ארצות האבסטרקט

בספרו של עמוס עוז, "בין חברים" יש סיפורים בהם רוב הדברים שנכתבים ורוב הדברים שנשמעים נמצאים בשקט שבין המשפטים ובסופיהם

הקריאה בספרו האחרון של עמוס עוז, "בין חברים", יש בה הנאה הדומה להתעטפות בבדי משי רכי מגע. שמונת הסיפורים, ששלושה מהם כבר פורסמו במוסף תרבות וספרות בהארץ, הם אחת היצירות הטובות והמשובחות של עוז. כתיבה, שבה רוב הדברים שנכתבים ורוב הדברים שנשמעים נמצאים בשקט שבין המשפטים ובסופי הסיפורים, לאחר שנאמר בהם המשפט האחרון.

מאז סיפורי ארצות התן שפורסמו לראשונה בשנת 1965, כשעוז היה בן 23 בלבד, עברו כמעט חמישים שנה. חלק מהקסם של אותם סיפורים היה סגנונם בעברית עשירה מלאת און ועזוז. סגנון שבא לתאר אנשים חיים במעגלי חברה אידיאליסטית וסגורה ולהבליט את הזרמים הסמויים, המאיימים להתפרץ מתוכה ולתסוס החוצה. כתיבה מרהיבה, עמוסת צבע, שהיה בה מן החוצפה היהירה של אמן צעיר ומוכשר (שמוקם מיידית כסופר בולט בנוף הספרות הישראלית), והוא מתריס קבל עם ועולם – אראה לכם ממה באמת מורכב העולם ואת מה שכולכם מנסים להסתיר.

גם "בין חברים" כמו "ארצות התן", מספר סיפורים על אנשים בקיבוץ. אך הפעם הלשון העמוס עוזית מדללת את עצמה ביודעין ובוחרת את הרישום המינימלי ביותר. לחיוורון של שם הספר, "בין חברים" על שם אחד הסיפורים בתוכו, מצטרפות שכבות של אירוניה אוורירית אך מובהקת. גם לעטיפה, שהיא עיבוד של עטיפת הספר "ארצות התן" בהוצאת מסדה, יש אמירה משלה. המושג "חבר" מועבר בעדינות מהמשמעות הקונקרטית המיוחדת שלו בתוך הקיבוץ, אל המשפט המוסרי הכללי תחת מעמדו בלקסיקון העברי: חבר, רע, תומך. חברי הקיבוץ של עוז, ברובם אינם באמת חברים זה לזה. לאמיתו של דבר, כל אחד מהם מבקש בדרכו שלו, המינורית, למצוא פתרון לאיזה סוד בלתי מושג של מנוחה וקרבה. במקרה הטוב, משהו כמעט יתבהר להם אך מהו הדבר לא ידעו.

לא שהעולם נעשה עולם טוב יותר מאז. אסנת, אחת הגיבורות בספר, שחוזרת ומופיעה בשניים מהסיפורים, חושבת בליבה שהאכזריות בעולם נפוצה הרבה יותר מאשר הרחמים, ויש לפעמים שהרחמים עצמם הם צורה של אכזריות. אסנת מהרהרת בכך שהאכזריות טבועה עמוק בכולנו, אפילו במרטין, שכנה, שסבל מקשיי נשימה והיה הולך אל הסנדלריה עם מיכל חמצן על עגלת ילדים, שסידרה לו ועדת בריאות. אסנת חשבה כי יש מידה רבה של התאכזרות, לפחות התאכזרות עצמית.

המספר בכל שמונת הסיפורים הוא אותו "אנחנו" המוכר לנו מסיפורים קודמים של עוז בדברו על הקיבוץ. אבל איזה הבדל. השיג והשיח החתרני עם החוויה הקיבוצית, אינו בא אלא כהערות שוליים, לכן מלים כמו קושי ושרב ורעב וימים אחרונים, לא פותחות את הסיפורים עוד, אלא מלים אחרות שמעלות את המצוקה האנושית לדרגת הפשטה, הנוסכת עצבות דקה בליבנו. אסנת, בסיפור "אספרנטו" אומרת בלבה "שרוב בני אדם זקוקים כנראה ליותר חום וחיבה מכפי שהאחרים מסוגלים לתת וכי את הגירעון הזה שבין ביקוש להיצע אף אחת מוועדות הקיבוץ לעולם לא תצליח לכסות." אני מביאה הרבה דוגמאות מהסיפור אספרנטו, שחותם את הקובץ, כי הוא במידה רבה, מתיחס אל הסופר עצמו ואל מלאכתו, ואל חשבון מעשיו בעולם – איש הרוח בחברה הישראלית המודרנית.

באחד הריאיונות עמו, בתכנית לונדון וקירשנבאום דומני, אמר עוז על עצמו כי הוא כמו סנדלר. קם לעבוד ופועל בבית המלאכה שלו. כך גם מרטין, שסובל מקוצר נשימה, עובד בסנדלריה. בשיעור להוראת שפת האספרנטו ובו שלושה תלמידים שניאותו לבוא ללמוד אותה, הוא מסביר כי האספרנטו היא שפה שמטרתה לאחד את כל האנושות, ואחרי כן הוא אומר כי כאשר ידברו כל האנשים בלשון משותפת, שוב לא תהיינה מלחמות מפני שהלשון המשותפת תמנע אי הבנות בין יחידים ובין עמים. על כך עונים לו תלמידיו ומזכירים לו כי גם הגרמנים והיהודים דיברו באותה שפה והצעיר, משה ישר, עליו יש סיפור נפרד ועצוב ויפה להפליא, ציין כי גם קין והבל דיברו באותה שפה.

בהספד, לאחר מותו של מרטין, נאמרו הדברים הבאים: "עבד מרטין חברנו בסנדלריה כאילו קיבל עליו את האחריות הסמלית לכל מדרך כף רגלנו". וחבר אחר אמר עליו: "הוא ראה במו עיניו עד לאיזו שפלות מסוגלים בני אדם לרדת, ובכל זאת הגיע אלינו כשהוא חדור אמונה באדם ובעתיד ומלא להט של צדק". אסנת ששמעה את ההספדים על חברה, השכן מהדירה הסמוכה לשלה, שבין מיטתו למיטתה הפריד קיר גבס דק, "היתה בה הרגשת חמימות כלפי כל הנוכחים בהלוויה, חמימות שהיא לא ידעה מנין באה וממה נבעה אבל ידעה שהיא תלווה אותה ימים רבים."

ואין מלים טובות מאלה לתאר את השקט שנוצר לאחר הקריאה בספר הזה.

בין חברים, עמוס עוז, הוצאת כתר, 160 עמ'
גירסה מעט יותר ארוכה ויותר קיבוצניקית התפרסמה בעיתון הזמן הירוק  15.3.12 וביקורת מענינת של נסים קלדרון עומדת על דברים מאד דומים לשלי וביתר אריכות