החיבוק על הגבול

עטיפת הספר. עיפרון אפור רך

אמא ובן בשדה. האם אומרת לבן אתה מתוק, אתה כזה חמוד, אין עוד כמוך בכל העולם. מכאן מתחיל דיון חמור סבר, הכתוב בעיפרון רך בין גבעות חשופות של שדה ובו רק עץ ללא עלים. אנחנו רואים את הדמויות מרחוק, קטנות מאד, אבל שומעים את שיחתם היטב. הילד שואל את אמו, אם אין כמוהו בכל העולם, האין זה אומר שהוא לבדו, והרי אמו אמרה לו שהוא יחיד ומיוחד בעולם. והאין זה אומר כי גם אמו יחידה ובודדה בעולם. אמו איננה משקרת לבנה. היא מחייכת ומציירת עם האצבע עגולים באדמה, אני קצת לבד וקצת עם כולם… היא אומרת לו.

זאת שיחה מוכרת ומוזרה בו זמנית. התרחשותה בשדה החשוף הופכת אותה לשיחה מדומה, שיחה של מחשבות. ומה שמושך אותנו להמשיך ולהיות עדים שותפים לשיחה היא התעקשותו של הבן לברר את השאלה עד קצותיה, שאלת גבולות נפשו. כי אמו, אִם אֵם טובה היא באמת, הרי תטרח לסייע בידו לבנות את הגבולות הללו עד שיוכל לסמנם בעצמו, וכל העת למעשה, בדרך הזאת, תשקוד על בדידותו. מיכל רובנר בנתה לנו עולם מהחומרים הכי פשוטים וטבעיים של הציור, מעיפרון אפור שקצת רואים לידו אדום ולפעמים גם צהוב וירוק, במרחק, שהוא אולי שדה ואולי הוא המקום של המחשבות, ואולי הוא המקום של הגבול בין המחשבות של החיים ובין העולם, שבו נמצאים אלו שכבר בודדים לעולם, ושם כידוע אין קצת לבד וקצת עם כולם, שם יש רק אין.
אבל פה בעולם יש חיים. יש ציפורים ושמש ויש זבובונים וחרקים ופלא הכלבה ונמלים. הבן שואל אם הנמלה הקטנטנה שרצה קדימה ואחורה לצד השיירה של הנמלים, ואולי איבדה את ההורים שלה והיא מחפשת אותם, האם היא יודעת שיש רק אחת כמוה בכל העולם. ואמו אומרת לו שאת זה היא לא יכולה לדעת.

זה ספר שנשאר כתמונה אוורירית שתופיע בפנינו בכל מיני מצבים של חיינו. הוא זורק את ההורה, הבוגרת, שקוראת את הסיפור, ומנסה לפענח את הסימנים הדקים של העיפרון אל עבר המרחב העצום של הכיסופים. וזה ספר שדובר בכמה קולות. הקול הראשון הוא הקול של השיחה המיועדת, לפי סממנים ברורים, להיות מושמעת באזני ילדים: יש שורות ספורות בכל עמוד, יש איורים. יש דפים עבים.
אבל הדיון בשאלת הבדידות, הוא דיון של מבוגרים. דיון מאיים, שקל תמיד לשאול אותו לגבי אחרים וקשה כל כך לקום בבוקר ולהודות עליו בפני עצמנו. והרי יש מבוגרים שעד סוף חייהם לא דנו בו דיון רציני של ממש, לא בינם ובין עצמם ולא בינם ובין חבריהם. והאם האהבה, ונניח שידענו מהי אהבה, האם האהבה יכולה לה לבדידות? האם החיבוק יפסיק, ולו לרגע את הלבד שלנו?
ומה, וזה הקול הנורא, שאנו המבוגרים שמרימים עינינו רגע מעל דפי הספר, ומסתכלים הרחק אל החושך מאחורי החלון, אנו, שקראנו עיתונים ואנחנו מכירים את הסופר, שואלים, ומה, אם איננו יכולים לתת לאהובנו את החיבוק הזה, להקל על בדידותו, על בדידותנו, אם החיבוק הזה נעדר עולמית, ומה על הבדידות אז?

המרחב של הכיסופים

חִבּוּק – דויד גרוסמן, רשומים: מיכל רובנר, עם עובד, 2012

להעלם מהחלון

ספרו של יונס יונסון, מציג עמדות חתרניות בכזה כאילו וטוב לנו להרגיש דרכן כאילו אנו בעצמנו חמקנו מבעד לחלון. כי הרי היום, לאחר כל ניסינות הנפל לקרוע את מסיכות הצביעות הנפוחות, מפני חיי המערב והשפעותיו המענגות, אנחנו יודעים עמוק עמוק בתוכנו, עם היד על הלב, שכל המהפיכות נמוגו ונסוגו מול הקצף המענג של הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם הוא רב מכר הסטרי. כל מי ששאלתי אותה באשר לספר טוב, המליצה לי עליו דווקא. אבל מה שמעניין באמת לגבי הספר הזה, הוא להבין למה, ספר על הזקן הזה, ששניה אחרי שקראת עליו, תהיה מוכן לשכוח אותו, הוא רב מכר. מה יש בו שמדבר לכל כך הרבה קוראים וקוראות בבת אחת, בכל כך הרבה מדינות (תורגם ל-26 שפות) בשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת.

על מה נסוב הספר הזה בכלל? מאשה צור-גלוזמן כתבה עליו לקטורה נהדרת, במוסף הספרים של הארץ, ואין צורך שאוסיף על כך הרבה. אך למי שהתעצל ללחוץ על הקישורית, הרי תקציר הספר: מדובר בזקן בן מאה, שבהחלטה אימפולסיבית משהו, הוא מתחמק (דרך החלון) מחדרו בבית האבות, כדי שלא ייאלץ להשתתף במסיבת המאה שעומדים לערוך בשבילו, מסיבה שלא יהיה בה קמצוץ של משקה אלכוהולי כלשהו, וזה משהו, שמכל הדברים כולם באותו בית אבות, הוא היה הכי בלתי נסבל. למעשה היכולת לשתות היא כמעט ציווי וקריטריון-על בחייו החמודים ובאופיו הנח והבלתי מאופיין לחלוטין של הזקן הזה. אפילו היותו זקן, הוא לא איפיון שבא כל כך לידי ביטוי בסיפור, כפי שמציינת צור-גלוזמן, זולת כמה כאבי ברכיים קלים, שמדווח עליהם במיוחד בתחילת הסיפור ואחר-כך הסופר שוכח עליהם קצת. הסיפור הזה, השומר על מתח קריאה לא מבוטל משולב בעוד סיפור: תולדות חייו המוזרים והמופלאים, של הזקן, ששמו אלן והתמחותו בחומרי נפץ (!). אנו למדים שחוץ מציווי העל לאהבת השתיה (אבל עד גבול מסוים), יש לו עוד ציווי: לא להתעניין בפוליטיקה. הציווי הזה מוביל אותו (על פי "נוסחת זליג" או פורסט גאמפ, כפי שמציינת זור-גלוזמן) לפגישות עם כל מנהיגי המאה העשרים, מאו-טסה טונג, טורמן, קים ג'ונג איל ואחרים, תוך, יש להדגיש, עקיפה קלה של הנושא הנאצי.

פרט חשוב הוא, שאלן שלנו עוּקר בגיל צעיר מאד, (או ליתר דיוק סורס), ולא שזה מפריע לו או לקוראים ולקוראות. בכלל לא. לאורך כל הספר נסתלקו מראש שאלות הקשורות למין או להורות וכדומה שמקלקלות את ה… איך לומר, אולי התנהלות? או התקדמות? של הגבר הזה בחוט הפתלתל של חייו, שיותר מזה שהוא פתלתל באמת הוא מעין אגדה קלה לעיכול, המכניסה אותנו במיידיות ובעליזות לרצף הרפתקאות משעשעות. אלן, מתחבר לזקן אחר (קצת פחות זקן ממנו) ושניהם ממשיכים יחד כשהם, גם מקפידים כל העת על קור רוח, וגם על התנהגות נון-קונפרמיסטית ונון-שאלנטית כאחת. הם מתגברים בקלות על חזקים מהם בעזרת קצת מזל ובהרבה תושיה ולאט לאט מצרפים עוד חבר'ה ומתגבשים לחבורה של אאוט-סיידרים מקסימה למדי, שלמרות שהיא קצת כן שומרת על הכסף שמצאה, אין בתוככיה שום רדיפת בצע לשמה וכל אלמנטים שליליים אחרים והדבק, שמחבר אותה הוא רק "ראש טוב" וגישה חיובית וחתרנית כזאת, אלעק, לחיים.

אז מה יש לנו כאן? שוודי, שעוסק בחומר נפץ. מטאפורה קלילה שמסמנת, לא רק ריסוק וניפוץ מוסכמות מקובעות, אלא גם כמובן קריצה רבת משמעות לפרס המכובד בתבל. אל לנו לשכוח כי חמשת הפרסים המקוריים של פרס נובל, ניתנים על פי צוואתו של אלפרד נובל, כימאי ותעשיין שהמציא את הדינמיט.

יונס יונסון. מהתלה לא מחייבת

האם יונסון, ניסה לדבר בהיתול (והנאתו הצרופה מעצם כתיבת המהתלה שהמציא, ניכרת לחלוטין), על מסר קצת רציני, אם כי משולל מקוריות, שניתן להפוך משהו שכל מהותו הרס והרג, לעניין חיובי? לכאורה כן. אבל הוא לא טרח לבנות את המסר בניה מתוחכמת ואלגנטית. הספק עוסק באופן טרחני בלהראות את הפוליטיקה, לא מהצד הרציני שלה, אלא בעצם להעמידה על מימד גרוטסקי אחיד: הנפיחות של האנשים (שכולם נראים כאילו קורצו מדמות אחת) שעומדים בראש המדינות ומחוללים את ההחלטות הנוגעות בחיינו.
אבל, שטויות, אומר יונסון, אל תקחו את זה ברצינות, והקוראים  באמת אינם לוקחים, בעידן שיש בו נגישות אינסופית לאילוזיות הקוראות לנו לברוח מבעד לחלון, דרך כל אמצעי התקשורת החזותית והאינטראקטיבית, הספר הזה הוא רק הקצף הוורדרד מעל הדבר האמיתי. וזה הכייף שלו.
הוא מציג עמדות חתרניות בכזה כאילו וטוב לנו להרגיש דרכן כאילו בעצמנו חמקנו מבעד לחלון. כי הרי היום, לאחר כל ניסינות הנפל, כארבעים שנים לאחר וודסטוק, ומהפיכות שנות השישים, 35 שנים אחרי שרוג'ר ווטרס מפינק פלויד, כתב את החומה, ורבים וטובים אחרים ניסו לקרוע את מסיכות הצביעות מפני חיי המערב והשפעותיו המענגות, אנחנו יודעים עמוק עמוק בתוכנו, עם היד על הלב, שכל המהפיכות נמוגו ונסוגו מול הקצף הוורדרד המענג של הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.

טומאש, הנון-קומפורמיסט האמיתי

מיד יש להבדיל כמובן, אלף אלפי הבדלות בין יצירתו הביקורתית באמת של מילן קונדרה שבה הגיבור, טומאש הוא נון-קונפורמיסט אמיתי, ובין המהתלה הבלתי מחייבת שיש לנו כאן. עברו יותר מארבעה עשורים מאז הספר ההוא (1968) ומאז רק התמקמנו בנוחות יתר בחיינו המרופדים היטב. ואנחנו מרגישים אמנם שאיכשהו, ללא ידיעתנו, החזירו אותנו קומץ ברונים, בעולם הגלובאלי שלנו, לאחר מאות שנות מאבקים לחופש, אל עולם פיאודלי, שבו מעטים מאד שולטים בחיים של רבים מאד.
אבל זאת ידיעה מטרידה קצת יתר על המידה (ויונסון מכיר את המידה הזאת היטב. זה הסוד שלו) ובואו לא נתעסק איתה יותר מדי. בואו נתרפק אל הכאילו התרסה, שמושמעת בספר, והכאילו אנשים טובי מזג ובכלל, נתבשם לנו בנוסחה שמצא יונסון דרך הצגתם המפוברקת של אלן וחבריו הבלתי-מחייבים בעליל. נכון, קצת נשתעמם לקראת הסוף, כי כבר נכיר את כל השטיקים של הכתיבה, אבל עדיין נצפה להפי-אנד של הסיפור. והוא אכן יגיע ואפילו יתן לנו קינוח מתוק במיוחד.

                                                                                                            אורית פראג

 יונס יונסון, הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם, משוודית: רות שפירא, כתר 2012

החלוץ שבפנים

לערבים יש סיבה טובה מאד לפחוד מאיתנו, אומר ההסטוריון בעז נוימן בריאיון עמו בעקבות צאת ספרו, תשוקת החלוצים. מול התשוקה הציונית הטוטלית שבתוככי כולנו, עומדת התשוקה שלהם וזו מאיינת את זו. מכאן יכולה לצאת רק מלחמת גוג ומגוג. ואגב, המושג צומוד הומצא בכלל על-ידינו.

נוימן. חוויות יסוד של הסיפור הציוני. צילום: מעיין נטעלי סמולר

הציונות היא תשוקה, אומר ההיסטוריון בעז נוימן. תשוקה מתפשטת שאין לה גבולות. היא נמצאת בפנים, בתוככי כולנו, כמו טיפה שמכילה את תמצית הווייתנו כאן בארץ. כשהוא אומר בתוככי כולנו, הוא מתכוון בעצם רק לכולנו של היהודים. הוא לא כולל בזה את הערבים. לערבים יש תשוקה משלהם, תשוקה נגדית. רק כשזיהה נוימן את התשוקה הערבית, בעקבות האינתיפאדה השנייה, החלה כתיבת ספרו על התשוקה היהודית הציונית לתפוס תאוצה.
תשוקת החלוצים הוא ספר היסטוריה בלתי שגרתי. למשל, אין בו דברי סיכום. שתי השורות שסוגרות אותו מתייחסות למילה העברית המחודשת "חוויה". כידוע, את המילה הזאת, במובן של לחיות את ההוויה, המציא א.ד. גורדון. נוימן קורא לגורדון, הפילוסוף של תשוקות החלוצים. "יש רחוב על שמו של גורדון, אבל זה רחוב צדדי, אני רוצה להחזיר אותו למרכז", הוא אומר.
נוימן מציג מחדש חוויות יסוד של הסיפור הציוני ומטלטל אותן. לכאורה, הספר גורם לנחת ולרווחה; סוף סוף קם היסטוריון באקדמיה שאינו ביקורתי, ואינו מסביר את הציונות כתנועה שמטרתה הברורה ממוקדת בקולוניאליזם ובעוולות סדרתיות. זהו ספר שמחזיר אותנו לטקסטים היפים והמרתקים של ראשוני הציונות, לאנשים ההוזים והמופלאים של העלייה השנייה. אפשר לקרוא אותו כמו שקוראים שירה. כיבוש ארץ ישראל אינו מוצג על ידו ככיבוש שטחים במובן הרגיל. לדבריו, זהו כיבוש כולל, טוטלי, קיומי ולכן נקי מזדון. כמעט אפשר להזדהות בלב טוב עם ההסבר הזה, אלא שאז עם תום הקריאה, נשארת תחושה פסימית קשה, כי התשוקה שנוימן מדבר עליה, אין בה עוול עם כוונת זדון. נוימן אומר משהו מרחיק לכת עוד יותר: התשוקה הציונית היא עיוורת לחלוטין לקיומה של התשוקה הנגדית. היא מאיינת אותה.
בעז נוימן הוא ציוני?
"כן, קוראים לי בעז נוימן ואני ציוני. הדור שלי יש בו קאמבק של הציונות, והספר הזה מייצג אותו. יש בו ציונות שאומרת, שלאהוב את הארץ זה לא דבר מגונה, ומקום זה דבר משמעותי. וההיסטוריה של התשוקה היא היסטוריה של המקום.
אתה בעצם לא לבד, אפשר אולי כבר לסמן גל בשנים האחרונות של אנשים צעירים שעוסקים בציונות בדרך אחרת.
"אני חושב, שלאחר ההיסטוריונים החדשים, שכמובן, הבולטים בהם, בני מוריס, יהודה שנהב ויואב פלד, באמת מתחיל דור חדש בתרבות שכולל את מיקי גלוזמן, אסף ענברי, תמי רזי ואחרים. את הספר כתבתי מתוך מודעות ברורה, כשאני חוזר באופן מסוים אל הדור של אניטה שפירא, של יוסף גורני ושל אחרים. ההיסטוריונים החדשים צמחו אינטלקטואלית אחרי יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. הם חשפו את הבעיה פלסטינית, את העוצמה ואת החשיבות של הנכבה. ההיסטוריונים החדשים הם דור מהפכני, ללא ספק. אני זוכר שאני כסטודנט כל שיעור, כל סמסטר, הפה שלי נפער לנוכח המציאות שנגלתה לי דרכם. אבל עכשיו, רבע מאה לפחות לאחר תחילת המהפכה שחוללו בהסתכלות ההיסטורית, וכשאני קורא את דבריהם, אני סובר כי עמדתם היום היא כבר עניין שמרני. להגיד שהמזרחיים דפוקים ושהקיבוצניקים גנבים ושמה שסיפרו לנו לא נכון, זה מהלך היסטורי שמיצה את עצמו וזה ממש פספוס לחזור על כך שוב.
"כהיסטוריון של המאה ה-20, אני רוצה לומר שהתנועה הציונית היא תנועה מרהיבה, שהצליחה לאחר שהמהפיכות האחרות בעידן שלה נכשלו. גם המחיר שאנשים שילמו על מהפיכות במאה ה-20 היה נורא. השואה היא מחיר של מהפכה, וכן הקולקטיביזם, השואה הסובייטית, השואה הסינית, הקטסטרופה הקולוניאליסטית. ובדרך כלל, מהפכות גם אוכלות את בניהן. בפרספקטיבה הזאת, התנועה הציונית בראשיתה שילמה ועדיין משלמת מחיר שאינו גבוה. זה נכון שב-48 קרתה קטסטרופה. אני לא אומר שהנכבה היא לא קטסטרופה, וצריך להכיר בה ולפתור אותה, אבל היא אינה שואה. ולכן, באופן יחסי, המהפכה הציונית היא מהמהפכות המוצלחות במאה ה-20".

מלחמת גוג ומגוג

עטיפת הספר. בחלוציות יש משהו שאומר, אנחנו לא נגדיר גבולות

נוימן נוקט בספרו גישה פנומינולוגית, תיאורית. הוא לא כותב סיבות לתופעות, אלא מבקש לתארן כפי שהן. מתודת הכתיבה מתמזגת עם התוכן. הוא מסביר את הציונות במונחים אקזיסטנציאליים. לציונים, ארץ ישראל היא לא רק מרחב טריטוריאלי, אלא גם שפה ועבודה וגוף ונשמה ונפש. חלק גדול בספר הוא מקדיש לשאלה, מדוע המעשה הציוני והפרחת השממה היא עניין טוטלי וכולל הרבה יותר מאשר השתלטות על שטחי אדמה. וכך, מבחינתם של הציונים, הפלחים הערביים שהיו פה לא נראו. הם היו חלק מהשממה.
אם הציונים מאיינים את הנוכחות הערבית, הרי שהקביעה שלך הרבה יותר חמורה מזו של הביקורתיים.
"האינטואיציות של העבודה שלי נובעות מפילוסופיה אקזיסטנציאלית. אני לא מתאר מה חסר בציונות אלא איך היא מופיעה. הקיום הציוני הוא מוחלט. מולו באופן היסטורי מופיע הקיום הפלסטיני, ובאינתיפאדה השנייה ראינו במוחשיות רבה את המאבק הזה בין שני העולמות. כשיש קיום מול קיום זו אכן מלחמת גוג ומגוג, כי אף אחד לא יכול לסבול איזו הפרעה בחירות המוחלטת שלו להיות. לכן, מהבחינה הזאת הספר שלי הוא חלקי, כי הוא מראה רק את הצד הציוני. צריך לבוא היסטוריון אחר שיראה את היש הפלסטיני. אני לא מוצא טעם לגנות את התשוקה ההדדית, אף על פי שעצם היותה גורמת לשני העמים למחוק אחד את השני. אין הכרה הדדית, ולדעתי, גם לא תהיה הכרה כי לא יכולה להיות הכרה".

בעז נוימן, 38, נשוי לזהר והם חיים בשפיים עם שלושת ילדיהם בשכונה חדשה ויפה למשפחות צעירות, שתכנן הארכיטקט הוותיק, דני בר-קמא, אביה של זהר. נוימן נולד בראשון לציון למשפחה ראשונית ותיקה. סבא שלו, משה גבין, היה ראש העיר בשנות ה-60. כשהיה צעיר מאוד אביו נפטר, ואמו התחתנה מחדש; כיום היא מורה בגמלאות. אביו הביולוגי היה וטרינר, ואביו בפועל היה בכיר בבנק הפועלים.
ספרו הנוכחי הוא החמישי במספר (בעבר הוציא שלושה ספרי עיון וספר פרוזה בשם "חייל טוב"), והתחום שבו התפרסם במחקריו הוא חקר הנאציזם.
איך הגעת כבר להספקים כאלה?
"יש לי משפחה, אני מלמד, אני קורא וכותב. זהו. כמעט לא נוסע לחו"ל. זה אורח חיים. הגיבורים שלי הם תלמידי הישיבות, המקדישים את חייהם ללימוד".
מתל אביב עברת לשפיים.
"גדלתי בתקופה שבה האליטה ראתה בקיבוצים את פאר היצירה. עד היום הקיבוצניקים הם מלח הארץ במובן הכי עמוק של המילה, ואני זוכר שגם בצבא (ולי בתור 'צפוני' היה מאוד קשה בצבא), הייתי בשריון ושירתי ברמת הגולן. הרוב היו קיבוצניקים, ופתאום גיליתי אותם אחד אחד".
למה עזבת את המחקר בנאצים?
"האמת היא, שעבדתי על הספר הזה און אנד אוף כשתים-עשרה שנה. בתחילת המחקר שלי הייתי שבוי בתפיסה – שהייתה המילה האחרונה בלימודי ההיסטוריה – והלכתי להראות שהציונים הראשונים היו בעצם קולוניאליסטים. זו הייתה תקופת הנרטיבים. הנרטיב הישראלי והנרטיב הפלסטיני, ובאתי ליישם את מה שלמדתי אצל מוריי. בינתיים, עזבתי את המחקר הזה, וכאמור, חקרתי את גרמניה.
"ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה, והטלוויזיה הקרינה את כל גופות ההרוגים, כשברקע האקדמי שלי אני שומע את קולות ההיסטוריונים שמספרים, כי הציונות היא תנועה קולוניאליסטית ואנחנו משלמים את המחיר על הכיבוש. ואין הבדל עקרוני בגישה הזאת בין 67', 48'. הביקורתיים רואים בתנועה הציונית תנועה קולוניאליסטית".
איך זה שינה את עמדותיך באופן כה חד?
"כיוון שראיתי בשרשרת הפיגועים חלק מהמאבק הפלסטיני, הלכתי לקרוא ולהתעמק בטקסטים של החמאס. ואז הסתבר לי, למשל, שאמנת החמאס דומה לכתבים נאציים באופן מצמרר. אני לא יודע אם מישהו טרח לקרוא את כתביהם. הם מאשימים את היהודים בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ובפרוץ מלחמת העולם השנייה. הם מדברים על קונספירציה עולמית. אלה טקסטים, שאם לא היו כתובים בערבית, הייתי חושב שהם כתבים נאציים. יהיו כאלה שיטענו שזה בעצם איסלאם, כלומר, שמדובר בעניין דתי ולא קולוניאליסטי או בטרור, צבא. אבל אני חשתי שיש כאן עניין אחר, שעוד לא ידעתי איך לכנות אותו. בסופו של דבר, קראתי לזה איזושהי תשוקה. כלומר, יש פה מכונת תשוקה, שבסוג מסוים לא מכירה בין חיים למוות. סוג של פילוסופיה חדשה".
גם התשוקה שלנו היא כזו
"התשוקה מובנית כך, שלהיות כאן זה להיות. אי אפשר להיות במקום אחר. גם אנחנו הישראלים, גם אני באופן אחר וגם המתאבד לא יכולים לחיות במקום אחר. אנחנו אומרים להם 'תסתלקו לארצות אחרות', והם אומרים לנו, 'תחזרו לאירופה'. אבל אנחנו לא יכולים, כי מבחינה קיומית אנחנו מזהים את המקום עם המקום שלנו.
"בניגוד לאנשים שאומרים כי היהודים באו לארץ ישראל כדי להיות חופשיים, כדי להיות אירופיים, כפי שלא יכלו להיות באירופה כי היא הקיאה אותם מתוכה, אני אומר, לא. היחס שלנו אל המקום, אל החי והצומח, אל האור הוא, שבאנו הנה כדי להיות. זה שלא שאנו נמצאים בתוך איזה מרחב כמו מים בתוך בקבוק. לא. הארץ הזאת זה אנחנו, ואנחנו זה הארץ. טכנית להמון ישראלים יש אפשרות לקום וללכת, אז למה באמת אנשים לא קמים והולכים מתוך המציאות הקשה של המדינה הזאת?"
הדור הזה שצמח בארץ מדבר בשפה אחרת, שספגה את המציאות הרב-תרבותית. השפה שלנו כבר נעשתה פלסטינית בעצמה, אולי הצומוד נספג בנו.
"אני חושב, שהמונח צומוד הומצא בכלל על ידנו. כשהחלוצים הגיעו בראשית המאה, הפלחים הערבים פשוט היו פה. הם עיבדו את האדמה, אכלו ושתו. היו אלה החלוצים שהביאו סך של פרקטיקות. גם היסטורית, אנחנו קדמנו להם. כתנועה לאומית אנחנו המצאנו את התנועה הלאומית הפלסטינית. לא יעזור. אנחנו גם המצאנו את קדושת המקום, לא במובן הדתי, אלא במובן שאני מתאר אותו כאן. אם כבר, אז להפך, הם חיקוי שלנו. אבל אני לא עושה תחרות, מי החיקוי של מי. אני לא מדבר שפה פלסטינית. אני אפילו לא מדבר ערבית. אני חושב שפשוט חזרתי לקרוא את הטקסטים ששמעתי בילדותי, שמאוד נמאס לי מהם בתור אדם צעיר, ועכשיו חזרתי אליהם והבנתי עד כמה אני שייך להם.
הטיפה החלוצית של כולנו
"כשאני נוסע לאירופה, ואני עצוב ומתגעגע, אני לא חי את הפלסטינים, אני חי מחדש את הצייר יוסף זריצקי, שמאוד אהב את האור הישראלי וחי את בן גוריון. כשקוראים את המכתבים הראשונים שלו, כשהוא בא לארץ, רואים עד כמה הוא חי את האור, את האדמה".
מה תאמר על החלוצים, שבאו ומיד עזבו, הרי היו רבים כאלה, שהתשוקה אצלם לא הייתה מספיק חזקה?
"כן, בדיוק. זה מה שנטען. הם יורדים. הם אלה שבגדו באימא אדמה, או לא הצליחו להחזיק במבחן האהבה. הגלגול בן זמננו הוא 'נפולת נמושות'. ברל קצנלסון מכנה את אלה שנשארו התמצית שבתמצית. והאמת היא, שאלה שעזבו את הארץ נמחקו מההיסטוריה שלה".
אתה אומר, שבתמצית של כל אחד מאיתנו, יש את הטיפה החלוצית. תרחיב.
"זאת אמירה יותר פואטית. אני לא טוען שיש גנטיקה חלוצית כזאת שעוברת. אבל העובדה, שאנחנו לא מגדירים גבולות, היא אחד המאפיינים שלה. עד היום היישות הציונית בארץ ישראל לא הגדירה גבולות. גבולות פוליטיים. עד כאן זה אנחנו, מכאן זה משהו אחר. אני לא אומר שזאת קונספירציה, אני אומר שבחלוציות יש משהו שאומר, אנחנו לא נגדיר גבולות. והוא מאפשר לנו התיישבות אינסופית בארץ ישראל, והוא מאפשר לנו להמשיך לעלות לארץ גם כאשר אנחנו נמצאים בה. זלי גורביץ הגדיר זאת יפה, 'שאנחנו לא קוראים ליישובים יישובים, אנחנו קוראים להם התיישבויות, שגם כשאנחנו התיישבנו אנחנו ממשיכים להתיישב'. יש מין משהו אינסופי בהתמקמות שלנו כאן. כאשר הציונות תגדיר גבולות, אנחנו נהפוך להיות מגודרים במשהו סופי. ודווקא היעדר המוכנות שלנו להגדיר גבולות, בעיקר כלפי המזרח, נראה לי המומנט המהפכני הזה, של להמשיך להתיישב. אלמנט אנרכיסטי, אוונגרדי מתמיד".
אם כן, הפלסטינים פוחדים מאיתנו בצדק, כי אם התשוקה הזאת ממשיכה כתנועה חסרת גבולות, יש לפחד הזה רגליים.
"ברור שיש להם ממה לפחוד, והם מבטאים את הפחד שלהם. אבל גם לנו יש ממה לפחוד, כי כמו שאנחנו לא מכירים בקיום שלהם, הם לא מכירים בשלנו, והם אומרים את זה במפורש".

זה כיבוש או שזה לא?

עבודה של גל ויינשטיין, עמק יזעאל 2002. מוזיאון הרצליה

לטענתך, אתה עוסק רק בתיאור, אבל השאלה המוסרית של העשייה החלוצית היא בלתי נמנעת. למשל, אתה טוען שהחלוצים לא עסקו בכיבוש במובן הרווח שלו, אז זה כיבוש או לא כיבוש?
"ההיסטוריונים החדשים כל הזמן מדברים על כיבוש, אבל כשאני פותח את המילון החלוצי ורואה למה החלוצים מתכוונים במילה הזאת, מתברר לי שזה לא הכיבוש שאנחנו מתכוונים אליו היום. כיבוש באופן החלוצי הוא בריאה, גאולה ויצירה. מי שלא מבין את זה, לא מבין חלוציות".
ספרך מופיעה תמונה של טרומפלדור, חורש את האדמה בידו האחת. כך גם הוא?
"בוודאי. גם הוא דיבר על כיבוש הארץ, לצד כיבוש העבודה וכיבוש הגוף. לשיטתם של החלוצים, אין כלום במקום שהם מגיעים אליו. ואני לא אתחיל לומר, הי, אתם מפספסים כי יש פה, היו פה פלחים וזה לא יפה שלא שמתם אליהם לב, כי אז אני עובד כשופט ולא כהיסטוריון. נכון שדור הבנים של החלוצים, דור הפלמ"ח והדור הבא, בפירוש מתכוון לכיבוש במשמעות אחרת, אבל הסיפור הציוני הוא הרבה יותר מורכב מלומר שזה סיפור קולוניאליסטי. והאמת היא, שהיום הרוב מסכימים עם כך, ובוודאי שאינם מקנים לו את המשמעות הקולוניאליסטית המקובלת של צרפת באלג'יריה, למשל.
"ראשית, זה לא היה כיבוש, כי כיבוש בשפה שלהם הוא במובן אחר. ושנית, לא כדאי להתבלבל. כשהחלוצים באו לארץ, לא הייתה פה פלסטין. זאת הייתה האימפריה העותומנית. ואכן, היהודים שבאו התעלמו וגם לא ראו, ובכל מקרה הם לא ראו בנוכחות הפלסטינית נושא לדיון. גם הפלחים התעלמו מהחלוצים. זה עידן כל כך אחר".
חלק מהדברים שאתה מתאר בתחום התשוקה הכוללת של החלוצים הרי נאמרו כבר, למשל בשירתו של שלונסקי, שאליו אתה מתייחס רבות בספר. אז בעצם, מה החידוש שלך?
"השפה של שלונסקי היא לא רק שפה. קונקרטית, אני מראה שהוא מבטא את המציאות ואת היחס אליה. אני אומר שגם לכתוב זה מעשה. גם שפה לא נמצאת מחוץ להיסטוריה. גם מיתוס, אפילו אם המיתוס מתייחס לאו דווקא לדבר מוחשי, שקיים בעולם הקונקרטי, כי הרי המיתוס עצמו קיים, והמיתוס הוא מה שהניע אותם. מבחינתי, בשיר שנכתב על הארץ, המציאות של עצם השיר הזה היא לא פחות ממשית מלעדור או מלבנות סכר בירדן.
מהבחינה הזאת אינני מרקסיסט. אני חושב שהמציאות לא מחולקת לממשות ולמבנה על. הכול ממשי. גם המילים שאנחנו עכשיו זורקים לחלל. בוודאי, במקרה הציוני. על המילים האלה, על מבנה העל, לכאורה, אנשים הורגים ונהרגים ומוכנים להיהרג. לכן, לא ממש מעניין אותי אם טרומפלדור אמר, טוב למות בעד עצמנו. זה ביטוי שמהדהד עד היום, והוא הרבה יותר משפיע מאשר מתכת שנבנתה אז. והחלוצים ידעו את זה".
האם הם ידעו את זה, או שהם חשבו במרקסיסטיות.
"אני חושב שהאובססיה התיעודית הזאת שלהם, לשבת ולכתוב ולכתוב, היא חלק מהאקסטזה. זה לא שיש אינספירציה, שהם אומרים, לא רק נקים את הארץ אלא גם נכתוב אותה. אני חושב שזה מובנה בתנועה. למשל, שמואל נח אייזנשטדט כתב, שמעולם לא נכתבו כל כך הרבה מילים על ידי כל כך הרבה אנשים בזמן כל כך קצר. במידה מסוימת הם נתנו לנו, לא רק את הארץ אלא גם את הטקסט הארץ ישראלי, ולכן מהבחינה הזאת שלונסקי הוא לא רק משורר.
"דרך המחקר והכתיבה שלי, שאותה יישמתי גם בכל עבודותיי הקודמות, באה לתאר את מה שאני רואה מתוך מה שאני רואה. אני מוחה על דרך ההבנה, שבה כל דבר הוא בעצם ביטוי של משהו אחר. אם אני אומר, כמו חנה ארנדט, שהנאצים הם בעצם ביטוי לסוג של בירוקרטיה, אז בעצם אני כותב על הבירוקרטיה ולא על הנאצים. אני רוצה לדבר על משהו, ומיד זורקים אותי לדיון על משהו אחר".

ברל קצנלסון. הנחלת הלשון

אתה מדבר בספר הרבה על השפה העברית.
"פתחתי את הספר ואמרתי שאני לא יודע ערבית. מישהו שינחת ממאדים יאמר, בטח השפה השנייה או השלישית במדינה הזאת היא ערבית, כי בכל זאת, הרי 20% מאנשי המדינה הם ערבים. אני לא יודע מילה בערבית, והסיבה לכך היא חלק מתשוקת החלוצים, כי אפשר לדעת את ארץ ישראל רק בעברית ובאופן פוזיטיבי. לא בערבית.
המהפכה החלוצית היא מהפכה קיומית. להיות בארץ ישראל הוא להיות, ניסיתי להראות אותו דבר גם לגבי השפה. כשהם באים עם שפת האם שלהם, אידיש, רוסית, שפות שלא עובדות בארץ ישראל. הרי השפה היא אוסף של מסמנים; כאשר אנחנו קוראים למשהו בשם, הוא מופיע. אבל הם רואים, שכאשר הם משתמשים בשפות זרות, השפה לא עובדת, לא באמת. רק כשהם מדברים בעברית, הדברים שהם מדברים עליהם מקבלים קיום. אחד מהם אפילו השווה את השפה העברית לשפה האלוהית, כי הרי איך אלוהים ברא את העולם? בשפה. הוא אמר, ויהי אור. הוא לא הלך למחסן ויצר אור".
זה נורא יהודי.
"בוודאי. מבחינתם, לדבר בעברית זה לא רק אקט פוליטי, אלא גם אקט אקזיסטנציאלי. ברל קצננלסון עומד על כך, וההברקה הלשונית בהקשר זה, הנחלת הלשון, היא מדהימה. המילה 'הנחלה' לגבי השפה. הנחלת שפה, העברית, היא הופכת כך לעניין טריטוריאלי. כשאנחנו מנחילים שפה אנחנו מנחילים את הנחלות. וברל אומר, שמה שקודם לגאולת ארץ ישראל זה גאולת העברית, כי בלי העברית הארץ לא תופיע. הדברים מקבלים משנה תוקף בעובדה, שכאשר הם שומעים שפות אחרות, בוודאי ערבית, אבל גם שפות זרות כמו רוסית אידיש וכדומה, זה נשמע כמו מפגע אקולוגי, כמו רעש, כמו קול שפוגע בטבע. כך גם השפה הערבית היא מפגע אקולוגי, היא פוגעת במקום, ובעצם, גם בקיום שלנו כאן.

ימניות

 נראה, שבשפה נקייה, חלקה ואינטלקטואלית אתה נותן ביטוי לימניות כמעט גזענית, כמעט רעה.
"מי שקורא את הספר בעיון יגלה, שמעבר לזה שהוא חוגג את הציונות, יש בו כתב האשמה, החזק ביותר נגד הציונות. כי מה אמרו, הציונות היא שפה פוליטית, והיא דפקה פוליטית את הפלסטינים. היא לאומית, ולכן היא דפקה לאומית את הפלסטינים. ואני אומר דבר הרבה יותר חמור. הציונות היא תנועה אקזיסטנציאלית, וככזו היא לא דפקה את הפלסטינים פוליטית או כלכלית. וזה עוד בצורה עדינה. היא פשוט התעלמה מהם. היא מחקה אותם.
"הספר הזה בהחלט חוגג את הציונות, אבל זה לא שאני משתחווה לציונות, כי משפט העמים יבוא וישאל את השאלה לגבי הפלסטינים".
ואם אנחנו רוצים לעשות משפט פנימי? כי הרי בתוכנו חיים החלוצים האלה.
"אז אני אומר, כדי להבין את האינות, את האין הפלסטיני בעולם החלוצי-ציוני, חייבים להעצים את היש הציוני במלוא הדרו, ולא להגיד שזה רק כלכלי, רק פוליטי. אני אומר דבר הרבה יותר מוחלט, ברמה האקזיסטנציאליסטית הם מוכחדים. גם כשאנחנו רואים אותם, אנחנו לא ממש רואים אותם. כך גם לגבי עובדים זרים. אין פה פעולה של מחיקה, הם מראש לא קיימים. אני אומר זאת במפורש בספר".

גורדון

פרק שלם בספר מוקדש למשנתו ולחייו של אהרון דוד גורדון. נוימן קורא לו, הפילוסוף של תשוקת החלוצים לארץ ישראל ומי שהעמיד תשוקה זו במרכז הדיון הפילוסופי וההגותי שלו.
"גורדון עשה קמבק בזמן האחרון, גם על ידי האקולוגים, כי הוא היה אקולוג, צמחוני, התנגד לבניה גבוהה. וגם על ידי פמיניזם דתי. הרבה דתיות פמיניסטיות מגלות מחדש את גורדון, כי אצלו האלוהות היא נשית. אני מזהה אותו כפילוסוף של הציונות".
א.ד. גורדון לא עסק בכיבוש הטבע?
"ממש לא. הוא התנגד לתיעוש. לכן הוא נדחק לגמרי. גורדון התנגד לעבודה ממוכנת. הוא גם התנגד לבנייה בשתי קומות, ובוודאי לרבי קומות. הוא דיבר על מרחב מחיה ועל המרחק הנדרש בין בתים. הוא מדבר על רווח ומרחב וזרימה. ויש לו תובנות לגבי הסכסוך היהודי-ערבי. אני מסיים את הספר במשפט, המזכיר כי גורדון טבע את המילה חוויה. זוהי הכרת החיים".
כשקראתי את המשפט הזה חיפשתי סיכום.
"באף ספר אין לי סיכום. אני לא מסכם, כי העבודה שלי היא כפנומינולוג. אין לי סוף אף פעם, ותמיד מעירים לי על זה. אבל אני מתעקש. אני בכוונה לא מסיים. סטודנטים באים ושואלים אותי, מה אתה מציע, ואני לא מציע, אני רק פותח את האפשרויות".

אורית פראג

בעז נוימן, תשוקת החלוצים, עם עובד, ספרית ספיר, 2009
הריאיון פורסם ב"דף הירוק" 2.7.2009

לעזוב את אפריקה

סיפורה של אפריקה שעברה, במשך כמה וכמה מאות, טראומה של אבדן והיא מסוכסכת וחולה. שיא מחלתה הוא בהתפרצות של מחלת האיידס. אך לאיידס קודמות זוועות אחרות: אונס, רצח, ריקבון, שחיתות.

מפתיע עד כמה מסע אל תוך אפריקה, אל תוככי אוגנדה בתקופת רודנותו של אידי אמין, ואל תקופת הזוועות בעת שלטונו של אובוטה, מי שסולק על ידי אמין וחזר מאוחר יותר כדי להשליט את אחד המשטרים המגונים ביותר על-ידי ארגון זכויות האדם והוחלף על ידי משטרי טרור-צבאי נוספים, שהיו גרועים לא פחות, מפתיע עד כמה המסע הזה בזמן האפריקני יכול להיות חוויה מאווררת.

הרושם המאוורר עולה משום שהסיפור מציג עולם אנושי תוסס, חם ומרהיב, שונה מכל מה שמוכר לנו: הוויה שאינה מערבית ואינה מזרחית, אינה קידמה ואינה פיגור. הוויה שהיא תערובת משפחתית חכמה, יצרית, ואורגנית מצד אחד ומצד שני עקובה מדם ונכתשת תחת שלטון עריץ אזרחי ושלטון נזירי-רודני-קתולי הנושא עמו צביעות, אטימות, חמדנות ואלימות מזעזעת.

המסע הספרותי, מתואר בחריפות ובערגה נוגעת ללב אל ערש ילדותו של המספר, וחולף על פני חייהם של שלושה דורות אחרונים, במשפחתו של המספר. הסיפור הוא גם יריעה אפית-אוטוביוגרפית וגם מטאפורה ענקית למוצאותיה של היבשת השחורה ותוצאות המפגש שלה עם המערב.

מאה שנים או יותר חלפו מאז הציץ ג"וזף קונראד אל לב המאפליה של אפריקה (בארץ קונגו, הסמוכה לאוגנדה) יחד עם גיבורו מרלו במסע החיפוש אחר האיש המסתורי קורץ, שנבלע בתוך האופל השחור של היבשת ומצא אותו לבסוף משתקף בתוך הרקב המערבי, באירופה של סוף המאה ה-19. והנה עתה מדבר אלינו "הפרא" האפריקאי, החי בנקודה כלשהי בהמשך הנהר של מרלו והוא מדבר באופן ביקורתי לא רק כלפי המערב אלא גם כלפי עצמו וכלפי ההיסטוריה העכורה של ארצו.

את הסיפור רחב היריעה מספר מוגזי, שנולד בקהילה חקלאית בתחילת שנות ה- 60. אחרי שהוריו היגרו לעיר הבירה קמפלה, גדל אצל סבו, ראש שבט מודח, ואצל דודתו, המכונה "סבתא". בגיל תשע הוא משאיר מאחוריו את חייו המוגנים בכפר ומצטרף להוריו ולאחיו בעיר, שבה הוא נחשף בראשונה לעריצות ולקשיים שיהיו מנת חלקו בשנים הבאות.

המספר אינו נוקט פוזה של התבכיינות. הוא מנתח את חייו וילדותו בתוך משטר רודני שמתחולל קודם כל בתוך ביתו שלו. המקור הראשון לעריצות מתחיל אצל הוריו. משטרו של אמין משמש לו מסגרת, גם מסגרת היסטורית וגם מסגרת אירונית. כי מי שמהווה לו מורה דרך ונותן בו את עוז המרדות לעמוד מול הוריו, שאינם קרויים אף פעם "אבא" או "אמא" אלא בשמותיהם או בכינוי "רודנים", הוא לא אחר מאשר אידי אמין עצמו.

המשך הרודנות שהוא סבל ממנה נמצא במנזר הקתולי שהוריו שלחו אותו אליו. החיים של רוב האנשים, מתנהלים תחת מטריה נוצרית אדוקה (לא כולם, חלק מתאסלמים). המיסיון הקתולי מכיל מאז ימי הקולוניאליזם הקדום יסודות גרעיניים של ניצול וצביעות, וממשיך בהתעלמות מתנשאת מהמערכות הטבעיות של חיי האנשים בתוכה. התעלמות שפושטת בצורה נלעגת גם אל הכמרים השחורים עצמם.

חרף זאת, מתקבל האיש הלבן תמיד מחדש כתקווה למשהו יותר טוב. הטוב הוא במשמעות הראשונית ביותר: להיטיב עם הרעב. כלומר, תכליתו של הלבן, בעיני המקומיים הוא לעזור להם לייצר אוכל ולשבוע. אך האדם הלבן, שדמותו המובהקת ביותר מיוצגת בספר על ידי כומר הולנדי, שמגיע לסמינר לכמרים צעירים, נגוע אף הוא בהתנשאות ואטימות ואינו מביא שום שיפור אמת בחייהם. הכומר עסוק בהפעלת מערכת החשמל של הסמינר אך האוכל שלהם ממשיך להיות שעועית קשה נגועת תולעים.

אחת מתמונות השיא של הספר היא כאשר עומד המספר בין יתר הילדים (לאחר שחיבל בפעולת קומנדו פרטית, בספינה הפרטית, בבת עינו של המיסיונר הלבן) והם מאזינים לדרשה שכולה רצופה בזעם נרקסיסטי של הכומר צהוב השיער. המספר שלנו כמעט ונשבה בכוחו הצרוף של הזעם "שסיפק הגנה מפני תינוקות מתים, מבוגרים כחושים וזקנים מצחינים. זה היה הכח המושלם שבזכותו יכולת ללכת לישון במיטה ולקום בבוקר מבלי שדבר יעיק עליך" (עמ" 214).

התיאור האנטומי של תהליך הכניעה לשררה היא עדות ספרותית מעולה לקסם הבלתי-מבוטל של הדיקטטור בעיני ההמונים. לצורך האנושי להיבלע ולהתכרבל תחת כנפי החסות המדומה, הטמונה בתוך האבסולוטיות של הכוח.

ספרו של מוזס איסגאווה הנו סיפורה של אפריקה שעברה, במשך כמה וכמה מאות, טראומה של אבדן והיא מסוכסכת וחולה. שיא מחלתה הוא בהתפרצות האיומה של מחלת האיידס. אך לאיידס קודמות זוועות אחרות: אונס, רצח, ריקבון, שחיתות.

בתוך כך אנו מתחברים לגיבור פרטי שחש לאמו רק כעס וניכור. הביקורת כלפיה מעובדת ומתועלת לשורת מעשי נקמה של החתרן היחיד נגד הרודן. נקמה שאין בה תכלית אלא עצם חתרנותה. תיאוריו המצוינים של אוסגאווה, תיאורים שמתעלים לעיתים לדרגה של פיוט שחור מקאברי גדול-ממדים, הופכים את סיפורו האישי לעמדה שיש בליבו כלפי המולדת כולה.

אמו האהובה היא סבתו. כמוה גם אפריקה הישנה, מתה ונשרפה. אפריקה שנוצרה ממנה נטרפת ונרמסת על ידי ייצורי הג"ונגל והטרור שהיא מייצרת. הנצר, הדור הבא, לאחר ששבע מלחמות ושחיתות, שהוא היה חלק מהן, מגיע לאירופה. הוא טס לאירופה בעזרת ארגון צדקה שמגייס אותו להיות שליח של ארצו הסובלת. עד מהרה מסתבר לו שארגון הצדקה אינו אלא ארגון ציני שעוסק בשוד התורמים הלבנים, תוך שהוא מציג בפניהם את תמונות השחורים עטויי זבובים.

לאחר שחי זמן מה בהולנד הוא מבין כי הכניס את רגלו למערב, לא כפושע ומנודה תושב הגיטו השחור בהולנד אלא כיחיד שמצא את מקומו. אוסגאווה נפרד אפוא מאפריקה, אמו השחורה, מולדתו, ואין הוא מסגיר את ייאושו מצעד זה אלא בתוך השם הקשה שנתן לספר: רשמים מהתהום.

רשמים מהתהום, מוזס איסגאווה, מאנגלית: עליזה רענן, מטר, 384 עמ'
פורסם במוסף ספרים של מעריב בשנת 2002

ארצות האבסטרקט

בספרו של עמוס עוז, "בין חברים" יש סיפורים בהם רוב הדברים שנכתבים ורוב הדברים שנשמעים נמצאים בשקט שבין המשפטים ובסופיהם

הקריאה בספרו האחרון של עמוס עוז, "בין חברים", יש בה הנאה הדומה להתעטפות בבדי משי רכי מגע. שמונת הסיפורים, ששלושה מהם כבר פורסמו במוסף תרבות וספרות בהארץ, הם אחת היצירות הטובות והמשובחות של עוז. כתיבה, שבה רוב הדברים שנכתבים ורוב הדברים שנשמעים נמצאים בשקט שבין המשפטים ובסופי הסיפורים, לאחר שנאמר בהם המשפט האחרון.

מאז סיפורי ארצות התן שפורסמו לראשונה בשנת 1965, כשעוז היה בן 23 בלבד, עברו כמעט חמישים שנה. חלק מהקסם של אותם סיפורים היה סגנונם בעברית עשירה מלאת און ועזוז. סגנון שבא לתאר אנשים חיים במעגלי חברה אידיאליסטית וסגורה ולהבליט את הזרמים הסמויים, המאיימים להתפרץ מתוכה ולתסוס החוצה. כתיבה מרהיבה, עמוסת צבע, שהיה בה מן החוצפה היהירה של אמן צעיר ומוכשר (שמוקם מיידית כסופר בולט בנוף הספרות הישראלית), והוא מתריס קבל עם ועולם – אראה לכם ממה באמת מורכב העולם ואת מה שכולכם מנסים להסתיר.

גם "בין חברים" כמו "ארצות התן", מספר סיפורים על אנשים בקיבוץ. אך הפעם הלשון העמוס עוזית מדללת את עצמה ביודעין ובוחרת את הרישום המינימלי ביותר. לחיוורון של שם הספר, "בין חברים" על שם אחד הסיפורים בתוכו, מצטרפות שכבות של אירוניה אוורירית אך מובהקת. גם לעטיפה, שהיא עיבוד של עטיפת הספר "ארצות התן" בהוצאת מסדה, יש אמירה משלה. המושג "חבר" מועבר בעדינות מהמשמעות הקונקרטית המיוחדת שלו בתוך הקיבוץ, אל המשפט המוסרי הכללי תחת מעמדו בלקסיקון העברי: חבר, רע, תומך. חברי הקיבוץ של עוז, ברובם אינם באמת חברים זה לזה. לאמיתו של דבר, כל אחד מהם מבקש בדרכו שלו, המינורית, למצוא פתרון לאיזה סוד בלתי מושג של מנוחה וקרבה. במקרה הטוב, משהו כמעט יתבהר להם אך מהו הדבר לא ידעו.

לא שהעולם נעשה עולם טוב יותר מאז. אסנת, אחת הגיבורות בספר, שחוזרת ומופיעה בשניים מהסיפורים, חושבת בליבה שהאכזריות בעולם נפוצה הרבה יותר מאשר הרחמים, ויש לפעמים שהרחמים עצמם הם צורה של אכזריות. אסנת מהרהרת בכך שהאכזריות טבועה עמוק בכולנו, אפילו במרטין, שכנה, שסבל מקשיי נשימה והיה הולך אל הסנדלריה עם מיכל חמצן על עגלת ילדים, שסידרה לו ועדת בריאות. אסנת חשבה כי יש מידה רבה של התאכזרות, לפחות התאכזרות עצמית.

המספר בכל שמונת הסיפורים הוא אותו "אנחנו" המוכר לנו מסיפורים קודמים של עוז בדברו על הקיבוץ. אבל איזה הבדל. השיג והשיח החתרני עם החוויה הקיבוצית, אינו בא אלא כהערות שוליים, לכן מלים כמו קושי ושרב ורעב וימים אחרונים, לא פותחות את הסיפורים עוד, אלא מלים אחרות שמעלות את המצוקה האנושית לדרגת הפשטה, הנוסכת עצבות דקה בליבנו. אסנת, בסיפור "אספרנטו" אומרת בלבה "שרוב בני אדם זקוקים כנראה ליותר חום וחיבה מכפי שהאחרים מסוגלים לתת וכי את הגירעון הזה שבין ביקוש להיצע אף אחת מוועדות הקיבוץ לעולם לא תצליח לכסות." אני מביאה הרבה דוגמאות מהסיפור אספרנטו, שחותם את הקובץ, כי הוא במידה רבה, מתיחס אל הסופר עצמו ואל מלאכתו, ואל חשבון מעשיו בעולם – איש הרוח בחברה הישראלית המודרנית.

באחד הריאיונות עמו, בתכנית לונדון וקירשנבאום דומני, אמר עוז על עצמו כי הוא כמו סנדלר. קם לעבוד ופועל בבית המלאכה שלו. כך גם מרטין, שסובל מקוצר נשימה, עובד בסנדלריה. בשיעור להוראת שפת האספרנטו ובו שלושה תלמידים שניאותו לבוא ללמוד אותה, הוא מסביר כי האספרנטו היא שפה שמטרתה לאחד את כל האנושות, ואחרי כן הוא אומר כי כאשר ידברו כל האנשים בלשון משותפת, שוב לא תהיינה מלחמות מפני שהלשון המשותפת תמנע אי הבנות בין יחידים ובין עמים. על כך עונים לו תלמידיו ומזכירים לו כי גם הגרמנים והיהודים דיברו באותה שפה והצעיר, משה ישר, עליו יש סיפור נפרד ועצוב ויפה להפליא, ציין כי גם קין והבל דיברו באותה שפה.

בהספד, לאחר מותו של מרטין, נאמרו הדברים הבאים: "עבד מרטין חברנו בסנדלריה כאילו קיבל עליו את האחריות הסמלית לכל מדרך כף רגלנו". וחבר אחר אמר עליו: "הוא ראה במו עיניו עד לאיזו שפלות מסוגלים בני אדם לרדת, ובכל זאת הגיע אלינו כשהוא חדור אמונה באדם ובעתיד ומלא להט של צדק". אסנת ששמעה את ההספדים על חברה, השכן מהדירה הסמוכה לשלה, שבין מיטתו למיטתה הפריד קיר גבס דק, "היתה בה הרגשת חמימות כלפי כל הנוכחים בהלוויה, חמימות שהיא לא ידעה מנין באה וממה נבעה אבל ידעה שהיא תלווה אותה ימים רבים."

ואין מלים טובות מאלה לתאר את השקט שנוצר לאחר הקריאה בספר הזה.

בין חברים, עמוס עוז, הוצאת כתר, 160 עמ'
גירסה מעט יותר ארוכה ויותר קיבוצניקית התפרסמה בעיתון הזמן הירוק  15.3.12 וביקורת מענינת של נסים קלדרון עומדת על דברים מאד דומים לשלי וביתר אריכות