בכל יסוד נמצא הגרעין החיובי והגרעין המשחית. ולכן הגיבור, וו לונג, בתום ימיו, כשהוא עיוור – כעונש לרשע שהוא עצמו הוסיף לעולם – מגיע אל הארה פנימית ושב ונוגע במקור הרוך האנושי שלו, ליבו רחב ושלו. אורז, סו טונג, מסינית: יוסף סרגוסטי, הוצאת פועלים, 2000

תוך עמוד וחצי הרגשתי איך אני בפנים. איך הקסם הספרותי סביבי כמו פעמון צלילה, שדפנותיו סמיכים ושקופים. סו טונג, סופר סיני צעיר יחסית, כתב ספר על איש ברחוב אחד בסין, בעיר גדולה. חסרת שם. לרחוב קוראים רחוב הבנאים. ברחוב הזה לצד חנויות בעלי מלאכה יש חנות אורז של בעל הבית פנג ובנותיו, שתי האחיות המפורסמות מחנות האורז, ג'י יון וצ'י יון.

האורז הוא גיבור המשנה בספר והסיפור יסתיים במסע של רכבת הנושאת אורז, אבל הוא פותח במסע של רכבת הנושאת פחמים. מן הפחם קפץ האיש שלנו וו לונג. שטפון הציף את כפרו פאנג יאן שו והרס את כל שדות האורז. הוא מגיע לעיר הגדולה. הוא פליט. הוא בודד ויתום ורעב. מול העיר חסרת השם מוזכר הכפר בשמו, פאנג יאן שו שוב ושוב. הכפר הוא מושא געגועים מתמיד והמבול שהרס את העולם הזה הוא נקודת מוצא לספר.

עם הגיעו לעיר אנחנו מתוודעים, בזריזות חרישית ובקפידה למציאות מרושעת: מצד אחד הרעב ומצד שני הכוח. על הציר שבין חולשת הרעב לבין בעלות על הכוח נע מסלול אחד של העלילה. בעיר הגדולה, אין רווח ואין הפוגה מרשעות אנושית בסיסית. היא מלאה את הכל. הרשעות ואחיותיה: החמדנות, הקמצנות, האטימות, הקנאה.

ובכל זאת לאורך כל הספר אנחנו מחכים לאיזה חסד, לאיזו תקווה, למהפך שיציג את החמלה האנושית עולה ומבצבצת ומנצחת את המציאות הזו. ואולם זולת הקול העדין והמענג של פעמוני הרוח שהיו תלויים מעל הפגודה בקצה הרחוב (שגם היא נשרפת לבסוף) אין לכאורה כל פיסת עדנה. "מה זה" שאל וו לונג על פעמוני הרוח, עם היכנסו לרחוב הבנאים, כשהוא הולך ובטנו מקרקרת מרעב של כמה ימים, אך איש לא משיב לו.

 ווו לונג נוחת אל תוך סצינת פתיחה קשה שבה קיימים כבר כל זרעי העלילה לבוא. הוא מצווה על ידי רב-השודדים בכנופיה שנתקל בה לקרוא לו "אבא". וו לונג היתום, שלא היו לו בכפרו לא אבא ולא אימא מוציא בעל כורחו את המילה הזו מפיו. העלבון וההשפלה בסצינת הפתיחה הם הדלק עליו ממשיך לנוע הסיפור. לכאורה רוחו של וו לונג לא נשברה אך בדיעבד אנו מבינים את כוחה הנורא של התמונה ההיא. וו לונג המציא באותו רגע, בעל כורחו את אב-דמות עצמו ורוחו; השודד הפך לאביו הרוחני של וו לונג בחייו בכרך, ברחוב הבנאים, בחנות האורז.

 וו לונג נקלע אל חנות האורז ונתקע בה. הוא יהיה פועל הנועל נעלי בד ועובד עבור שלוש קעריות אורז ביום ומאוחר יותר הוא יתחתן עם שתי האחיות בנסיבות שאין בהן אהבה ואפילו התשוקה תהיה מעורבת בקנאה אפלה ומעוותת. בחלק השני של הספר, ממש ברגע שנדמה לנו שהמחבר מיצה את כל מכמני השנאה והרשעות האפשריים והחל לחזור על עצמו, יחול מפנה. מעמדו של וו לונג ישתפר כלכלית. ילדים ייוולדו לו, שני בניו יישאו נשים. הוא יתבגר ויזדקן ויחלה ויטה למות. הרשע והכיעור יעלו מדרגה עד שלב העליבות המוחלטת.

הסיפור ייסגר באופן דומה לאופן שבו החל. אך בהיפוך. הרעב יהפוך לרכבת עמוסת אורז והפה המלא שיניים יתרוקן. היאנג והיאן יתאחדו וייצרו איזה שלם.

אפילו הזמן שנמתח יחזור ויצטמצם לתוך מידה של גרגר אורז, ומול הרשעות חסרת הפשר שאין בה לכאורה שיווי משקל נכון, יעלה כמו אד דקיק, זקוק וצרוף אותו קול אנושי שהצליח להגות גם הנדכא והיתום והאביון מכל, הקול המשחר כל ימיו לרוך ולמשמעות.

וו לונג נולד מתוך המבול. חייו שהגיחו אל תוך העיר היבשה היו צריכים ליצור עולם טוב יותר. אבל כבר על המזח, במקום שבו היבשה נפגשת עם מי הים התחוורה לו הריאלייה המחורבנת של הקיום האנושי. במשך כל הזמן, בחצר האחורית עוסקים הרבה בכביסה, אבל המים לא שוטפים כלום. אפילו החומץ באמבט שוו לונג שוהה בתוכו בימיו האחרונים כבר לא יוכל לרפא את הפצעים המזוהמים שעל גופו.

הדימוי המרכזי בספר הוא כמובן האורז. והנה, שדות האורז (שהכזיבו מראש כאשר הוצפו) וחנות האורז שבה הוא חי אינם מצליחים להעניק לו את הביטחון המקווה. האורז המזין הוא גם מקור החמדנות והופך גם לגורם ממית. וו לונג, גיבורנו, שמשעבד את כל חייו – כולל יצר המין – ליצר הקיום המגולם באורז, דוחף בכוח את האורז אל ערוות נשיו ומעוות לחלוטין את מקור החיים הזה. הוא סותם אותו.

בכל יסוד אפוא נמצא הגרעין החיובי והגרעין המשחית. וו לונג בתום ימיו, כשהוא עיוור – כעונש לרשע שהוא עצמו הוסיף לעולם – מגיע אל הארה פנימית ושב ונוגע במקור הרוך האנושי שלו, ליבו רחב ושלו.

לקראת סיום יודע וו לונג שהוא עדיין נמצא במנוסה מן המוות על פני פסי הרכבת. ואנו מבינים כי בסך הכל בתוך המסע, האדם הוא היוצר את הכוח לעצור את המנוסה והוא ורק הוא מסוגל לראות בתוך העיוורון. אנחנו מבינים זאת דרך אמפטיה: השלווה שמלאה בלבו של וו לונג עם פעימותיו האחרונות נגעה גם בנו.

הספר שלפנינו, כתוב במיומנות מרשימה ובטכניקה טבעית ומורכבת שמעוררת קנאה. מתחת לסיפור הגלוי מתעצב הסאב-טקסט בתהליך התגבשות מתמיד ובדיוק חריף: דמותו של וו לונג עם כל עליבותה אינה עלובה. היא אנושית וקרובה אלינו ומאירה את חיינו באספקלריה הנדירה של ספרות טובה.

זהו הרומן הראשון של סו טונג. ספר ראשון מתוך ארבעה רומנים והיחיד שתורגם לאנגלית טונג כותב גם סיפורים קצרים ואחד מהם היווה את הבסיס לסרט נוגע הלב 'פנסים אדומים'.

אורז, סו טונג, מסינית: יוסף סרגוסטי, הוצאת פועלים 258 עמ'

פורסם במוסף הספרים במעריב באביב 2000

וסקירה עניינית (וגם הרבה פחות מתלהבה) למהדורה האנגלית (עם שער הרבה יותר סקסי).