לעזוב את אפריקה

סיפורה של אפריקה שעברה, במשך כמה וכמה מאות, טראומה של אבדן והיא מסוכסכת וחולה. שיא מחלתה הוא בהתפרצות של מחלת האיידס. אך לאיידס קודמות זוועות אחרות: אונס, רצח, ריקבון, שחיתות.

מפתיע עד כמה מסע אל תוך אפריקה, אל תוככי אוגנדה בתקופת רודנותו של אידי אמין, ואל תקופת הזוועות בעת שלטונו של אובוטה, מי שסולק על ידי אמין וחזר מאוחר יותר כדי להשליט את אחד המשטרים המגונים ביותר על-ידי ארגון זכויות האדם והוחלף על ידי משטרי טרור-צבאי נוספים, שהיו גרועים לא פחות, מפתיע עד כמה המסע הזה בזמן האפריקני יכול להיות חוויה מאווררת.

הרושם המאוורר עולה משום שהסיפור מציג עולם אנושי תוסס, חם ומרהיב, שונה מכל מה שמוכר לנו: הוויה שאינה מערבית ואינה מזרחית, אינה קידמה ואינה פיגור. הוויה שהיא תערובת משפחתית חכמה, יצרית, ואורגנית מצד אחד ומצד שני עקובה מדם ונכתשת תחת שלטון עריץ אזרחי ושלטון נזירי-רודני-קתולי הנושא עמו צביעות, אטימות, חמדנות ואלימות מזעזעת.

המסע הספרותי, מתואר בחריפות ובערגה נוגעת ללב אל ערש ילדותו של המספר, וחולף על פני חייהם של שלושה דורות אחרונים, במשפחתו של המספר. הסיפור הוא גם יריעה אפית-אוטוביוגרפית וגם מטאפורה ענקית למוצאותיה של היבשת השחורה ותוצאות המפגש שלה עם המערב.

מאה שנים או יותר חלפו מאז הציץ ג"וזף קונראד אל לב המאפליה של אפריקה (בארץ קונגו, הסמוכה לאוגנדה) יחד עם גיבורו מרלו במסע החיפוש אחר האיש המסתורי קורץ, שנבלע בתוך האופל השחור של היבשת ומצא אותו לבסוף משתקף בתוך הרקב המערבי, באירופה של סוף המאה ה-19. והנה עתה מדבר אלינו "הפרא" האפריקאי, החי בנקודה כלשהי בהמשך הנהר של מרלו והוא מדבר באופן ביקורתי לא רק כלפי המערב אלא גם כלפי עצמו וכלפי ההיסטוריה העכורה של ארצו.

את הסיפור רחב היריעה מספר מוגזי, שנולד בקהילה חקלאית בתחילת שנות ה- 60. אחרי שהוריו היגרו לעיר הבירה קמפלה, גדל אצל סבו, ראש שבט מודח, ואצל דודתו, המכונה "סבתא". בגיל תשע הוא משאיר מאחוריו את חייו המוגנים בכפר ומצטרף להוריו ולאחיו בעיר, שבה הוא נחשף בראשונה לעריצות ולקשיים שיהיו מנת חלקו בשנים הבאות.

המספר אינו נוקט פוזה של התבכיינות. הוא מנתח את חייו וילדותו בתוך משטר רודני שמתחולל קודם כל בתוך ביתו שלו. המקור הראשון לעריצות מתחיל אצל הוריו. משטרו של אמין משמש לו מסגרת, גם מסגרת היסטורית וגם מסגרת אירונית. כי מי שמהווה לו מורה דרך ונותן בו את עוז המרדות לעמוד מול הוריו, שאינם קרויים אף פעם "אבא" או "אמא" אלא בשמותיהם או בכינוי "רודנים", הוא לא אחר מאשר אידי אמין עצמו.

המשך הרודנות שהוא סבל ממנה נמצא במנזר הקתולי שהוריו שלחו אותו אליו. החיים של רוב האנשים, מתנהלים תחת מטריה נוצרית אדוקה (לא כולם, חלק מתאסלמים). המיסיון הקתולי מכיל מאז ימי הקולוניאליזם הקדום יסודות גרעיניים של ניצול וצביעות, וממשיך בהתעלמות מתנשאת מהמערכות הטבעיות של חיי האנשים בתוכה. התעלמות שפושטת בצורה נלעגת גם אל הכמרים השחורים עצמם.

חרף זאת, מתקבל האיש הלבן תמיד מחדש כתקווה למשהו יותר טוב. הטוב הוא במשמעות הראשונית ביותר: להיטיב עם הרעב. כלומר, תכליתו של הלבן, בעיני המקומיים הוא לעזור להם לייצר אוכל ולשבוע. אך האדם הלבן, שדמותו המובהקת ביותר מיוצגת בספר על ידי כומר הולנדי, שמגיע לסמינר לכמרים צעירים, נגוע אף הוא בהתנשאות ואטימות ואינו מביא שום שיפור אמת בחייהם. הכומר עסוק בהפעלת מערכת החשמל של הסמינר אך האוכל שלהם ממשיך להיות שעועית קשה נגועת תולעים.

אחת מתמונות השיא של הספר היא כאשר עומד המספר בין יתר הילדים (לאחר שחיבל בפעולת קומנדו פרטית, בספינה הפרטית, בבת עינו של המיסיונר הלבן) והם מאזינים לדרשה שכולה רצופה בזעם נרקסיסטי של הכומר צהוב השיער. המספר שלנו כמעט ונשבה בכוחו הצרוף של הזעם "שסיפק הגנה מפני תינוקות מתים, מבוגרים כחושים וזקנים מצחינים. זה היה הכח המושלם שבזכותו יכולת ללכת לישון במיטה ולקום בבוקר מבלי שדבר יעיק עליך" (עמ" 214).

התיאור האנטומי של תהליך הכניעה לשררה היא עדות ספרותית מעולה לקסם הבלתי-מבוטל של הדיקטטור בעיני ההמונים. לצורך האנושי להיבלע ולהתכרבל תחת כנפי החסות המדומה, הטמונה בתוך האבסולוטיות של הכוח.

ספרו של מוזס איסגאווה הנו סיפורה של אפריקה שעברה, במשך כמה וכמה מאות, טראומה של אבדן והיא מסוכסכת וחולה. שיא מחלתה הוא בהתפרצות האיומה של מחלת האיידס. אך לאיידס קודמות זוועות אחרות: אונס, רצח, ריקבון, שחיתות.

בתוך כך אנו מתחברים לגיבור פרטי שחש לאמו רק כעס וניכור. הביקורת כלפיה מעובדת ומתועלת לשורת מעשי נקמה של החתרן היחיד נגד הרודן. נקמה שאין בה תכלית אלא עצם חתרנותה. תיאוריו המצוינים של אוסגאווה, תיאורים שמתעלים לעיתים לדרגה של פיוט שחור מקאברי גדול-ממדים, הופכים את סיפורו האישי לעמדה שיש בליבו כלפי המולדת כולה.

אמו האהובה היא סבתו. כמוה גם אפריקה הישנה, מתה ונשרפה. אפריקה שנוצרה ממנה נטרפת ונרמסת על ידי ייצורי הג"ונגל והטרור שהיא מייצרת. הנצר, הדור הבא, לאחר ששבע מלחמות ושחיתות, שהוא היה חלק מהן, מגיע לאירופה. הוא טס לאירופה בעזרת ארגון צדקה שמגייס אותו להיות שליח של ארצו הסובלת. עד מהרה מסתבר לו שארגון הצדקה אינו אלא ארגון ציני שעוסק בשוד התורמים הלבנים, תוך שהוא מציג בפניהם את תמונות השחורים עטויי זבובים.

לאחר שחי זמן מה בהולנד הוא מבין כי הכניס את רגלו למערב, לא כפושע ומנודה תושב הגיטו השחור בהולנד אלא כיחיד שמצא את מקומו. אוסגאווה נפרד אפוא מאפריקה, אמו השחורה, מולדתו, ואין הוא מסגיר את ייאושו מצעד זה אלא בתוך השם הקשה שנתן לספר: רשמים מהתהום.

רשמים מהתהום, מוזס איסגאווה, מאנגלית: עליזה רענן, מטר, 384 עמ'
פורסם במוסף ספרים של מעריב בשנת 2002