האזרחית שולה

שולמית אלוני נשבתה במאבק על זכויות האדם ועל הדמוקרטיה כבר בעלומיה, וכתבה לראשונה את ספר לימודי האזרחות לבתי הספר בישראל. ספרה האחרון, דמוקרטיה באזיקים מעמיד את כלל חוליי החברה הישראלית על היעדרה של חוקה. ריאיון פסימי לפי סדר האלף בית.

צילום: מעיין נטעלי סמולר

בדרך לביתה של שולמית אלוני בכפר שמריהו, מתגלים בתי "הכפר" כמשהו מהסרטים, בתי ענק עם חזיתות עצומות ממדים, אבל הבית של שולה, כפי שקוראים לה ידידיה, צנוע ושובה לב. פשפש ירוק ומדרכה מיושנת מובילים אל חזית עוטה ירק ואל בית עמוס לעייפה בתמונות אמנות, בעציצים, בכלבה אחת ובאלפי ספרים. ספרים בכל מקום: על מדפים, על השולחן, על הספה, על הרצפה. הריאיון מתקיים בדיוק ביום הפריימריז של מרצ ולאחר סוף השבוע, שבו נכתב ב"ידיעות אחרונות" על בית הספר הפרטי לילדי עשירים שמתכנן להקים, בנה, דרור אלוני, מי שעומד בראש מועצת כפר שמריהו בשנים האחרונות. ניסיון למשוך אותה להגיב על הריאיון הסנסציוני של בנה עולה בתוהו, כמו כל ניסיון למשוך אותה לשיחה על המצב החברתי או הכלכלי של המדינה. שולמית אלוני מתמקדת בעיקר בדבר אחד: זכויות האזרחים של מדינת ישראל, מדינה שהדמוקרטיה שלה באזיקים, כפי שקראה לספרה שיצא לאחרונה בהוצאת עם עובד. כבר בראשית דבריה טוענת אלוני, כי ההבטחות – שניתנו במגילת העצמאות, המגילה שלנו, שהיא הייתה שואפת לראות כבת דמותה של חוקת ארצות הברית – נמחקו ממנה בסמוך לזמן חתימתה מטעמים קואליציוניים, וכי מרבית מציווייה אינם קיימים עוד.
מכל המגילה את אומרת, לא נשאר שום דבר זולת זה, שהמדינה עדיין שוקדת ושומרת על המקומות הקדושים?
"לא. היא שוקדת גם על העלייה". היא עונה במהירות. "אני", כך נכתב מפיה, בעת שקיבלה את פרס ישראל, ביום העצמאות תש"ס, "בן אדם עם מיתר אחד, כמאמר המשורר. גם לי יש רק שיר אחד ופזמון קבוע, והוא זכויות האזרח. אני עוסקת כל ימיי בעניינים רבים, תרבות ופילוסופיה ופסיכולוגיה, אבל הנושא האמיתי שלי הוא זכויות האזרח. אני גדלתי בדור, שתנועות הנוער ומלחמת העצמאות חינכו אותו שלא לשאול למי צלצלו הפעמונים, אלא להיות בטוח שהם צלצלו בשבילו". ברוח הזאת כתבה את ספרה. "זאת ביוגרפיה של מדינת ישראל דרך הביוגרפיה שלי", היא אומרת.

 שולמית אלוני לבית אדלר. נולדה בשנת 1928, התחנכה בכפר הנוער בן שמן, והייתה חברה בתנועת השומר הצעיר. היא סיימה את בית המדרש למורים ע"ש דוד ילין בירושלים, ובשנת 1953 את לימודיה בפקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית, ומשנת 1957 היא בעלת רשיון לעריכת דין. הייתה נשואה לראובן אלוני, אם לדרור, לאודי, ולד"ר נמרוד אלוני. עד שנת 1969 הייתה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה. בשנת 73' הקימה את ר"צ, התנועה לשוויון זכויות שמאוחר יותר חברה למרצ. בראשותה של אלוני – בבחירות של 1994 – זכתה מרצ למספר הקולות הגבוה ביותר, שזכתה לו אי פעם ואלוני הצטרפה למפלגתו של יצחק רבין, תחילה כשרת החינוך ולאחר מכן כשרת התקשורת, התרבות והספורט (לאחר שכיהנה כשרה ללא תיק בממשלתו הראשונה של רבין). כזכור, היא עזבה את הכנסת בטריקת דלת, התפטרה מהנהלת המפלגה, ויוסי שריד החליף אותה. מאז, המשיכה לעסוק בכתיבה, בהוראה אקדמית בפקולטות למשפטים ובסיוע משפטי חינם, שהעניקה במשך כמעט שלושה עשורים. בין היתר, אלוני היא מייסדת המועצה הישראלית לצרכנות.

 בשערו של הספר כרזה מבריקה ופרובוקטיבית של דוד טרקטובר, המציגה את תמצית כוונתה: הזילות ההולכת ונמשכת של מגילת העצמאות לאורך שנותיה של מדינת ישראל. על פי סדר כרונולוגי מתארת אלוני את מה שהיא מכנה המעבר מדמוקרטיה לאתנוקרטיה. הכתיבה, המבוססת על שורת הרצאות שערכה באקדמיה במסגרות שונות על נושא זכויות האזרח במדינה, נעה בשפה חופשית, תוך התעלמות מכל הכללים הז'אנריים, מתיאור פילוסופי, מדעי, סוציולוגי, משפטי, אל זיכרונות, הכתובים בכעין רכילות באופן משעשע ועסיסי למדי. בולטים בספר יחסיה עם גולדה (ר' ערך) ויחסיה עם בגין, וכן דעותיה על אישים אחרים בפוליטיקה הישראלית. ברבים מהפרקים מתוארות פרשיות בולטות, שהתפרסמו בעיתונות הישראלית, והצד של שולמית אלוני בהם אינו בהכרח בגדר חידוש. הילדה הרעה של הפוליטיקה הישראלית ממשיכה, גם בגילה היום, להעמיק מאוד מצד אחד ולהיות פרועה מאוד מצד שני. אולי בגלל זה מתאים, כי את הריאיון איתה נציג באופן שונה מכרגיל, לא על פי סדר השיחה עמה, אלא על פי סדר אלפביתי, של הנושאים, שאותם היא חוזרת ומדגישה שוב ושוב.

אזרחות

בשנת 1958 הוציאה אלוני לראשונה את הספר "אזרח ומדינתו" – ספר יסוד באזרחות, שיצא בעשר מהדורות. "כך נעשיתי שבויה במאבק על זכויות האדם ועל הדמוקרטיה", היא תספר לימים, ותיזכר איך עבדה כמורה עם ילדי עולים במעברות, כאשר גמלה בלבה ההחלטה להכניס לבתי הספר את מקצוע האזרחות. "כי מה לימדו עד אז בתחום הזה? על קרן היסוד על הקרן הקיימת".
הייתה לך ביקורת על זה?
"קמה מדינה, אני רוצה שילמדו מה זה סדרי שלטון ומשפט, שילמדו מה יש בהכרזת העצמאות".

 בג"ץ

"בכל מה שנוגע לזכויות האדם, אם יש לנו משהו במדינה הזאת, זה כולו מהבג"ץ. אם יש חופש ביטוי אין לנו חוק של חופש עיתונות; אם יש לנו חופש ביטוי, תיאטרון, עיתונות, הכנסת לא חוקקה דבר. היו כמה נורמות שהשתרשו לאחר קביעת הבג"ץ, שהכנסת אימצה בחקיקה, אבל הכנסת ביוזמתה לא נתנה זכויות לאדם. פסק דין כל העם, 1953, היה הראשון, והוא זה שפתח את החופש בתיאטרון ובסרטים, כי קודם זה לא היה קיים".

גולדה

"ב-1970 קבעו גולדה מאיר ויעקב שמשון שפירא, שר המשפטים דאז, שבמדינת ישראל דת ולאום חד הם. מאז אנחנו אתנוקרטיה. ב-92', אמנון רובינשטיין ויצחק לוי קבעו שזאת מדינה יהודית ודמוקרטית".את גולדה היא לא אוהבת, בלשון המעטה. "תראי, היא הייתה אישה פרימיטיבית. הכוח שלה היה בשני דברים, בבורות ובצדקנות. היא הייתה בורה מוחלטת. הספר היחיד שהיא ידעה לצטט הוא הציפור הכחולה, שאותו היא למדה בסמינר. בורה מוחלטת. והצירוף של בורות עם צדקנות זה כוח עצום".
כשאת עמדת מול גולדה, היא הייתה בתפקיד רם. ואת?
"אני עמדתי מולה. יום אחד היא אמרה לי, 'מה את חושבת, שאם את עורכת דין אז מותר לך?' אז אלה רגשי נחיתות שלה, לא שלי, אני הלכתי לכנסת להילחם על משהו. זה לא שהשתגעתי לשבת שם בבית הזה. כיבודים יכולתי להשיג בדרך אחרת. הברוגז שלנו היה פומבי. היא התייחסה לזכויות האדם כאל אגואיזם ליברלי בורגני. זה מה שהיא הבינה. כלומר, על המאה ה-19 ועל המאה ה-18 ועל כל תקופת הנאורות היא ידעה כמו שאני יודעת סינית. ואני לא יודעת סינית".

דמוקרטיה באזיקים

הספר הזה הוא ביוגרפיה של המדינה או סיפור חיים?

"הביוגרפיה שלי היא הביוגרפיה של המדינה. אני בדור שהתגייס לצבא בדצמבר 47'. בנובמבר הייתה ההכרזה על קום המדינה, ובעיר העתיקה בירושלים היה מצור, והיות שאני הייתי כבר מאומנת, כי מגיל 16 התאמנתי בבן שמן במסגרת ההגנה, וכיוון שאת לימודי הסמינר כבר עשיתי כחיילת, (המפקד שלי בירושלים היה דני מס, שהוביל את הל"ה), נשלחתי להחליף את יצחק סלומון, שנהרג במוצב קדמי בעיר. מה שאני מנסה להגיד הוא, שמאז הכרזת העצמאות, הביוגרפיה שלי קשורה לביוגרפיה של המדינה".

החמצה (לשלום)

בישיבה הראשונה של ממשלת רבין הראשונה, סיפרה שולמית אלוני על שיחה, שהייתה לה בתקופת מלחמת ששת הימים עם זרו ממעגן מיכאל. "אני מרגיש שאני צאצא ישיר של אברהם אבינו", אמר לה זרו בתחושת לאומיות קדושה. והיא סיפרה זאת למשתתפים בשעשוע מסוים: "אז גלילי אומר, למה את צוחקת. גם אני מרגיש כך. הרי הם היו לאומיים קיצוניים, ומשום כך, כשהייתה הזדמנות בממשלת רבין לעשות שלום, היינו רק שלושה שתמכו בהצעה. ארה'לה יריב, גד יעקובי, שמת לא מזמן, ואנוכי. זה היה עוד בטרם היה לפלסטינים נציג משלהם. קיסינג'ר, בשמו של חוסיין, אמר שהוא מוכן לנסוע לרבאת ולהגיד שהוא מקבל על עצמו את כל הנושא של הגדה, בתנאי שבשלב הראשון אנחנו נותנים לו את כל המעבר של יריחו ומתחילים במשא ומתן. "פתאום אומר רבין, 'אני לא הולך לבחירות בשביל יריחו'. כשביררתי הסתבר שגולדה, שהייתה אותה תקופה כבר בפנסיה, הבטיחה למפד"ל שלא ייתנו אף גרגיר מארץ ישראל ללא משאל ובחירות וללא החלטת ממשלה. שאלתי את רבין, 'למה זה מחייב אותך?' אז הוא אמר, 'בחייך, גלילי אומר שהוא הבטיח את זה לגולדה. מלבד זה, חוסיין עלול לדרוש את כל הגדה, לפי החלטה שהייתה בין בן גוריון לעבדאללה.
הדינמיקה בינך ובין רבין התבססה על כעס של ההחמצה?
"זה היה חברי, לא בברוגז, אבל הוא רצה להכניס את המפד"ל, כי לא היה לו רוב גדול, כי לא היה להם אומץ לעשות את המהלך של השלום".
אבל אומץ למלחמות היה להם.
"לפני מלחמת יום כיפור גם משה דיין וגם אהר'לה יריב הציעו לגולדה, שניסוג, ניתן למצרים לפתוח את התעלה ואפשרות לשקם את הערים שהרסנו, מה שידחה אפשרות של מלחמה, אז היא אמרה, 'הוא רוצה מלחמה, ניתן לו מלחמה. זה יהיה כמו המלחמה הקודמת. למה אני צריכה לוותר?'"

 מחסום ווטש

שולמית אלוני השתתפה ב"מחסום ווטש", וכיום היא לוקחת חלק ב"יש דין", נשים הנוסעות אל המחסומים בשטחי יהודה ושומרון, ומנסות לעזור לאזרחים הפלסטינים הסובלים. "נשים יולדות על הכביש, ועומדים החיילים וצוחקים ובסוף הוולד נולד מת. אז אני שואלת אלוף מסוים, 'כשיש רעידת אדמה בטורקיה, אתה נוסע למען יחסי ציבור שלך לשם לעזור. אם אתה חושש שבאמבולנס יש נשק, למה באוטו שלך לא מעבירים אותה לבית חולים?' אז הוא אומר לי, 'השתגעת?' ואני מדברת על אלוף שהוא בן קיבוץ".

 זהבה

זכויות אדם "הכוח הגדול של מרצ היה דווקא בתחום זכויות האדם", אומרת אלוני, ולדעתה, מי שמובילה את התחום הזה במרצ היא זהבה גלאון. "זהבה אומרת דברים נכונים". היא רואה בה את ממשיכתה, אם כי אינה אומרת זאת במפורש. ביום הריאיון, שכאמור, היה יום ההצבעה לפריימריז, אמרה שתצביע קודם כול לזהבה ולמוסי ולאחר מכן ציינה שמות נוספים, כמו צביה גרינפילד ואבנר בן זקן, שרצתה מאוד שייכנס למקום ריאלי ברשימת מרצ החדשה. "ג'ומס ואבו ורן כהן לא מבינים בזכויות האזרח, ולא רצו לקרוא על זה או לשמוע מזה".
את אומרת שג'ומס ואבו לא מבינים בזה?
"אני לא יודעת אם הם לא מבינים, אבל הם לא נתנו דעתם על זה. אף פעם לא שמעתי אותם מדברים בנושא".
אולי זה תחום מתיפייף מדי?
"למה הוא נראה כך? למה נתנו לי פרס ישראל על זכויות האדם? למה השופט חיים כהן כתב מאמר גדול לזכותי? למה כל אחד אומר לי שאני המצאתי את האזרחות? מפני שזגזגו בעניין הזה. כי תמיד דיברו על קולקטיב".

 חירות

"העיקר איננו זכויות האזרח, העיקר הוא להיות מדינה דמוקרטית, איש אישה וילד הזכאים לזכויות מלאות ולחירות מפחד ולחירות בחופש ביטוי. אני רוצה לציין את ארבע הנקודות שהדגיש רוזוולט: חופש ביטוי על כל צורותיו, חופש האמונה, החירות מפחד והחירות ממחסור. והחירות ממחסור היא כל הנושא החברתי".

טוב לב

אף על פי שלשונה חדה, והיא איננה בוחלת בתארים הנעים במנעד מגוון, כשהיא מדברת על דמויות בפוליטיקה הישראלית, נשמעת אלוני כאישה טובת לב דווקא. זה אולי היה סוד חולשתה בפוליטיקה הגברית והכוחנית. את חבריה היא אינה משמיצה ואינה משלחת בהם רעל סמוי. גם ביריביה במפלגה, יוסי שריד למשל, או בקולגות לדרך, כמו יולי תמיר, היא אינה מדברת סרה. וחשוב לא להתבלבל: הלשון החדה – שהרבה קוראים לה מרושעת – לא אבדה עם השנים. על שמעון פרס היא מספרת, כי פעם היה ידיד שלה, ומדברת בלשון משועשעת על שורשיהם המשותפים בבן שמן. כשאני מבקשת ממנה להוציא עליו קצת רעל, היא אומרת, 'תשמעי, אני לא רוצה לדון אותו. אני רק מספרת לך סיפור'".

 יהודים 

אלוני. אשת חינוך ופוליטיקאית

"היום ליהודי בכל מקום בעולם יש יותר זכויות מאשר לי במדינת ישראל. מדוע? משום שמי שחי באנגליה הוא בריטי לכל דבר ועניין, והוא יכול להיות יהודי איך שהוא רוצה וללכת לאיזה בית כנסת שהוא רוצה. הוא חופשי. הוא הדין בדנמרק ובכל מקום. ליהודי יש זכויות מלאות כאזרח וחופש לבחור איזה יהודי הוא רוצה להיות. לי במדינת ישראל אין את זה".

כל אזרחיה

ההחמצה הצורבת ביותר של אלוני היה כישלונה (שהתרחש עקב נסיבות פוליטיות מסובכות, החלפת הממשלה וסירוב של פרס להשתמש בחוק הרציפות) לקדם חוקי יסוד שיחליפו את החוקה החסרה למדינה. כאשר בעת שעמדה בראש מרצ, שזכתה אז ב-12 מנדטים והצטרפה כחברת כבוד לממשלתו של רבין, דרשה להוסיף לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו סעיף הקובע, כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות על הכרזת מדינת ישראל". "במשך השנים ראיתי כיצד שאיפות אלו זרות לציבור שלנו ועד כמה קשה להגשימן" היא כותבת בספרה, (עמ' 162), נקודת השבר הייתה לדעתה הסירוב לקבל את הצעת שופטי בית המשפט העליון למחיקת התיבה "לאום" בתעודת הזהות ורישום האזרחות במקומה. הפירוש של אלוני ל"מדינת כל אזרחיה" הוא, שערכים יהודיים של ישראל לא יהיו קודמים לערכים אוניברסליים בכל הנוגע לזכויות אדם, והיא רואה בכך הישג מובהק של הדתיים, שהשכילו לנצל את המבנה הפוליטי בישראל, המבוסס על קואליציות המשתנות חדשות לבקרים ולנטרל את מאמציה.

מגילת העצמאות

חשובה כמסמך מכונן של המדינה שממנו נבעו הסמכויות גם של הממשלה הזמנית, גם של בית המחוקקים הזמני, גם הבחירות הראשונות, ומשם החלה הסטיה. והסטיה החלה כשלא רצו לקבל חוקה ואז היו שני אנשים, ז'בוטינסקי והלל קוק, שקראו לזה פוטש, והם התפטרו. לאחר שהתפטרו מחקו את ההופעה שלהם מהפרוטוקול ורק בכנסת השישית, שמואל תמיר ואני החזרנו את ההצבעה שלהם לפרוטוקול. אבל עדיין הכרזת העצמאות היא המסמך המכונן ומתקשטים בו כל יום העצמאות אך לא קוראים את הפרק של הזכויות. בכל הכרזת העצמאות אין אלוהים ולא רבנים. יש פתיחה בסקירה ההיסטורית, ודגש על הכרזת בלפור והקונגרס הציוני ולא על התנועות הדתיות.

לאום 

את כותבת בספר שיש לנו אפרטהייד פנימי.
"כן, אני אגיד לך למה. ברגע שקבעו שפה דת ולאום חד הם ויש במדינת ישראל 12 עדות דתיות וכל אחד כפוף לממסד הדתי שלו. אז זהו אפרטהייד. ולכן החוצפה להעדיף יישובים יהודיים גם בקרקעות גם בחינוך, ובכל דבר אחר".

 "אני משתתפת ביש דין. ורואה מרחוק חייל צועק על נהג מכונית ואינו נותן לו לעבור בכביש. אני מתקרבת ושואלת מה קורה, והוא מסביר לי שהכביש הוא רק ליהודים והנהג, הנו מוסלמי. אז אני שואלת, ולמה שלא יהיה פה איזה שלט, אז החייל מחייך אלי ואומר לי, 'גברת אלוני, מה את רוצה שאיזה צלם אנטישמי יצלם את השלט וכל העולם ידע שיש אצלנו אפרטהייד?'. זהו".

 מרצ

אז את אומרת שמרצ לא צריכה לעסוק בבעיות חברתיות אלא לעסוק בעניינים של זכויות האדם ועצם העיסוק בזכויות האדם יפתור את כל היתר?
"אם מרצ תעלה את הנושאים האלה היא תהיה הכי פופולרית. כולם מצפים לדברים הנכונים. אנשים מתכנסים בתוך עצמם כי הם שונאים את הלחץ הדתי. את חושבת שלא מקשיבים? תדעי לך שמקשיבים. עוד לא קרה לי שלא באתי לאיזה מקום ולא היה לי אולם מלא".
את מאמינה בג'ומס?
"כן, אני רוצה שג'ומס יהיה שם כי אני חושבת שהוא מועמד טוב. יש לו הרבה מעלות".

נשים

את היית מודל לחיקוי לנשים רבות. מודל שנשים רבות התבססו עליו כשפילסו את דרכן בעולם הגברי. מרגישה את התפקיד שמילאת?
"אני לא רק מרגישה, אני יודעת כי הם שרצו אצלי בבית. הרבה צעירים, הרבה סטודנטים ונתתי להם חומרים ואמרתי להם מה לעשות. זה היה על הכיפאק.
נו, וזה טוב שהייתי מודל לחיקוי, לא? אני לא הואשמתי בשחיתות, לא לקחתי כסף מאף אחד, שלושים שנה נתתי סעד משפטי חינם. כל אחד חשב שאני עשירה כקורח עד שהסתבר להם שנתתי את הסעד חינם. ב-1970 הכנסתי את המנהג של הסכמי נישואין. אז זה היה יוצא דופן וזאת הייתה מהפיכה. היום מתפרנסים מחוזי הנישואין אלפי אנשים ואני לא עוסקת בזה. בתחום קידום נשים יש התקדמות בעל כורחם. ראשית בהסכמי נישואין, אחר כך הקימו את המשפחה החדשה".

 כאישה לוחמת לזכויות אדם, נראה לך שאפשר לחבור למפלגות הדתיות בקואליציה, הרי הם פוסלים את האישה בפוליטיקה בהגדרה.
"תראי, את חוברת למי שצריך בתוך הממשק הפוליטי. אך בתוך המעגלים הדתיים בתוכם המאבק צריך להיעשות על ידי הנשים הדתיות עצמן. לכן אני עובדת עם הנשים מ'קולך'. ואמרתי להן אתן יכולות לעשות את המהפיכה מבפנים אני רק מבחוץ יכולה לעזור לכן".

 ס. יזהר

"המורה שלי בבן שמן, היה יזהר סמילנסקי. יזהר לימד אותנו גם ספרות וגם היסטוריה. כשהוא לימד אותנו על המהפיכה הצרפתית שהתחוללה כזכור ב-14 ביולי, קצת יותר מחודש לאחר מכן ב-27 באוגוסט הם כבר הוציאו את מגילת זכויות האדם הראשונה שוויון זכויות לנשים לכל אדם וכו'. יהודי בורדו. באו לאסיפה הלאומית ואמרו שלהם מגיעות זכויות אבל ליהודי אלזס לא מגיעות זכויות והרבנים בכלל לא רצו שיתנו להם זכויות כי הם פחדו שתהיה התבוללות. זה כמו אצלנו הרבנים האורתודוכסים לא רוצים לרפורמים לתת זכויות. בעקבות השיעורים של יזהר קראתי את כל מגילת הזכויות שלהם. זה הפך להיות הקוד של החיים החברתיים".

מחאת יחיד של ח"כ אלוני נגד ההסכם הקואוליציוני של ממשלת שמיר, 10.10.1983

עדתיות ודתיות

את חושבת שיש אפשרות לתקן את האפליה הפנימית בארץ, הרי את מראה איך זה הולך מדחי אל דחי.
"לכן הגיע הזמן להגיד סליחה. יש לחזור אל המסמך המכונן של תחילת המדינה שכל יום עצמאות אנחנו קוראים אותו. אנחנו חייבים לחיות לפיו אם אנחנו רוצים להיות דמוקרטיה. כי היום אנחנו אתנוקרטיה, יהודית של-לא-כל-אזרחיה ולכן יש לנו אזרחים מופלים לרעה ולכן אנחנו מחולקים ל-12 עדות דתיות. אני לא רשומה כישראלית, אני רשומה כיהודיה ובמרשם התושבים אני יהודיה ולא ישראלית. אני ישראלית רק במקום אחד, באנגלית כשכתוב בפספורט שלי".

פסימיות

נראה לך שיצליחו עוד להכניס חוקה לישראל, הרי על פי ספרך המצב רק הולך ומשתנה לרעה.
"אם לא יצליחו, אנחנו נהרס. אבל אם הייתי בעשרים שנים יותר צעירה הייתי מוכיחה לך שאפשר להקים תנועה ענקית בחזרה לדמוקרטיה."
המסקנה של הספר היא נורא פסימית.
"היא לא פסימית. היא רוצה לקרוא לאנשים, 'עשו משהו, קומו, עורו', הרי הספר הזה הוא גם תמצית השיעורים שנתתי במשך עשר שנים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. חלק ממה ששמתי פה, זה מה שלימדתי בקורס ההוא. רציתי להראות שהחלטת העצמאות היא מסמך מכונן. כל הרעיון הוא, חבר'ה תחזרו לסדר הישר. הרי הדור שהקים את החלוציות רצו שנהיה כמו ילידים. למה הם קראו לנו צברים. למה הם הלכו עם מכנסיים קצרים. לא?"

 צדק

מעניין כי המילה צדק, אינה מופיעה כאחד הנושאים בספרה של אלוני, זולת פעמים ספורות בהטיות שונות. עם זאת, רצוף כל הספר, בתזכור על מעשי עוולה ואי-צדק שחוללה ומחוללת החברה הישראלית בתוכה, למיעוטים, לעדות הערביות, לעולי אתיופיה, לנשים. אלוני מדברת על הפקעת האדמות המסיבית מערביי ישראל בשנות ה-50, אירועי ואדי סאליב (יולי 59'), גזילת הקרקעות מאחורי הקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים, אירועי סברה ושתילה במלחמת לבנון, התקפתו של הרב ש"ך את התנועה הקיבוצית, והרשימה ארוכה".

 קיבוצים

"בבחירות 67' הייתי בעמק בית שאן בכמה קיבוצים ונתקלתי ביחס קלוקל ואטום אל הפועלים מבית שאן שעבדו במפעל הקיבוצי." גם בקיבוצים אחרים ראתה את היחס אל העובדים, או לחילופין את חוסר היחס לאנשי עיירות הפיתוח. אלוני, כמו אלוני, התגייסה מיד לטובת החלשים. "היה לי אתם (עם הקיבוצניקים, אנשי מפ"ם) משבר גדול. היה לי ברוגז עם התנועה הקיבוצית בשנת 74' כי פרסמתי ברבים את ההתרשמויות של"י"

 ר"צ

בתקופה שאת הקמת את רץ הסוגיה של זכויות האדם הייתה בתוך בלב השיח הציבורי, היום מי מדבר על חוקה? אף אחד הרי לא מדבר על חוקה. אז יש פה כישלון.
"את מספרת לי? אני אומרת לך שאנחנו אתנוקרטיה ולא דמוקרטיה."

 שואה

ההחלטה שלה להקדיש את חייה למען אזרחות נאורה במדינה הצעירה מתבססת על זיכרון מכונן. "כשנודע לי מה שקרה בשואה נשבעתי שאני אלחם על כך שאף בן אדם לא יושפל. ומאז אני לוחמת לזכויות האדם. כשהתחיל להגיע עלינו הסיפור מהשואה, היינו בבן שמן. כל שבת היה מה שנקרא, סעודה שלישית. אותו ערב, במקום אורות רגילים הודלקו נרות. והמורה שלנו, פוקס, סיפר לנו על השואה של יהודי אירופה, על הגיטאות ועל מחנות המוות. בדמיוני, דמיונה של נערה צעירה, שוחרת מדע שמדאם קירי ואלברט איינשטיין הם גיבוריה, ראיתי איך משפילים את איינשטיין, שמוצאו מגרמניה. נו, זהו. אני אחרי אותה פגישה יצאתי עם חברי ואמרתי אני הולכת להילחם על כך שלא ישפילו יותר אף אדם".

 תנ"ך

"הדתיים אינם נלחמים על הצדק ועל ערכים אוניברסליים, אבל התנ"ך כן. הרי מה שקרה כאן זה דבר נורא. הם הרי לא יודעים תנ"ך. מעט תהילים ועוד קצת. כמעט כלום.
"בואי, אני רוצה להראות לך משהו. ב-1946 הייתה השבת השחורה. ואז משה שרת היה בלטרון ובחרו את גולדה מאיר לראש המחלקה המדינית במקומו. בעקבות זאת כתבו המפד"ל למפלגת העבודה, שקשה להם להתרגל לעובדה שבעם הזה אשר חקק לדורות את המטבע כבודה של בת מלך פנימה, שתורתו הטילה מצוות על האיש ולא על האישה ששללה את מהאישה לזכות לדיינות, להנהגה ולעדות… שבעם זה תעמוד אישה בראש המחלקה המדינית כל הכבוד לאישה נבונה וחרוצה, אך בראש אחד המכשירים החשובים לציבור היהודי אי אפשר להעמידה, זה חוק כחוקי הטבע והחוק העברי הנצחי יש תחומים וגבולות וכל מין צריך לדעת את תחומיו".

פורסם ב"הדף הירוק" ב- 29.1.2009

דמוקרטיה באזיקים, עם עובד 2008