הסיפור של יעל

ספרה של יעל נאמן מכיל פחות נצחנות וריב עם השיטה הקיבוצית והרבה יותר קריאה אנושית של ההיסטוריה החברתית, שהרכיבה את ראשית החיים בו

 על היינו העתיד

 יעל נאמן כתבה ספר נהדר. היא כתבה סיפור על הקיבוץ שלה, יחיעם, שקראה לו בשם המתוחכם "היינו העתיד" וכתבה אותו בדייקנות ובהומור מקסים. הסיפור שלה הוא הסיפור שלנו, הקיבוצניקים. את הסיפור שלנו, היא אומרת, סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם. כך היא פותחת את ספרה, ואלה המילים בראש העמוד הראשון.

 נאמן כתבה ממואר, ספר זיכרונות, הנקרא כרומן, על ילדותה ועל חייה עד גיל 20 בקיבוץ יחיעם, כלומר על מקטע השנים שבין שנת 1960 ועד 1980. הממואר של נאמן יצא לאור בצד אשד אדיר של סיפורי זיכרונות וספרי שירה ורומנים וסרטים דוקומנטריים, שנוצרו על ידי קיבוצניקים, מרביתם קיבוצניקים לשעבר.

עשרות ספרים שמנסים, כל אחד בדרכו, לפענח את התעלומה המרתקת של חיי הקיבוץ אך רובם המכריע לא הצליח להתעלות מעל מטבעות הלשון ומטבעות הזיכרון הנדושים, מאז התערוכה המדוברת "לינה משותפת", שבה הציגו אמנים חזותיים את הביקורת הקשה שהייתה להם על הלינה המשפחתית, בתקופה שאפשר לכלול בה גם את התביעה הייצוגית ההזויה של נחשון גולץ מרוחמה, נגד הלינה המשפחתית, ולהבדיל, את ספרו של אברהם בלבן, "שבעה". הראשון בא חשבון מול קיבוצו, כמעשה שעושה מתבגר מול הוריו והכפיל את החשבון הזה במשתנים כמספר סיבי הדשא הגדול שליד חדר האוכל, והשני בא חשבון עם מצוקתה הבלתי נסבלת – הנפשית והחברתית – של אמו, וסירב לסלוח לגוש האחיד של אנשי הקיבוץ ולהפרידם ליחידים בעלי פרצוף. בשתי התופעות האלה שייצגו את סיפורנו בתחילת העשור האחרון, הובעו כעס וביקורת שאין בהם מחילה כלפי השיטה.

אך השנים עברו, ונראה כי עונת הכעס והביקורת בסיפור שלנו על השיטה הקיבוצית הולכת ומסתיימת, ואת מקומה תופסת תקופה של פיוס. הפיוס בא עם ההשלמה, כי מה שהיה איננו עוד. הזיכרון הקולקטיבי מכתיב לנו את הזיכרון האישי. בעוד שזיכרון נראה לאדם היחיד כמשהו אינטימי ביותר ואישי ביותר, כי מה יכול, לכאורה, להיות יותר אישי מאשר לילותינו הקדומים כילדים ויותר אישי מהמגירה בארונית השינה שליד המיטה בחדר השינה, ויותר אישי מפחדינו בלילות אחרי שההורים הלכו? והנה מסתבר, כי רוח העתים הכללית מנשבת ומסיטה ומסננת את הפרטים שאנו שולים מתהום הנשייה הפרטית שלנו. והיא זאת שמכתיבה אותם.

גם ילדי השמש בתחום המדיה הדוקומנטרית וגם הרומן הייחודי, "הביתה" של אסף ענברי, שהיה בו הרבה יותר מאשר רק פיוס, אבל גם פיוס היה בו, פתחו פתח לנימה אחרת בשיח התרבותי של הסיפור שלנו.

 מתוק מכל חומר

 ספרה של נאמן מכיל פחות נצחנות וריב עם השיטה והרבה יותר קריאה אנושית של ההיסטוריה החברתית, שהרכיבה את ראשית חיינו. מלאכת הסיפור שלה הופכת את העלילה לעדינה ביותר, ויש בה דייקנות מעוררת השתאות. נאמן מספרת את הסיפור שלנו באזנינו וגם לכל קוראי העברית בארץ, כלומר לאותו מיעוט המונה 97% מאוכלוסיית המדינה, שלא חווה בילדותו את השיטה. היא מתעדת את האינטרפרטציה הילדית לחוויה של החינוך המשותף, כשהיא נשזרת לא רק בסיפור ההיסטורי של קיבוץ יחיעם, על קשייו הנוראיים בימי מלחמת השחרור, על דמות מייסדיו שחלקם הגדול הם בוגרי גרעינים של השומר הצעיר בהונגריה, שהיו צעירים שניצלו מהשואה והשתיקה שלהם מלווה את כל ימי הילדות של צאצאיהם; התיעוד עובר בין התודעה הילדית חסרת הידע, בהפרדה שבין היקום של הילדים ליקום של המבוגרים, לבוגרת המספרת ומסבירה. קול המספרת עובר בגמישות בין הזיכרונות להסברים. בין הלוגיקה החברתית של השיטה ובין עצירה במעשה פרטי וחד-פעמי, בין הדיבור הפרטי לדיבור ברבים.

 ברור שיש ביקורת על השיטה, ביקורת אינטליגנטית מלאת הומור ואהבה והבנה של הכותבת. הביקורת חבויה ומתגלה חליפות בתוך רישום מקורי של חיי היומיום והתייחסות לאמות המידה שהניעו את העולם של הקיבוץ.

 לדוגמה, כך היא מספרת על השדות של יחיעם ועל ענף הבננות שהקים דב פ': "הוותיקים היו שלמים בעבודתם. שכרם היה עמלם, וחוזר חלילה. כולנו עקבנו אחרי יבולי השדות במתח, כמו שעוקבים אחרי דרמה המתרחשת מול העיניים. שיאים בעבודה ובחקלאות היו הפיצוי היחיד האפשרי. משכורת לא הייתה, וגם לא שום הטבה חומרית אחרת. התגמול היה מתוק מכל חומר, מתוק כמו אמנות, כמו עשייה, כמו פרס אמיתי על עשייה, כמו יבול, כמו אנונה וכמו בננה שנקטפו ישר מהעצים". (עמ' 60). איזה יופי.

היא הופכת את האירועים או את העצמים לפרשנות הזיכרון, העולה מול היחס אליהם. כך היא מספרת איך היו מתבוננים בדגמי הקיבוץ העשויים מגפרורים, שבנה הנער ארי (בכל קיבוץ היה מישהו בשנות השישים שבנה דגם של הקיבוץ מגפרורים) ואיך היו, כדבריה, ופה היא מדברת בלשון רבים, במבטיהם אל הדגמים משוטטים בתוכם במחשבותיהם, "וכשנזכרנו שצריך לחזור למציאות – קפאנו פתאום על מקומנו בפחד. לרגע התהפכו היוצרות: חששנו שהקיבוץ עצמו הוא רק דגם מוקטן של משהו גדול הרבה יותר, שהכלאתו השתבשה באמצע, ושבעצם כל עמלנו היה לשווא, אף אחד לא צועד מאחורינו ולא מרחיב את המפעל הקיבוצי, זה רק קול נעלי העבודה שלנו עצמנו שנוקשות על מדרכות האבן". (עמ' 63-64). כתיבתה המרומזת, המדברת על דבר אחד כמיטונומיה שמספרת משהו מורכב הרבה יותר.

 ובעמוד השדרה של הסיפור, מלא ההומור והאהבה, מתנקז עצב דק, כי זהו סיפור על התבגרות בעולם שהמשפחה שבו מקוצצת וחרורה. חסרה בו ההתערבות הצמודה החיבוקית הטובה והרעה עם ההורים. במיוחד נגע ללבי תיאור תחושת הריקנות, שאופפת את זיכרונותיה מתקופת הלימודים במוסד החינוכי "אשרת" שבקיבוץ עברון.

 "ישות חדשה – ספק ריקנות, ספק חרדה – הצטרפה אלינו, נדבקת כמו שיבולת לגרב, מאיימת כמו נשיכת נדל ארסי. כבר לא פחדנו מתנים וממחבלים. פתאום פחדנו שאין לחיים משמעות. מזה התחלנו לפחד. והפחד הזה כאילו הפך לשותף חמישי בחדרינו, שותף שישן בלי מיטה. הוא תפס נפח אחר, אבל נוכח. ושום דבר שקשור בשומר הצעיר לא הרגיע אותנו" (עמ' 133). מתחת לסיבתיות מסבירת הכול של "השומר הצעיר", היא אומרת, טיפסה חרדה במעלה הרגל, "רצינו לשאול ולא יכולנו. לא כי היה אסור, היה מותר, אלא שלא ידענו לדבר ולא היינו בטוחים שזאת בכלל השאלה. מחשבותינו התפוררו, ללא נושא, ללא נושא וללא מושא" (עמ' 134).

 זה שנים שאנחנו מספרים את הסיפור שלנו. בעשורים האחרונים הסיפור שלנו מנסה באופן נואש להבין איך זה נכשל. הסברים מלומדים אדירי ממדים שמו דגש יהיר ודוגמטי על התהליך הכלכלי ועל גורמים היסטוריים רמי דרג, אך אותי באופן אישי משכנעים הרבה יותר הסיפורים הללו, שאומרים משהו מלא חמלה ואהדה להורינו, על הניסיון ההרואי של היהודים, הציונים הצעירים, בעלי החלומות, שניסו לשנות את העולם וליצור עתיד אחר, מתוקן, וכל הזמן הזה אמרו לילדיהם מה שלא יכלו להגיד באמת, ובכל מקרה דנו אותם לאיזו בדידות, שילדיהם מרדו בה מרידה כמעט מוחלטת.

ותודה ליעל נאמן על הסיפור שסיפרה על הסיפור שלנו.

 יעל נאמן, היינו העתיד, 216 עמ', אחוזת בית, ספרים

הרשימה פורסמה ב"הזמן הירוק", 17.2.2011


פוסט זה פורסם בקטגוריה רשימות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *