שליד חדר האוכל, והשני בא חשבון עם מצוקתה הבלתי נסבלת – הנפשית והחברתית – של אמו, וסירב לסלוח לגוש האחיד של אנשי הקיבוץ ולהפרידם ליחידים בעלי פרצוף. בשתי התופעות האלה שייצגו את סיפורנו בתחילת העשור האחרון, הובעו כעס וביקורת שאין בהם מחילה כלפי השיטה.

אך השנים עברו, ונראה כי עונת הכעס והביקורת בסיפור שלנו על השיטה הקיבוצית הולכת ומסתיימת, ואת מקומה תופסת תקופה של פיוס. הפיוס בא עם ההשלמה, כי מה שהיה איננו עוד. הזיכרון הקולקטיבי מכתיב לנו את הזיכרון האישי. בעוד שזיכרון נראה לאדם היחיד כמשהו אינטימי ביותר ואישי ביותר, כי מה יכול, לכאורה, להיות יותר אישי מאשר לילותינו הקדומים כילדים ויותר אישי מהמגירה בארונית השינה שליד המיטה בחדר השינה, ויותר אישי מפחדינו בלילות אחרי שההורים הלכו? והנה מסתבר, כי רוח העתים הכללית מנשבת ומסיטה ומסננת את הפרטים שאנו שולים מתהום הנשייה הפרטית שלנו. והיא זאת שמכתיבה אותם.

גם ילדי השמש בתחום המדיה הדוקומנטרית וגם הרומן הייחודי, "הביתה" של אסף ענברי, שהיה בו הרבה יותר מאשר רק פיוס, אבל גם פיוס היה בו, פתחו פתח לנימה אחרת בשיח התרבותי של הסיפור שלנו.

 מתוק מכל חומר

 ספרה של נאמן מכיל פחות נצחנות וריב עם השיטה והרבה יותר קריאה אנושית של ההיסטוריה החברתית, שהרכיבה את ראשית חיינו. מלאכת הסיפור שלה הופכת את העלילה לעדינה ביותר, ויש בה דייקנות מעוררת השתאות. נאמן מספרת את הסיפור שלנו באזנינו וגם לכל קוראי העברית בארץ, כלומר לאותו מיעוט המונה 97% מאוכלוסיית המדינה, שלא חווה בילדותו את השיטה. היא מתעדת את האינטרפרטציה הילדית לחוויה של החינוך המשותף, כשהיא נשזרת לא רק בסיפור ההיסטורי של קיבוץ יחיעם, על קשייו הנוראיים בימי מלחמת השחרור, על דמות מייסדיו שחלקם הגדול הם בוגרי גרעינים של השומר הצעיר בהונגריה, שהיו צעירים שניצלו מהשואה והשתיקה שלהם מלווה את כל ימי הילדות של צאצאיהם; התיעוד עובר בין התודעה הילדית חסרת הידע, בהפרדה שבין היקום של הילדים ליקום של המבוגרים, לבוגרת המספרת ומסבירה. קול המספרת עובר בגמישות בין הזיכרונות להסברים. בין הלוגיקה החברתית של השיטה ובין עצירה במעשה פרטי וחד-פעמי, בין הדיבור הפרטי לדיבור ברבים.

 ברור שיש ביקורת על השיטה, ביקורת אינטליגנטית מלאת הומור ואהבה והבנה של הכותבת. הביקורת חבויה ומתגלה חליפות בתוך רישום מקורי של חיי היומיום והתייחסות לאמות המידה שהניעו את העולם של הקיבוץ.

 לדוגמה, כך היא מספרת על השדות של יחיעם ועל ענף הבננות שהקים דב פ': "הוותיקים היו שלמים בעבודתם. שכרם היה עמלם, וחוזר חלילה. כולנו עקבנו אחרי יבולי השדות במתח, כמו שעוקבים אחרי דרמה המתרחשת מול העיניים. שיאים בעבודה ובחקלאות היו הפיצוי היחיד האפשרי. משכורת לא הייתה, וגם לא שום הטבה חומרית אחרת. התגמול היה מתוק מכל חומר, מתוק כמו אמנות, כמו עשייה, כמו פרס אמיתי על עשייה, כמו יבול, כמו אנונה וכמו בננה שנקטפו ישר מהעצים". (עמ' 60). איזה יופי.

היא הופכת את האירועים או את העצמים לפרשנות הזיכרון, העולה מול היחס אליהם. כך היא מספרת איך היו מתבוננים בדגמי הקיבוץ העשויים מגפרורים, שבנה הנער ארי (בכל קיבוץ היה מישהו בשנות השישים שבנה דגם של הקיבוץ מגפרורים) ואיך היו, כדבריה, ופה היא מדברת בלשון רבים, במבטיהם אל הדגמים משוטטים בתוכם במחשבותיהם, "וכשנזכרנו שצריך לחזור למציאות – קפאנו פתאום על מקומנו בפחד. לרגע התהפכו היוצרות: חששנו שהקיבוץ עצמו הוא רק דגם מוקטן של משהו גדול הרבה יותר, שהכלאתו השתבשה באמצע, ושבעצם כל עמלנו היה לשווא, אף אחד לא צועד מאחורינו ולא מרחיב את המפעל הקיבוצי, זה רק קול נעלי העבודה שלנו עצמנו שנוקשות על מדרכות האבן". (עמ' 63-64). כתיבתה המרומזת, המדברת על דבר אחד כמיטונומיה שמספרת משהו מורכב הרבה יותר.

 ובעמוד השדרה של הסיפור, מלא ההומור והאהבה, מתנקז עצב דק, כי זהו סיפור על התבגרות בעולם שהמשפחה שבו מקוצצת וחרורה. חסרה בו ההתערבות הצמודה החיבוקית הטובה והרעה עם ההורים. במיוחד נגע ללבי תיאור תחושת הריקנות, שאופפת את זיכרונותיה מתקופת הלימודים במוסד החינוכי "אשרת" שבקיבוץ עברון.

 "ישות חדשה – ספק ריקנות, ספק חרדה – הצטרפה אלינו, נדבקת כמו שיבולת לגרב, מאיימת כמו נשיכת נדל ארסי. כבר לא פחדנו מתנים וממחבלים. פתאום פחדנו שאין לחיים משמעות. מזה התחלנו לפחד. והפחד הזה כאילו הפך לשותף חמישי בחדרינו, שותף שישן בלי מיטה. הוא תפס נפח אחר, אבל נוכח. ושום דבר שקשור בשומר הצעיר לא הרגיע אותנו" (עמ' 133). מתחת לסיבתיות מסבירת הכול של "השומר הצעיר", היא אומרת, טיפסה חרדה במעלה הרגל, "רצינו לשאול ולא יכולנו. לא כי היה אסור, היה מותר, אלא שלא ידענו לדבר ולא היינו בטוחים שזאת בכלל השאלה. מחשבותינו התפוררו, ללא נושא, ללא נושא וללא מושא" (עמ' 134).

 זה שנים שאנחנו מספרים את הסיפור שלנו. בעשורים האחרונים הסיפור שלנו מנסה באופן נואש להבין איך זה נכשל. הסברים מלומדים אדירי ממדים שמו דגש יהיר ודוגמטי על התהליך הכלכלי ועל גורמים היסטוריים רמי דרג, אך אותי באופן אישי משכנעים הרבה יותר הסיפורים הללו, שאומרים משהו מלא חמלה ואהדה להורינו, על הניסיון ההרואי של היהודים, הציונים הצעירים, בעלי החלומות, שניסו לשנות את העולם וליצור עתיד אחר, מתוקן, וכל הזמן הזה אמרו לילדיהם מה שלא יכלו להגיד באמת, ובכל מקרה דנו אותם לאיזו בדידות, שילדיהם מרדו בה מרידה כמעט מוחלטת.

ותודה ליעל נאמן על הסיפור שסיפרה על הסיפור שלנו.

 יעל נאמן, היינו העתיד, 216 עמ', אחוזת בית, ספרים

הרשימה פורסמה ב"הזמן הירוק", 17.2.2011

היהודי בספרו של ענברי איננו עוד היהודי הנודד, ההלך חסר הבית. החסידות, העפות ושבות, נעות בין הבית שלהן ובין השאיפה שלהן הביתה, בשאיפה לתיקון אמיתי של האדם

הביתה*

"חסידת הפח עמדה על מגדל המים, וחיצי חסידות חלפו דרומה בסתיו וצפונה באביב, בדרכן מהבית הביתה." כך מסתיים ספרו של אסף ענברי, "הביתה". החסידה היא מי שליוותה גם את שלושת המאמרים הגדולים, שלושת חלקי הטרילוגיה שכתב ענברי לפני 11 שנה, בסוף 1998 ופורסמו במוסף הארץ.

אבל אז הטרילוגיה הסתיימה אחרת. היא נחתמה בקבורה המוזרה של ראזק עבדאל קאדר, סורי, בן למשפחה מצמרת השלטון בדמשק, ששאף בצעירותו להצטרף לחבורת החלוצים המופלאים, שיצרו את הקומונה שליד נהריים ומת מוות נידח במושבה מגדל. "חסידת הפח שבראש מגדל המים ממשיכה לצפות ולדווח", כתב עורך מוסף הארץ בפתיח לפרק השני בטרילוגיה, שבו המשיך ותיאר ענברי את סיפור אפיקים, קיבוצו, את פרק הצמיחה הגדולה שלאחר מלחמת השחרור ואת ימי ראשית המדינה, ימים שבהם התפתח מפעל "קלת" והפך את קיבוץ אפיקים למעצמה כלכלית. בפרק השלישי תיאר ענברי "את מסלול הנסיגה המפותל, שלאורכו השיל קיבוץ אפיקים את משאביו החומריים והאנושיים בדרך אל השקיעה הבלתי נמנעת".

שלושת הפרקים חוללו התלהבות אצל הקוראים, בייחוד בקרב אנשי הקיבוצים שחיו בהם, או עזבו אותם ולא הביטו אחורה בזעם, אלא בפיוס. הימים היו ימי המשבר הכלכלי ברוב קיבוצי התנועה, ותחושת סוף פעפעה וריחפה באוויר. דרך הכתיבה של ענברי בעיתון הכניסה לשיח הנצחי, המנסה להבין את פשר התופעה הקיבוצית והשינויים הדרסטיים שעברה, קול אחר בתכלית. ענברי לא בא בתלונה אל קיבוצו, אלא תיאר אותו כעוזב, מתוך אהבה ברורה ודרך כתיבה מבריקה, המצטיינת בהומור דק, בכושר תיאורי מופלא ובקצב יוצא דופן.

במשך הזמן שחלף בין פרסום הטרילוגיה העיתונאית לבין הוצאת הספר לאור, קרו שני דברים מקבילים. במרבית הקיבוצים, שרובם היום מופרטים כמו אפיקים, אין כבר תחושת סוף. להפך, יש תחושה של התחדשות ושל היווצרות דבר אחר, שאין לו עדיין שם, ולכך עוד נגיע.

ובאשר לענברי, בנוסף לכתיבת מסות שונות, כל אחת מהן מבריקה בסוגה בתחום הספרות והרוח בישראל, ולסיומו של דוקטורט על שירת ביאליק, הוא עיבד את הטרילוגיה לספר אחד. המלאכה ארכה זמן רב, כיאה למפעל שמכוון גבוה. ענברי שינה לחלוטין את צורת הכתיבה המקורית. התוכן נשאר כשהיה, אך השפה שונה. את הספר כתב ענברי במכוון בכתיבה "רזה", המשתמשת בעקרונות תנכיים, שכן לדעתו, הכתיבה היהודית שמה את עיקר הכובד על הפעולה ולא על מצבים. ענברי כתב את ספר דברי הימים.

החידוש בכתיבה הוא קולו. קול המספר. ממוצב במרחק. ממבט החסידה. הוא לא עוצר לספק הסברים מיותרים, כאשר הוא מתאר את קבוצת המהפכנים הצעירים, שפעלו בקשיים מרובים תחת המשטר הסובייטי בשנים הראשונות למאה הקודמת ברוסיה; שחיברו את הלהט הסוציאליסטי עם המציאות האנטישמית ויצרו אנרגיה מיוחדת, שאין לה אח ורע בהיסטוריה, והגיעו לאזור נהריים בפלשתינה, לבנות את הסכר של רוטנברג. כך השתכרו דיים כדי להקים את הטוצ'קה (נקודה), שלימים הפכה לקיבוץ השלישי בגודלו בארץ. באותו קצב הוא מספר על ההחלטות ההתיישבותיות הגדולות ועל אירוע קטן שקרה באוהל המטבח, כאשר לני היפה נשרפה בתאונת עבודה. כשהיא באה לבקש כסף לטיפולים בבית חולים באירופה, את הכסף שאביה שלח לקבוצה, אמרו לה שלא נותנים כסף לצרכים אישיים. עוד הוא מספר על צייר ועל עסקן ועל מיטיה קריצ'מן, שהקים את קלת ונהרג באפריקה לאחר שעזב את הקיבוץ. המספר לא קובע הערכות של רע או טוב, של עצב או שמחה, והוא גם אינו משתמש בתאריכים. החלק הארי של הסיפור נסב על הקבוצה ההולכת וגדלה ועל שבע הדמויות של הראשונים – שישה גברים ואישה אחת – לצד שפע דמויות שיצטרפו ויוולדו מאוחר יותר בקיבוץ.

לא נעשה מפעל ספרותי כזה עד כה. ספרי קיבוץ – שניסו לסכם את קיבוצם בשלל אנקדוטות וציונים היסטוריים – לא הצליחו להביא דרך ההיסטוריה הפרטית של קיבוץ אחד מסכת חיים שלמה, שקוראים ממקומות אחרים ירגישו אליה חיבור כולל. ענברי הצליח לעשות זאת.

אך דווקא לנוכח השאיפה הגדולה עולה השאלה, האם הצליח ענברי להגיע למימדים הטרגיים שקיווה להם? אני לא בטוחה. הידיעה של כישלון (למופת) ידוע מראש היא ידיעה שכלית. לא כוללת. ההנאה שלי – לכל אורך הספר – נותרה הנאה אינטלקטואלית בלבד, והיה נדמה לי כי קולו המרוחק המספר את הסיפור, מאבד פה ושם את סולם הדמויות שלו ואת הקטרזיס הרגשי אצלי כקוראת.

אם יש גילויים טרגיים בספר, הרי שהם נמצאו בסיפורים פרטיים פה ושם, ולא בסיפור הגדול, אם כי החיים מורים לנו, שהקיבוץ לא הביא ייאוש שונה במהותו מהייאוש הקיומי, אלא רק ייאוש מסוג אחר.

אפשר שאין רע כל כך בדעיכתו של היצור השיתופי, ההרמטי, קיבוץ, והאורגניזם שממשיך ונשאר, הקיבוץ המשתנה, הוא לא רק האופציה היחידה האפשרית, אלא הוא מעיד כי הראשונים וממשיכיהם הצליחו לכונן תשתית של בית ערכי חילוני, קהילה שיש לה עתיד, שעדיין יודעת לחנך וליצור שאיפות לתיקון העולם.

כך או כך, ענברי מצליח לדבר בספרות מיוחדת, בעברית שמזמינה לחזור אליה לאחר הקריאה הראשונה. סיפורו של אפיקים הוא סיפור ציוני. חל שינוי מהותי. היהודי בספרו של ענברי איננו עוד היהודי הנודד, ההלך חסר הבית. החסידות, העפות ושבות, נעות בין הבית שלהן ובין השאיפה שלהן הביתה, בשאיפה לתיקון אמיתי של האדם והשאיפה הזו נטועה באדמת ארץ ישראל.

אסף ענברי, הביתה, ידיעות אחרונות, ספרי חמד,   276 עמ'

*פורסם ב"הזמן הירוק" 27.4.2009