ואיך היה הדבר

ביוגרפיה. אמת ובדיה

הגיבורה הראשית בספר היא סבתא טוניה. סבתא טוניה ושואב האבק שקיבלה מגיסה האמריקאי, ששלח אל נהלל, הכפר הציוני החלוצי, באמצע שנות השלושים, נקמה מתוקה בדמות פריט נוצץ מתוך העולם החומרני הקפיטליסטי. ממואר, בשונה מרומן הוא "סיפור שהיה באמת", אלא שמאיר שלו, מרחיב את מושג האמת. על אמו ואחותה הוא אומר שאצלן הזיכרון והדימיון הם שני מושגים שונים לאותו דבר, ולמעשה, אותו עקרון מנחה גם אותו בכתיבת הספר הזה שבא לספר סיפור קטן מאד, ולידו יש המון הומור ויוצא משהו די גדול ומקסים.

הנה דברים שאמר לי מאיר שלו על הספר בריאיון לעיתון הדף הירוק:

"איך סבתא שלי סיפרה סיפור? אני לא יודע, היא פשוט פתחה את הפה וסיפרה ואני הייתי יושב מרותק עד סוף הסיפור. אני חושב שזאת תכונת אופי. שני אנשים היו באותה חוויה ותתני לשניהם לספר או לכתוב ותקבלי תוצאות טובות יותר או טובות פחות. יש אנשים שיודעים לספר סיפור ואצלנו במשפחה יש הרבה כאלה. גם אמי ואחותה ואחיה וגם אבא שלי אם כי בדרך אחרת לחלוטין."

ולשאלה נוספת על אמת ובדיה בספרות הוא אמר ככה:

"זאת מהותה של הספרות, הריקוד הזה בין אמת לבדיה; מה אתה מסוגל להמציא. זאת המהות של כל הכתיבה וכל קורא צריך להבין שאלה החוקים. הספרות מראש אינה מתימרת לומר את האמת. בעצם הגדרתה, היא כפי שקוראים לה בשפה האנגלית fiction פיקציה, בדיה. על קרקע המציאות גדלות הבדיות הכי גדולות, ואני כותב את המשפט הזה בספר, כי זאת דרך הסיפור של המשפחה שלי. ככה הם מספרים סיפור. הכל מתחיל בכך שהיה חמור ברפת, ותוך ארבעה שבועות החמור הזה עף באוויר."

את יתרת הריאיון תוכלו לקרוא בכתבה שושלת טוניה.

זאת שאלה לא פשוטה: מדוע דבר זה ריגש אותנו ולא דבר אחר. הרי המקום שהוא ריגש אותנו, שייך לאיזו נקודה פנימית אמיתית מאד, ששייכת לביוגרפיה הפרטית שלנו. והנה, כשאנחנו קוראים משהו מרגש בביוגרפיה של מישהו אחר, סימן שהמקום הפנימי והמוסתר שלי נפגש עם משהו דומה אצלו. אז מהו המשותף בין התמונה שקראתי זה עתה ובין הדבר שלי? האם אהיה מוכן לספר על הדבר הזה שלי לעצמי? האם אהיה מוכן לספר אותו בקבוצה?

 הדבר היה ככה, מאיר שלו, עם עובד, 2009