היהודי בספרו של ענברי איננו עוד היהודי הנודד, ההלך חסר הבית. החסידות, העפות ושבות, נעות בין הבית שלהן ובין השאיפה שלהן הביתה, בשאיפה לתיקון אמיתי של האדם
הביתה*
"חסידת הפח עמדה על מגדל המים, וחיצי חסידות חלפו דרומה בסתיו וצפונה באביב, בדרכן מהבית הביתה." כך מסתיים ספרו של אסף ענברי, "הביתה". החסידה היא מי שליוותה גם את שלושת המאמרים הגדולים, שלושת חלקי הטרילוגיה שכתב ענברי לפני 11 שנה, בסוף 1998 ופורסמו במוסף הארץ.
אבל אז הטרילוגיה הסתיימה אחרת. היא נחתמה בקבורה המוזרה של ראזק עבדאל קאדר, סורי, בן למשפחה מצמרת השלטון בדמשק, ששאף בצעירותו להצטרף לחבורת החלוצים המופלאים, שיצרו את הקומונה שליד נהריים ומת מוות נידח במושבה מגדל. "חסידת הפח שבראש מגדל המים ממשיכה לצפות ולדווח", כתב עורך מוסף הארץ בפתיח לפרק השני בטרילוגיה, שבו המשיך ותיאר ענברי את סיפור אפיקים, קיבוצו, את פרק הצמיחה הגדולה שלאחר מלחמת השחרור ואת ימי ראשית המדינה, ימים שבהם התפתח מפעל "קלת" והפך את קיבוץ אפיקים למעצמה כלכלית. בפרק השלישי תיאר ענברי "את מסלול הנסיגה המפותל, שלאורכו השיל קיבוץ אפיקים את משאביו החומריים והאנושיים בדרך אל השקיעה הבלתי נמנעת".
שלושת הפרקים חוללו התלהבות אצל הקוראים, בייחוד בקרב אנשי הקיבוצים שחיו בהם, או עזבו אותם ולא הביטו אחורה בזעם, אלא בפיוס. הימים היו ימי המשבר הכלכלי ברוב קיבוצי התנועה, ותחושת סוף פעפעה וריחפה באוויר. דרך הכתיבה של ענברי בעיתון הכניסה לשיח הנצחי, המנסה להבין את פשר התופעה הקיבוצית והשינויים הדרסטיים שעברה, קול אחר בתכלית. ענברי לא בא בתלונה אל קיבוצו, אלא תיאר אותו כעוזב, מתוך אהבה ברורה ודרך כתיבה מבריקה, המצטיינת בהומור דק, בכושר תיאורי מופלא ובקצב יוצא דופן.
במשך הזמן שחלף בין פרסום הטרילוגיה העיתונאית לבין הוצאת הספר לאור, קרו שני דברים מקבילים. במרבית הקיבוצים, שרובם היום מופרטים כמו אפיקים, אין כבר תחושת סוף. להפך, יש תחושה של התחדשות ושל היווצרות דבר אחר, שאין לו עדיין שם, ולכך עוד נגיע.
ובאשר לענברי, בנוסף לכתיבת מסות שונות, כל אחת מהן מבריקה בסוגה בתחום הספרות והרוח בישראל, ולסיומו של דוקטורט על שירת ביאליק, הוא עיבד את הטרילוגיה לספר אחד. המלאכה ארכה זמן רב, כיאה למפעל שמכוון גבוה. ענברי שינה לחלוטין את צורת הכתיבה המקורית. התוכן נשאר כשהיה, אך השפה שונה. את הספר כתב ענברי במכוון בכתיבה "רזה", המשתמשת בעקרונות תנכיים, שכן לדעתו, הכתיבה היהודית שמה את עיקר הכובד על הפעולה ולא על מצבים. ענברי כתב את ספר דברי הימים.
החידוש בכתיבה הוא קולו. קול המספר. ממוצב במרחק. ממבט החסידה. הוא לא עוצר לספק הסברים מיותרים, כאשר הוא מתאר את קבוצת המהפכנים הצעירים, שפעלו בקשיים מרובים תחת המשטר הסובייטי בשנים הראשונות למאה הקודמת ברוסיה; שחיברו את הלהט הסוציאליסטי עם המציאות האנטישמית ויצרו אנרגיה מיוחדת, שאין לה אח ורע בהיסטוריה, והגיעו לאזור נהריים בפלשתינה, לבנות את הסכר של רוטנברג. כך השתכרו דיים כדי להקים את הטוצ'קה (נקודה), שלימים הפכה לקיבוץ השלישי בגודלו בארץ. באותו קצב הוא מספר על ההחלטות ההתיישבותיות הגדולות ועל אירוע קטן שקרה באוהל המטבח, כאשר לני היפה נשרפה בתאונת עבודה. כשהיא באה לבקש כסף לטיפולים בבית חולים באירופה, את הכסף שאביה שלח לקבוצה, אמרו לה שלא נותנים כסף לצרכים אישיים. עוד הוא מספר על צייר ועל עסקן ועל מיטיה קריצ'מן, שהקים את קלת ונהרג באפריקה לאחר שעזב את הקיבוץ. המספר לא קובע הערכות של רע או טוב, של עצב או שמחה, והוא גם אינו משתמש בתאריכים. החלק הארי של הסיפור נסב על הקבוצה ההולכת וגדלה ועל שבע הדמויות של הראשונים – שישה גברים ואישה אחת – לצד שפע דמויות שיצטרפו ויוולדו מאוחר יותר בקיבוץ.
לא נעשה מפעל ספרותי כזה עד כה. ספרי קיבוץ – שניסו לסכם את קיבוצם בשלל אנקדוטות וציונים היסטוריים – לא הצליחו להביא דרך ההיסטוריה הפרטית של קיבוץ אחד מסכת חיים שלמה, שקוראים ממקומות אחרים ירגישו אליה חיבור כולל. ענברי הצליח לעשות זאת.
אך דווקא לנוכח השאיפה הגדולה עולה השאלה, האם הצליח ענברי להגיע למימדים הטרגיים שקיווה להם? אני לא בטוחה. הידיעה של כישלון (למופת) ידוע מראש היא ידיעה שכלית. לא כוללת. ההנאה שלי – לכל אורך הספר – נותרה הנאה אינטלקטואלית בלבד, והיה נדמה לי כי קולו המרוחק המספר את הסיפור, מאבד פה ושם את סולם הדמויות שלו ואת הקטרזיס הרגשי אצלי כקוראת.
אם יש גילויים טרגיים בספר, הרי שהם נמצאו בסיפורים פרטיים פה ושם, ולא בסיפור הגדול, אם כי החיים מורים לנו, שהקיבוץ לא הביא ייאוש שונה במהותו מהייאוש הקיומי, אלא רק ייאוש מסוג אחר.
אפשר שאין רע כל כך בדעיכתו של היצור השיתופי, ההרמטי, קיבוץ, והאורגניזם שממשיך ונשאר, הקיבוץ המשתנה, הוא לא רק האופציה היחידה האפשרית, אלא הוא מעיד כי הראשונים וממשיכיהם הצליחו לכונן תשתית של בית ערכי חילוני, קהילה שיש לה עתיד, שעדיין יודעת לחנך וליצור שאיפות לתיקון העולם.
כך או כך, ענברי מצליח לדבר בספרות מיוחדת, בעברית שמזמינה לחזור אליה לאחר הקריאה הראשונה. סיפורו של אפיקים הוא סיפור ציוני. חל שינוי מהותי. היהודי בספרו של ענברי איננו עוד היהודי הנודד, ההלך חסר הבית. החסידות, העפות ושבות, נעות בין הבית שלהן ובין השאיפה שלהן הביתה, בשאיפה לתיקון אמיתי של האדם והשאיפה הזו נטועה באדמת ארץ ישראל.
אסף ענברי, הביתה, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 276 עמ'
*פורסם ב"הזמן הירוק" 27.4.2009