כל הימים הם שלי.
קלוד מונה, שושנות מים, 1914-1917, מוזיאון מרמוטן, פריס
פתיחה ראשונה: שושנות המים של מונה. הן צוירו בין השנים 1914-1917. כדי לדעת שהציור הפסטורלי, הקיטשי כמעט במבט הראשון, כדי לדעת שהוא מציג למעשה זוועות של מלחמה נוראה, אנחנו צריכים לדעת משהו על ההיסטוריה של המאה העשרים. לחבר בין כמה קואורדינטות בראשנו. אם לא, תהיה לפנינו עוד תמונה של צמחים על מים. אולי נתהה מדוע הצבעים הופכים מצהובים לירוקים ואדומים. רק אחר כך נראה את הסערה במים, שמזכירה בערות ופיצוצי אבק השריפה.
הציור של מונה נמצא על שער "כל חלומות העולם", בתרגום כתבי פרננדו פסואה על ידי פרנסיסקו דה קוסטה רייס ועל ידי יורם ברונובסקי (ועם מבוא מאת ז'וזה בלאנקו). מי שבחר בציור הזה כדי להציג סופר פורטוגזי שנולד בשנת 1888 ומת בשנת 1935, הוא גאון. אני אומרת את זה כי יש לי קוארדינטה של יחס אל יורם ברונובסקי. יש אנשים בישראל בגילאים מסויימים שמתגעגעים אליו. אני אחת מהם.
פסואה הוא רכיב צבעוני, בולט בשכבה גיאולגית, שמרכיבה את ארון הדימויים והספרים של אישה הניזונה מתרבות המערב. עלי לציין אמנם שמשהו בשירים בעברית לא עובר אלי. מה כן עובר? הטקסטים של הפרוזה, הממוארים, המסות הקטנות. עולה מהם יחס חדש אל הזמן. היחס הזה פרק את הרומנטיקה ומכין את כונני המחשבה לפירוק ולהרכבה מחדש – מלאכה שהמאה העשרים עסוקה בה כל השנים.
דוגמה קטנטנה: "לעיתים קרובות עלה בי החשק לחצות את הנהר, לעשות את המסע בן עשר הדקות שבין טריירו דו פאסו לבין קאסיליאס. וכמעט תמיד ריפו את ידי האנשים הרבים הללו, וכן גם אני עצמי והכוונה שלי. פעם או פעמיים אמנם יצאתי לדרך, תמיד מדוכא, מעמיד את רגלי על האדמה רק בשובי.
כשרגשותיו של אדם גואים בקרבו, נהר הטז'ו הוא האוקיאנוס האטלנטי הלא-מוגבל, וקאסיליאס הם יבשת אחרת, וכמעט יקום אחר." (עמ' 110).
פתיחה שנייה: אני חושבת, מאין צצים הרעיונות? האם הרעיונות שלי נוצרו בזה הרגע מהארונות הפנימיים שלי, או שהם, לקוחים מארונות כלליים. איפה מתקיים הדיאלוג ומי קובע מה יהיה בארונות הכלליים? והרי גם הזיכרון הפרטי, חלק ממנו, ואולי מרביתו, נקבע על ידי זיכרונות קולקטיביים, שמציפים ערכים מסויימים חדשות לבקרים. ומה היחס בין הארונות הפרטיים לארונות הכלליים ברעיונות של כל אחת ואחד? יחס משתנה מן הסתם והוא מצטבר בעזרת גאונים של התקופות. יצרני רעיונות שמפרשים את התקופה וכל רעיון חדש פרטי יהיה כבר חייב להתפתח בזיקה לרעיונות שלהם.
פרננדו פסואה, הוא אחד הגאונים האלו. אני חבה לו את המים הטובים שאני שותה מהמעיינות שהוא פתח עבורי.
פתיחה שלישית: תיבת עץ התגלתה באחד הימים של שנות השלושים בעיר ליסבון בפורטוגל ובה נמצאו אלפי רבים של כתבי יד שכללו שירה ופרוזה מסוגים שונים. תיבת הקסמים הזאת, הכילה את כתב ידו של פרננדו פסואה, משורר פורטוגלי, סופר והוגה-דעות. פסואה הוא תופעה מוזרה ויוצאת דופן כיוון שכתב את שיריו וכתביו על ידי כביכול יוצרים בעלי זהות נבדלת וסגנון שונה, שהוא "שימש המוציא לפועל של יצירתם". לסגנונות השונים הללו, קוראים "הטרונימים". למרות המוזרות, ואפשר שגם בשל זרעי הפוסט מודרנזדים שהכילה בתוכה, פסואה זרם אל תוך התודעה של המאה העשרים והתנחל בה. גם אם שמו אינו ידוע כמטאורים אחרים הרי יצירתו היא ישות שהיצירה העכשווית מנהלת איתה דו שיח מתמיד.
כאמן של תחילת המאה העשרים חווה פסואה סביבו את כל עצמתו של שבר "מות האלהים" וחדירתה של הבדידות הקיומית אל תוככי החברה ופרטיה. השירה שלו וכן כתביו, מבטאים את החישות הללו בפשטות ובדייקנות, באופן שנראה לנו – תושבי המאה העשרים ואחת – כמעין חזרה מוזרה על מציאות ברורה מאליה.
"נכנסתי, כמנהגי, אל הסַפָּר, מתנסה בעונג שבהעדר כל אי-נוחות, עונג שאני חש תמיד כאשר אני נכנס למקומות המוכרים לי היטב. הרגישות שלי לכל דבר חדש היא נוראה: אני חש שלוות-נפש רק במקומות שבהם כבר הייתי.
כאשר התיישבתי בכיסאי שאלתי, פשוט משום שנזכרתי במקרה, את הספר הצעיר שהיה כורך סביב צווארי מגבת-בד נקייה, צוננת, מה שלום עמיתו, איש חיוני, קשיש ממנו, שעובד ליד הכיסא שלימינו, ולאחרונה לא חש בטוב. השאלה עלתה מאליה, פשוט משום שהמקום הזכיר לי את האיש. "הוא מת אתמול", ענה הקול מעבר למגבת, בלי שתשתנה נימתו, על מצב הרוח האיראציונלי שלי הקיץ בו ברגע הקץ, ממש כפי שהקיץ אתמול על הספר שכבר לעולם ייעדר ממקומו ליד הכיסא הסמוך. כל מחשבה שהייתה לי קפאה. לא אמרתי דבר.
געגועים! אני חש בהם, גם כשהם מכוונים לאיש שלא היתה לו כל משמעות בשבילי, פשוט מתוך החרדה לנוכח הזמן הנמלט, והחולי הנובע ממסתרי החיים באשר הם. אם נעלמות פנים שאני עובר לידן מדי יום ברחובות אני מתעגם, והרי לא היתה לפנים אלה כל חשיבות בעיני, ואין הן בשבילי אלא סמל החיים.
הזקן חסר-החשיבות ההוא במגפיים המזוהמים שדרכי הצטלבה עם דרכו לעיתים קרובות בתשע וחצי בבוקר, מוכר הפיס הזה שהיה נטפל אלי ומשדל לקנות אצלו ללא הועיל, האדון השמנמן, הוורדרד עם הסיגר שנוהג היה לעמוד בפתח חמות הטבק, הבעלים חיוור הפנים של חנות הטבק עצמו. מה היה על כל האנשים הללו שנעשו חלק מחיי, רק משום שראיתים מדי יום ביומו? מחר איעלם גם אני מרוּאָה דה פְּראטה, מרוּאה דוֹס דוּראדוֹרס, מרוּאה דוֹס פּאנקֵירוס. מחר גם אני – הנפש המרגישה, החושבת הזאת, היקום שהניי לעצמי – כן, מחר גם אני אהיה מי שהיה מהלך לפנים ברחובות הללו, מישהו אחר יעלה את דמותי בראשו ויתהה עמומות: "תמהתני מה קרה לו?". וכל מה שאני עושה, כל מה שאני מרגיש, כל מה שאני מתנסה בו, יהיה רק להולך-רגל אחד פחות ברחובות היומיומיים בעיר זו וזו."
(עמ' 122)
מומחה ואוהב גדול לפסואה, (תרגם: הבנקאי האנרכיסט, ספר האי-נחת ועוד), הוא יורם מלצר. בבלוג של יורם אפשר למצוא מאמר מקיף ומאיר עיניים על היוצר רב ההטרונימים.
סיום: כל הימים הם שלי.
"אם כשאמות ירצו לכתוב את הביוגרפיה שלי,
הרי אין פשוט מזה.
יש רק שני תאריכים – זה של לידתי וזה של מותי,
בין האחד למשנהו כל הימים הם שלי."
(עמ' 95)
התובנה שכל הימים הם שלי, התובנה הזאת היא אם כל החכמות, לא בגלל שהיא מבטאת אינדבידואליזם, או אנוכיות. לא, חס וחלילה, אלא משום שהיא מבטאת ענווה. את ענוות היוצר מול הפרדוקס המובנה בעובדה שאין ליצירה האמנותית כל משמעות אם איננה מוצגת לציבור. והצגתה לציבור מחייבת אגו, מחייבת את תנועת המראה של נרקיס בעת שהתבונן בנחל ונפעם מיופיו. אבל אם מנקים את היוהרה ואת הליקוק העצמי, הרי בא לבוא ולומר, כן, כל היופי הזה הוא שלך נרקיס. אין פשוט מזה ואין משמח יותר מזה. כל היופי הזה. וכל הימים הם שלך.
פרננדו פסואה, כל חלומות העולם, מבחר כתבים, מבוא: ז'וזֶה בלאנקוּ, מפורטוגלית: פרנסיסקו דה קוסטה רייס ויורם ברונובסקי, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, 1993