אם בפה מר תאמרי – יהודה עמיחי

סופה של החוויה למות. והשיר, אם בפה מר תאמרי, הוא אולי קינה על הקץ. כדרכה של קינה על החיים ועל סופם היא מעידה על ראשיתם. על הכוח הבורא של השירה עצמה.

הורדההשיר מתחיל במפגש שלא נכתב עליו שהוא מפגש, במשגל שלא נכתב עליו שהוא משגל, באהבה שלא נאמר עליה שהיא אהבה. יהודה עמיחי עצמו צירף אותו בקובץ שירי אהבה אך הוא שיר הגות. הוא פותח במשפט שמזכיר את שירת משוררי ספרד ובמיוחד מזכיר את שמואל הנגיד שהרבה בשירי הגות והוא שיר שיש בו דיון מעמיק ורחב על פשר החולף בחיינו ועל פשר חיינו החולפים.

עוד לפני שנבין את משמעות מילות הפתיחה, "אם בפה מר תאמרי", יישאר על לוח הבנתנו הצליל הקרוב של המר והתאמרי. דבריה של האישה היו דברים מתוקים למרות שהפה שאמר אותו היה מר. לפני שנשאל את עצמנו מדוע הפְּניה אל האישה באה בתבנית העברית העתיקה של עתיד המכוון לעבר ועל סמך מה באה כל עיקר, הטענה על הפה המר שאמר דברים מתוקים, אני רוצה להבליט משהו על שירה, משהו בסיסי ביותר שאיננו נותנים עליו את דעתנו. לשם כך אשתמש בדבריה של המורה הדגולה לשירת החול של משוררי ספרד, פרופסור שולמית אליצור:
"קליטת שירה שונה מקליטת דיבור שגרתי," מסבירה אליצור, "שעה שאדם קולט באוזניו את צליליה של מילה במשפט רגיל הוא ממהר 'לתרגם' את מערכת הצלילים הנשמעת למושג המיוצג בלשון על ידי צלילים אלה. עם הבנת המושג, נמחקים מן הזיכרון הצלילים שסימלו אותו ונותר בתודעה המושג המכוון בלבד."

והנה, כאן בשיר הקטן של עמיחי, בשלוש השורות הראשונות מקרב המשורר את צלילי המילים ודוחף בנו להקשיב ללחן שיצר, למצלול של ה"מר" שמופיע בשורש הפועל "אמר" ואפשר לחזור על כך ולהיווכח שבכל אומר יש מר ומרירות ויש גם את תחושת האינטימיות שבין בני הזוג חרף העובדה שעליה לא נכתב דבר.

אם בפה מר תאמרי

"קליטת שירה," ממשיכה אליצור ומסבירה, "דורשת פעולה אחרת מקליטת דיבור שגרתי: גם לאחר הבנת המושג המיוצג, אין הקולט אמור להתעלם מן הצלילים שהגיעו לאוזניו. הצליל והמשמעות נותרים בתודעה זה בצד זה. דרך קליטה מיוחדת זו, אשר התפתחה מתוך ליטוש צלילי ייחודי של השירה במרוצת הדורות, מאפשרת למשוררים לנצל את צלילי השפה על האמצעים הרטוריים העיקריים שיסודם בקשרי צליל בין מילות השירים."*

וכך, כשהמשמעות ומצלול השפה צמודים ואחוזים זה בזה ללא הפרד, אנו מתחילות בקריאת השיר שבו הדובר מספר על חוויה שהייתה והוגה בה. ההגות מייצרת את משפט התנאי את הדיבור על העתיד לגבי החוויה שהתרחשה כבר. החוויה עצמה מוגשת לנו ברמיזה: פה מר ומילים מתוקות. ממה שנאמר משתמעת ידיעה שהיא חושית ורוחנית כאחת. וכיוון שהיא גם רוחנית, מבצבצת מתוך הכתוב המינימליסטי, שאלה פילוסופית כבדת משקל לגבי החוויה החולפת – הזאת ודומותיה – מהו משקלה בעולם. והדובר טוען שאין לה משקל מכריע והיא לא תשפיע על העולם.

יש בבית הראשון קביעה בנוסח קהלת, אלא שהבית השני מתחיל להתווכח עם הראשון. ראשית הוא בא להרגיע; שלא נפחד. ולאחר מכן הוא מציין כי "כתוב" שגם אנחנו נשתנה. כלומר, לא בניגוד לעולם, אלא אולי כמו העולם גם אנחנו נשתנה.

מילון אייברי, קריאת קיץ

מילון אייברי, קריאת קיץ

מה עניין הבית הבא לעסוק בפחד דווקא? "אל תפחד מפחד פתאם" נאמר במשלי, ורש"י כתב: "ושכבת וערבה שנתך – ותנעם שנתך כשתישן, שלא תירא מפחד פתאום ומשואת – כשתבוא על הרשעים."

ממה יש לפחוד? מהארעי? או שמא מהחטא? אולי החטא על כך שלא הייתה אהבה בין הדובר ובין האישה שהוא דובר אליה. רש"י ממליץ ללכת לישון בשלווה ולא לטרוח במחשבות על הסתירה בין הפה המר ובין מתיקות המילים. כך או כך, גם אם המשורר לא התייחס ישירות אל רש"י הרי הזכיר את הדברים שנכתבים ב"ספר". ארעיות מפגש האהבה, שכזכור לא נאמר שהיה מפגש ולא נאמרה אהבה הביא עמו שירה של הגות על עצם החולף והמשתנה. כל כך משתנה שאף המילים שבדרך כלל אנחנו נוטים לתת להן קביעות, שהרי הן נשארות לאחר שכולנו נמות, גם המילים משתנות, טוען הדובר.

זיכרון החוויה החד פעמית, זיכרון האינטימית והפה שנושק ולוחש וקרב אל הדובר, הזיכרון המר והמתוק כאחד, הוא זיכרון יוצר מתוק ומריר כאחד, שאולי לא ישנה בעולם ואפשר ששקע ונשמר רק בתת-מודע. ומכאן, מן החוויה החד פעמית המוחשית, הוא עובר ומצטרף למצב הנפשי. images

 

סופה של החוויה למות. והשיר, אם בפה מר תאמרי, הוא אולי קינה על הקץ. כדרכה של קינה על החיים ועל סופם היא מעידה על ראשיתם. על הכוח הבורא של השירה עצמה. הלילה ההוא ייזכר "בלילות שיבואו" ושיר ההגות שלנו איננו דן עוד על המוסריות שבמפגש חולף, אלא הוא מניח את הנדודים ומצב האי-קביעות כעובדה, כדרכו של עולם. קינה על האהבה שרק הייתה שרק הווָה, שרק החלה. שעדיין לא החלה, כי מלכתחילה היא מנוסחת בעתיד: "אם בפה מר תאמרי". כדרך משפטי ההגות בתנ"ך (ְאִם-אֱמֶת הָיָה, הַדָּבָר הַזֶּה, דברים, כ, כ). סופה של החוויה, גם אם חווית אמת היא, למות. ראשיתה בְּשיר.

על כן ניתן לקרוא את השיר גם כשיר ארס-פואטי שדובר על שירה. אולי כולו מדבר אל השירה עצמה. שירה שגם אם תיכתב היא תשתנה כי המילים משנות את מובנן על ידי הקוראות והקוראים. אך אם כך זה איננו שיר קינה אלא שיר אופטימי כי השירה, על פי פרשנות זאת שורה בחלומות, גם בתת מודע האישי הפרודיאני וגם בתת-מודע הקולקטיבי היונגיאני.
שיר יפה.

יהודה עמיחי, אם בפה מר תאמרי, יהודה עמיחי, שירי אהבה, מהדורה דו-לשונית, שוקן, 1986

*שולמית אליצור, שירת החול העברית בספרד המוסלמית, כרך שלישי, עמ' 123

שולמית אליצור

שולמית אליצור

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משעשע להשוות את השיר של עמיחי לשירו הבומבסטי והמאיים של אלתרמן שמשפט התנאי בפניה אל האישה חוזר בו שוב ושוב. אך אין בו הגות אלא חשיפה של מצב נפשי היסטרי רכושני וקשה. וגם הוא לכאורה מבקש לדבר על אהבה.

 

אִם תֵּרַדְנָה בַּלֵּיל דִּמְעוֹתַיִךְ,
שִׂמְחָתִי לָךְ אַבְעִיר כִּצְרוֹר תֶּבֶן.
אִם תִּרְחַפְנָה מִקֹּר עַצְמוֹתַיִךְ,
אֲכַסֵּךְ וְאֶשְׁכַּב עַל אֶבֶן.

אִם תֹּאמְרִי אֶל מָחוֹל לָרֶדֶת,
עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרַי אֲנַגֵּן לָךְ.
אִם תֶּחְסַר לָךְ מַתְּנַת הֻלֶּדֶת,
אֶת חַיַּי וּמוֹתִי אֶתֵּן לָךְ.

וְאִם לֶחֶם תֹּאבִי אוֹ יַיִן,
מִן הַבַּיִת אֵצֵא כְּפוּף שֶׁכֶם
וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם
וְאָבִיא לָךְ גַּם יַיִן גַּם לֶחֶם.

אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת
בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,
תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת
וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.

פורסם בקטגוריה שירה | 2 תגובות

יהודה עמיחי – יעקב והמלאך

מה נחרוץ לגבי השיר הזה, האם זה שיר על העונג העילאי ואולי האלוהי שיש – תסלח לי המקלדת – בסטוץ? על הערך הלא יסולא בפז של מפגש האהבה, של הארוס, השואף להזדווג ולהתחבר מחדש ועצם המפגש, מביא לידיעה של השם המפורש. המשורר ממקד את החוויה בזיכרון שנותר: לילה שהיה בו מאבק עם מלאך.

 

הורדההשיר מתחיל לפנות בוקר. כלומר כבר היה מה שהיה. ומתוך השיר משתמע סיפור על משגל נוסף מפי מספר יודע כל מתוך זווית הראיה של הגבר. אישה שהייתה בלילה והלכה בבוקר. היא הלכה, כפי שמסופר כי נקראה "מלמעלה". פעמיים נקראה. השיר מותיר אותנו מבולבלות. מה היה בו? על מה השיר? על סקס חולף או על דימוי לאהבה גדולה? אהבת גבר ואישה או אולי אהבה למופשט, לאלוהי? למלאכים?

כי הכותרת "יעקב והמלאך" היא, כמו כל כותרת, הוראת הפעלה להבנת השיר. על כן צריך להיזכר בסיפור המקראי על אותו מאבק מסתורי בנחל יבוק, בין יעקב ובין האיש שלא ידע את שמו. האיש שכנראה היה מלאך, אלא שפה התהפכו פרטי העלילה והפכו ליחסי גבר לאישה.

יעקב והמלאך

ולפני שנמשיך, אומר כי עמיחי בשיר הזה מקדים את שירתה המהפכנית של יונה וולך, לא רק בשימוש נועז בארוטיות אלא גם בשאלות של גוף ונפש ובחשיפה של החוויה האינטימית תוך שינוי נועז של המיתוס. המאבק הגברי, הגופני כל כך, מן המקרא, הופך להיות בשיר המודרני סמל למין ולדימוי ההזדווגות כמפגש חד פעמי שבין ההלך ובין האלוהית. ועולה בדעתנו קשר בין האלימות שנרמזת במאבק ובין העדנה שעולה מן השם מלאך. מלאך הוא אחד משמות החיבה באהבה.

אך מה פשר העיסוק המודגש ב"אמירת השם" ובידיעתו? החוויה הראשונית מגיעה מתיאור האנרגיות שעולות מהמגע המיני בין בני הזוג. קביעת הזמן (לפנות בוקר) מאפשרת לנו להניח שהיו יחד כל הלילה במיטה. והאישה יזמה. והיה שם סקס מאד אנרגטי וסוער, כמו מאבק, פעם היא "ניצחה" ופעם הוא "ניצח".

רמברנדט, מאבק יעקב והמלאך 1659 בקירוב

רמברנדט, מאבק יעקב והמלאך 1659 בקירוב

אך חרף שהיה שם האלוהי שבמלאך וביטא את הנפש במלואה בעת מאבק האהבה, מסתבר לנו שהשניים היו אנונימיים זה לזאת. הוויתור ההדדי שלהם על אמירת השם, מהו? וויתור על השם המפורש* וויתור על ההיוודעות הרוחנית בין בני הזוג?

בשלוש השורות הראשונות איננו יודעים את טיב היחסים ביניהם אך אז נוכחים הגיבורים בחיבור בין תשוקת החיים ובין תשוקת המוות. באמצע המאבק, בתפיסה של גוף בגוף, תופסת הרוח איזה אות של דחף אינסופי והנאהבים עצמם מודעים לו. "תפס מביא מוות" אומר המשורר. ומניח לפנינו שאלה עצומת ממדים, טולסטויאנית, שאני רוצה לשחזר אותה כך: המשגל היה כה נפלא ועצמתי, עד שהוא, ואולי רק להרף, מביא את הנאהבים לחוש שהיו יכולים להיתפס באהבה האידיאלית, המושלמת. האהבה שהתרבות והספרות מחברות למוות. כמו המוות של אירידיקה שאהבה את אורפיאוס, וכמו המוות של אנה שאהבה את ורונסקי.

נקפוץ עשרים פרקים קדימה בספר בראשית לסיפור של יעקב והמלאך (נזכיר: יעקב חוזר עם משפחתו ואמור לפגוש את אחיו עשו, הוא ירא מן הפגישה ובלילה טרם התרחשותה הוא הולך לבדו ואיש מתחיל להיאבק עמו).

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ… וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב… וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם. (בר' ל"ב כ"ג-ל"א)

ובמקום כל הסיפור רב ההוד הזה, שיש בו היאבקות של האיש עם שלוחה של אלוהים עצמו ויש בו תחינה לברכה שתאריך את חייו של האיש יעקב, ותסלק את כל אשמתו וחטאיו וחרדותיו, במקום כל זאת, רואה האיש של השיר, בבוא אור היום את האישה כמות שהיא. באור ראשון של שחר, בפרטים שהם גופניים ומסויימים מאד ובכך מטלטלים אותנו בין שמיים לארץ ובין ארץ לשמיים. מיד בבית הבא, היא נקראת פתאם "מלמעלה".

ועתה, מה נחרוץ לגבי השיר הזה, האם זה שיר על העונג העילאי ואולי האלוהי שיש – תסלח לי המקלדת – בסטוץ? על הערך הלא יסולא בפז של מפגש האהבה, של הארוס, השואף להזדווג ולהתחבר מחדש ועצם המפגש, מביא לידיעה של השם המפורש. המשורר ממקד את החוויה בזיכרון שנותר: לילה שהיה בו מאבק עם מלאך.

עידית לבבי גבאי, יעקב והמלאך

עידית לבבי גבאי, יעקב והמלאך

או שהסקס הנפלא, האלוהי, הגילוי שנמצא ברגעי ההתייחדות, אולי לא היה לו יותר ממשחק. כשקראו "לה" לאישה שאיננו יודעים את שמה, היא נקראה לחזור כמו שקוראים לילדה ממשחקה בחצר. אך אפשר שהמשחק הוא הגבר. שנשאר, והיא הלכה. ואולי נפגע בכף ירכו ונשאר צולע קצת מאז. מי יודעת.

*השם המפורש – יהווה, יהווה אלהים מוזכר לראשונה בפרק ב' אחת עשרה פעמים ליתר דיוק. בכל פרק א' אלהים נקרא ללא תוספת.

 

יהודה עמיחי שירי אהבה, מהדורה דו-לשונית, שוקן, 1986

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , , , , | 2 תגובות

יהודה עמיחי – מר ונמהר

 

האם זה שיר אהבה? ביכולתו המופלאה של עמיחי לכתוב את המשמעויות השונות שמאפשרות המילים כדי להציג אמיתות שנמצאות מעבר להן, הוא מספר לנו כאן על מצב הביניים. מצב הביניים שמכיל את הכוכבים ואת הלילה סביבם.

 

הורדהאחד משירי האהבה היפים ביותר בשירה העברית מתחיל בדיבור על סופה של האהבה. על קצהּ. על קצהּ המר והנמהר. ושורת הפתיחה מניחה על סִפּנו את השאלה הגדולה, האם סופה של האהבה ממתין לה כבר עם תחילתה, כאיזה גרעין שמבשיל. בשכנות לשאלה הזאת, תתגורר שאלה נוספת, שאלת ה"מהי האהבה".

אך ייתכן שהשיר "מר ונמהר" הוא לא שיר על אהבה. כלומר, האהבה אכן נמצאת במרכז. במרכז הגרפיקה של השיר כמו שהטקסט המקראי שוכן בלב דף המשנה. אלא שסביב הטקסט על האהבה באים פרקים שמפרקים מראש את "האהבה לנצח". הופעתה של אהבה היא הופעת הלא-נצחי שבה. כשהיא מגיעה מסתמן סופה כחלק מעצמתה. השיר אפוא הוא על משמעות הייאוש בממדים שונים של איום על האהבה כחלק מהפוטנציאל הראשיתי שבה. האיום על עצם יכולתה להימשך מעבר לזמן הגוף, מעבר למעשה הידיעה של אדם-חוה.

מר ונמהר                     

מַר וְנִמְהָר בָּא הַקֵּץ,
אַךְ אִטִּי וּמָתוֹק הָיָה הַזְּמַן שֶׁבֵּינֵינוּ,
אִטִּיִים וּמְתוּקִים הָיוּ הַלֵּילוֹת,
כְּשֶׁיָּדַי לֹא נָגְעוּ בְּיֵאוּשׁ זוֹ בְּזוֹ
אֶלָּא, בְּאַהֲבָה, בְּגוּפֵךְ, שֶׁהִפְרִיד כָּךְ בֵּינֵיהֶן.
וּכְשֶׁבָּאתִי לְתוֹכֵךְ, הָיְתָה זֹאת הָאֶפְשָׁרוּת הַיְּחִידָה
לְאֹשֶר גָּדוֹל לִהְיוֹת נִמְדָד
בְּדִיּוּק שֶׁל כְּאֵב חָד. מַר וְנִמְהָר.

אִטִּיִים וּמְתוּקִים הָיוּ הַלֵּילוֹת,
מַר וְחוֹרֵק כַּחוֹל הַזְּמַן שֶׁל עַכְשָׁו.
"נִהְיֶה נְבוֹנִים", וּקְלָלוֹת דוֹמוֹת לְאֵלֶּה.

וּכְכָל שֶׁאָנוּ מִתְרַחֲקִים מִן הָאַהֲבָה,
אָנוּ צְרִיכִים לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּר,
מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים אֲרֻכִּים וּמְסֻדָּרִים.

אִלּוּ נִשְׁאַרְנוּ יַחְדָּו, הָיִינוּ
יְכוֹלִים לְהִשָּׁאֵר דְּמָמָה.

האם השיר הסתיים בסופו של דבר בהיגד על כוחן הדל של המילים לדבר את האהבה, ואולי גם על הדיבור בכלל? כפל המובן של שתי השורות האחרונות מתחוור עם סיום קריאתן. ההשתהות, היא חלק מסוד קסמה של הכתיבה העמיחיית. השהייה בעת ההבנה שלנו בתהליך שיקרה מתחילת השורה עד סופה. "אלו נשארנו יחדיו", אומרת השורה, כאיזו תקווה שאנו רגילים לקוות אותה, תקוות נצח האהבה. ולכאורה, השאיפה להמשכיות האהבה כרוכה בהבנה של מצב אופטימלי כלשהו חסר מילים, שימשיך את הגוף העושה, איזו רוח משותפת שתמשיך את הפיסיות של המין.
אך רק לכאורה. כי מיד עם תום קריאת ההברה האחרונה של המילה דממה, החותמת את השיר, בתום שבע מילים מתחילת התקווה, נבין שיש מובן אחר לאופציית הנצח של האהבה, והמובן הוא דממת המוות. כי המילים לא חיברו. המילים הן אלו שהרחיקו.
"מטרת כל החיים היא מוות" כתב פרויד בספרו "מעבר לעקרון העונג"*. ואמר עוד: "כל החי מת מסיבות פנימיות וחוזר אל המצב האנאורגני". בעוד שהפסיכיאטר משער את השערותיו הספקולטיביות, כפי שהעיד פרויד על ספרו המפורסם, הרי המשורר יודע כבר כי אושר גדול נמדד בדיוק של כאב מר ונמהר. והוא כותב את הכאב שהוא כבר המוות של האושר.

הבה נחזור אל תחילת השיר, מר ונמהר בא הקץ. אכן. ואולם מיד אחר כך מטעים המשורר את המורכבות של הכל: אטי ומתוק היה הזמן ביניהם. מעשה האהבה, הוא אירוע בזמן וקיומו, עוררות החיים, האהבה, הסקס, מוצגים בניגוד מוחלט לשורת הפתיחה: איטי מול נמהר, מתוק מול מר. מה שהרחיק את הייאוש הוא האהבה. האיטיות חופנת בתוכה את העונג, וגם את הדבר הנכון לעשותו; היא לא נמהרת או פזיזה. ויותר מכך, האהבה אל האישה, הגוף שלה הוא הביטול או ההשהיה של הייאוש.

פבלו פיקאסו, עירום, עלים ירוקים, חזה וראש 1932

פבלו פיקאסו, עירום, עלים ירוקים, חזה וראש 1932

מכאן עולים כמה עניינים למחשבה. ראשית, שמעשה האהבה הוא האופציה היחידה להפסקת הייאוש. שנית, שמעשה האהבה, הוא חולף. שלישית שהאהבה היא מעשה.
כי המילה נִמְהָר היא לא בדיוק הניגוד של המילה איטי. אלא היא חופנת בתוכה את ההיפוך של המילה נבון. של התבונה, שכן אז, לאחר כמה לילות, הגיע הַזְּמַן שֶׁל עַכְשָׁו והוא מַר וְחוֹרֵק כַּחוֹל. אז תתחלנה המילים. וככל שתתחלנה המילים תתנפח התבונה לכלל קללה. המילים הנבונות הן אלו שיסיימו את האהבה. ומהי האהבה? לא נדע אלא שהייתה מרה ונמהרת והיה בה כאב חד שמדד את האושר.
ובכן, האם זה שיר אהבה? ביכולתו המופלאה של עמיחי לכתוב את המשמעויות השונות שמאפשרות המילים כדי להציג אמיתות שנמצאות מעבר להן, הוא מספר לנו כאן על מצב הביניים. מצב הביניים שמכיל את הכוכבים ואת הלילה סביבם. הוא מספר על אותה אִבְחַת הרגש הפועמת בנו עם תום המשגל, על הָאֶפְשָׁרוּת הַיְּחִידָה, לְאֹשֶר גָּדוֹל לִהְיוֹת נִמְדָד בְּדִיּוּק שֶׁל כְּאֵב חָד. ועל האי אפשרות של המשכיות האהבה.

***
השיר הזה יהיה הראשון בסדרת שירי האהבה של עמיחי, בכל שיר אעמוד על עניין או שניים הבולטים
בשיר ואכתוב כמה הגיגים העולים מהם. השיר "עברתי ליד בית" יהיה השיר האחרון. זה שמתכתב במקצת עם שירו של נתן אלתרמן "פגישה לאין קץ" ועוסק בנושא המטריד והלא נותן מנוח על שאלת קיומה של האהבה לאורך זמן מעבר לשלהבות התשוקה של הלילה הראשון.images

האהבה של עמיחי מסתיימת בדממה וההלך ממשיך לחפש, כי האהבה היא החיים והחיים הם אהבה. ועידו בסוק, מי שכתב ופרסם בשנה האחרונה את הביוגרפיה של יהודה עמיחי, קרא לספרו, לספר שבא להקיף את כל חיי יהודה עמיחי, "ספקות ואהבות. יהודה עמיחי – חיים." אף הוא, הביוגרף, ממצה את המשורר ושירתו בחפיפה בין האהבה ובין החיים. אך גם בספקות. כי בשירתו של עמיחי גם הקביעה הנחרצת ביותר משאירה דוק של מסתורין ותהיות ועל כן שירתו היא כר אינסופי למחשבה ולדיון פנימי של רגשותינו ותשוקותינו.

יהודה עמיחי, שירי אהבה, הוצאת שוקן, עמ' 42
שירי עמיחי שהוצאת שוקן ליקטה מספרים אחרים וקיבצה בספר, יהודה עמיחי, שירי אהבה. ספר דו לשוני, מימין השיר בעברית ומשמאל השיר באנגלית. התרגום נעשה במשותף על ידי עמיחי והמשורר האנגלי טד יוז.

*רות גינזבורג מסבירה בהערת המתרגמת, בתוך: "בין עונג החיים לעונג המוות," זיגמונד פרויד, מעבר לעקרון העונג, תרגום חדש, מבחר כתבים, יא, רסלינג, 2021

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , , , | 2 תגובות

הציפורים – טאריי וֵסוֹס

 

המעבוראי

מדוע קרא טארי וסוס לספרו "הציפורים"? האם השם מסמל את תשוקת החירות של הנפש לעוף? לקרוע את כבלי החברה ולהיות אחד עם הטבע, אך בו בזמן לשלם את המחיר הכבד הכרוך בכך? או שעלינו לקבל את הסיפור על דמותו של אחד שונה, וקולו הוא קולה של ציפור זרה.

עטיפת הספר"מתיס בדק אם השמיים בהירים ונקיים מעננים הערב וכאלה היו השמיים. ואז פנה אל הֵֵגֶה, אחותו, וכדי לעודד אותה אמר לה: 'את כמו ברק, את.' הוא נרעד קצת למשמע המילה שהוציא מפיו, אבל חש מוגן שכן השמיים היו יפים."

כך מתחיל הספר, שכתב טאריֵי וֵסוס בתרגום לעברית של דנה כספי. וכיוון שהספר כולו יחיד סגולה ומחונן במעלות הגבוהות ביותר של הספרות, גם הפתיחה שלו נפלאה. הסופר חיים באר אומר כי פתיחה טובה, מחזיקה את כל תכונות הסיפור כמו טיפת מים המחזיקה את תכונות האגם. ובעקבות המשפט הזה יש לומר שני דברים.

ראשית – דבר על הפרקטיקה של הדימוי; רעיון משדה חשיבה אחד, תחום הדעת ספרות, מתברר לנו על ידי תמונה משדה חשיבה ומתחום דעת אחר, נאמר תחום הכימיה. אך בעודנו מדברים בכימיה, הרי עולה בדעתנו תמונה של אגם, אחד מהאגמים שראינו במציאות או בתמונות, וההסבר עצמו על אופן הפתיחה של סיפורים הופך למערכת אסתטית-רעיונית רבת קישורים. זאת פעולת תנועת המטאפורה. תנועת הלשון הציורית בשפה. ומדוע אני כותבת על כך כאן? משום שהספר שלפנינו, מספר סיפור ממועט התרחשויות. ואף אותן התרחשויות הן קטנות ואינן מה שאנו אוהבים לקרוא "דרמטיות". אך זו יצירה שכל תנועה, כל מהלך, כל הגיג מחובר וחשוב לסיפור הממשי ובו בזמן משמש כאלגוריה. מתחבר בזיקה כלשהי למרחב מיתולוגי עצום ממדים, ובסופו של דבר מספר על התשוקות הבוערות ביותר שבקרבנו.

18024768193_3eb34d8ddd_z

הדבר השני שיש לומר בהקשר לדימוי של הטיפה באגם, הוא מבט מקרוב אל הטקסט המוזר שמרכיב את הפתיחה. המוזרות שלו, יותר משהיא ברורה לנו היא משרה עלינו כבר בשורות הראשונות מהאווירה שמקיפה את דמותו של מטיס; יש בה מעין חוסר בתכליתיות ודגש על פעולות שאנו עצמנו ממעטים לעשות כאנשים בוגרים ונורמטיביים. מטיס הגיבור הראשי של הרומן, מתבונן לכיוון השמיים בכוונה לבדוק אם הם בהירים ונקיים אבל נראה כי קדמה לבדיקה ידיעה שמופיעה בדיעבד ועצם זה שבדק ואישר ושיווה חשיבות כה רבה (שאנו מיחסים ומכנים אותה לרוב "ילדותית") למה שידע מלכתחילה, משעשע ומסופר על כך בחמלה ובאהבה רבה לדמות.

מטיס פונה אל אחותו ומעודד אותה במחמאה לא שגרתית, הוא אומר לה שהיא כמו ברק. מטיל הברקים והרעם (הרעם שמבשר על הסערה עדיין לא מוזכר כאן) הוא זאוס, בכיר האלים ומלכם. והנה לנו תמונה שמחברת מבלי שנשים לב עדיין שני מעמדים מקבילים, אחד מהם מתקיים על הארץ והשני במלכות השמיים. "מטיס עצמו נרעד" מעט, נבהל מהרעיון השמימי שעלה במוחו. אנו מייחסים לבהלה שלו את התכונות שיאפיינו אותו בהמשך, כבחור רפה שכל, שונה, על רצף האוטיזם. אך הסופר כבר טמן כאן את זרע הפורענות שיתפתח לכלל התרחשות סוערת בסוף היצירה. בינתיים בפתיחה עצמה מטיס "חש מוגן כי השמיים היו יפים". הקביעה הלוגית המשתמעת מהמשפט מסיטה את דעתנו מחוסר ההיתכנות שלה: באיזה אופן בדיוק שמיים יפים יכולים להגן עלינו? הפתיחה שעדיין איננו יודעים איך להאזין לה, מספרת לנו פה על הקשרים שבין האח והאחות ובין מערכת גרמי השמיים ששם המרחב לסיפורים מיתולוגיים גדולים ומתוכם אנחנו מנסות להכיר את משמעות חיינו.

החרטומן

החרטומן

במרכז הספר הציפורים נמצאת משפחה חסרה. אח "מאותגר מנטלית" שאחותו המסורה לוקחת על עצמה אחריות לפרנסתו ולפרנסתה. היא סורגת סוודרים, אותם תמכור לאנשי הכפר הסמוך. השנים גרים בשולי הכפר בצד היער או ממש בתוכו. אנשי הכפר מתייחסים באופן חיובי לחריגות של מטיס ואין בהם רשעות חריגה יותר ממה שיש בכולנו בהתנשאות על חריגים. האירועים החשובים שקורים בחלק הראשון של הסיפור הם ניסיונות הנפל של מטיס להשתלב כעובד יום באחד המשקים החקלאיים של אנשי הכפר ו…שינוי במסלול התעופה של החרטומן, ציפור שמגיעה מדי קיץ. ובנוסף, אחד מתוך שני עצים שנפל בסערה מעורר דאגה עמוקה בלבו של מטיס. האם נפילתו מסמלת מוות שלו או של אחותו?

הצייר אנרי מאטיס, כותבת גליה באס, ראה בתכלית הציור התרחשות דרמטית המתחוללת בין הצייר לטבע שבחר לצייר, "אתה צריך לחדור לתוכו כמו ליער קדומים, אתה צריך להביא את עצמך להזדהות עמו, להתייחד איתו, לא לחשוב על שום דבר אחר… שום דבר לא קיים, אלא אתה והטבע, כך תיווצר הדרמה, כך תגיע עם הצבעים לאותה איכות שטחית, לאותה אוירה, לאותו מצב שבו יוצרים תווים אחדים אקורד מוסיקלי".

ייתכן שבדיוק בשל תפיסתו של מאטיס קרא וסוס לגיבור כשם האמן ולאורך כל הספר ובמיוחד בחלק הראשון שלו, מפליא המספר, להציג את נפשו של מטיס, הגיבור שובה הלב, התם, שמתקשה כל חייו להשתלב בחברה גם כחלק יצרני (בעבודה בשדות או בכל עבודה אחרת) וגם בתקשורת בכלל וביכולת ליצור יחסים עם נשים בפרט. ולצד זאת להציגה ככזאת שחווה את הטבע באופן הכי דרמטי. הציפורים שעוברות, מסלולן המדויק, העצים שעומדים, הסערה, האגם, כל אלה גדלים במהלך הספר לממדים סמליים חזקים ועדינים כאחד.

Mjosa Foto_ P. Nermo

בתחילה, בָּבְּראשית, חיו מטיס ואחותו לבדם. האם יש נופך, אולי אבק של גילוי עריות ביחס ביניהם? מצידה של הֵֵגֶה נראה שכלל לא. מצידו של מטיס כלפי הֵֵגֶה העניינים מורכבים הרבה יותר. מטיס עסוק מאד באהבה. באהבה לנשים שהוא פוגש. האופן שבו מוחו מתרגם את גינוני האהבה אצל "האנשים החכמים" מוצג על ידי המספר באותה תערובת של חמלה וחיוך ואהבה רבה. דרך רצף חשיבתו הייחודית של מטיס, מצליח הסופר הנורבגי להביא להזרה של גינוני האהבה השגרתיים שאנו מכירים. לפרק את הגינונים והנהגים האנושיים הבנאליים למולקולות קטנות וגדולות ולשקול אותן בפנינו הקוראות והקוראים כך שהבנאליה שלנו לא תיראה ברורה מאליה גם לנו.

בצד זאת, מטיס רוצה, יותר מרוצה; קיומו תלוי ומותנה מבחינתו בדאגה ובאחריות הטוטלית של הֵֵגֶה אליו. בהתמסרות שלה ובחיבור הסימביוטי אליה. הֵֵגֶה היא כמו ברק, הוא אומר לה כזכור בפתיחת הסיפור, כמו גדולת האלים והאלות.

בהמשך הסיפור אחותו הֵֵגֶה, שהתעייפה מכישלונותיו בעבודה חקלאית שמביאה עמה שכר, מציעה לו להשיט את הסירה הרעועה שברשותם. מטיס הופך למעבוראי. הוא אוהב את הסירה וגאה ביכולתו לחתור במשוטים. מטיס המעבוראי משיט את הסירה על האגם ומיחל לנוסעים כלשהם שיחפצו להגיע מצד אחד של האגם למעגן הקטן של הכפר.

ופעם אחת מגיע נוסע מאחד ההרים, ירגן שמו. מטיס לוקח אותו לגדת האגם ומביא אותו לביתם – לבית של אחותו ושלו. זו פעם אחת ויחידה שמטיס זוכה להשיט נוסע בסירתו.
בפעם היחידה הזאת הוא מממש את תפקידו כמעבוראי. כמוהו כמו כארון המיתולוגי, שהיה המעבוראי שהשיט את המתים על נהר האכרון המקיף את השאול. רק פעמים ספורות לקח כארון אנשים חיים, אורפאוס למשל. האות המיתולוגי מאיים בסערה מעל ראשו של מטיס. הוא עצמו הוא זה ש הביא את ירגן לאחותו, וכך גאל אותה מחיי רווקה מזדקנת וערירית, היושבת וסורגת כפלנולפי (או סולבג) ומחכה לבואו של הגבר בחייה בעודה מטופלת באח רפה שכל. מטיס גוזר על עצמו במו ידיו את האיום על הפרידה מהֵֵגֶה אחותו. לכאורה אין בהכרח שייפרד ממנה, הוא יכול להמשיך ולשכון במחיצתה הלאה. אך הוא תופס מיד כי הגעתו של גבר לביתה תשנה את כל חייו. תפריע לעצם זרם התשוקה לאהבה המזינה, שהייתה בסיס לקיומו הרגשי. זה גורלו והוא מבין אותו טוב יותר מכל הדמויות בספר והרבה יותר טוב מאתנו הקוראים.

בסופו של הסיפור הוא פונה וקורא לעצמו: "מטיס!" הוא "התערפל וצעק בחוסר ישע תהומי. על פני האגם השומם קולו נשמע כמו קריאת ציפור זרה. עד כמה גדולה או קטנה הייתה הציפור הזאת, זאת לא ניתן לשמוע."

images

עם שתי שאלות נשארתי בסוף היצירה. מה הייתה אותה אהבה נואשת לאחותו הֵֵגֶה? האהבה הראשונית לאם שבלעדיה או בעקבותיה יגזרו כל צעדינו הלאה? ושאלה שניה, מדוע קרא טארי וסוס לספרו "הציפורים"? מה מסמל השם? האם את תשוקת החירות של הנפש לעוף? לקרוע את כבלי החברה ולהיות אחד עם הטבע, אך בו בזמן לשלם את המחיר הכבד הכרוך בכך? או שעלינו לקבל את הסיפור על דמותו של אחד שונה, וקולו הוא קולה של ציפור זרה. אך גם ציפורים זרות עלינו להכיל ולהקשיב לצרכי אהבתן הרעבה.

ובתוך שתי השאלות האלו שנשארו בסוף הפתוח של הספר, נמצא הרבה רוח ואוויר ושמיים. השמיים הבהירים והנקיים מעננים שהחלה בהם היצירה הפכו בסופה לרוח כחולה ועזה. במהלכה פעלו כמה נפשות שכולן כמהות לאהבה ולחמלה ובצניעות הסיפור הצליחו לחבר אותנו אל געגועים עמוקים ושבריריים חסרי שם שנמצאים בתוכנו.

טאריֵי וֵסוֹס, הציפורים, מנורבגית: דנה כספי, ספריית פועלים, סיפורת. עורכי הסדרה: אברם קנטור ונגה אלבלך

טאריי וסוס ואשתו המשוררת הלדיס מורן

טאריי וסוס ואשתו המשוררת הלדיס מורן

טאריי וסוס (1897-1970) הוא סופר נורבגי שהלך לעולמו לפני כחמישים שנה ואת הספר הוציא לאור ב-1957. ספרו ארמון הקרח יצא לאור בעברית בשנת 1977 בהוצאת עם עובד. ספריית פועלים בניהולה של נגה אלבלך מצאו את הספר יחיד הסגולה, והוא הצטרף לעוד כמה פנינים שהחלו לראות אור בסדרת "סיפורת".

 

 

הציטוט על הצייר מאטיס לקוח ממאמרה של גילה בלס, הצבע בציור המודרני: תאוריה ופרקטיקיה, רשפים הוצאה לאור, תל-אביב, 1996, עמוד 129
http://www.collect.co.il/content.aspx?id=380

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , , , | להגיב

כשהגענו מן הים – דודו פלמה

במשלחת מטעם עצמו

 

עטיפת הספר כשהגענו מן היםספר שיריו האחרון של דודו פלמה שיצא לפני שנה, הזכיר לי כי עד כמה ליוותה את היומיום שלנו, ילידי שנות החמישים בקיבוצים, התודעה שהקמת המדינה הייתה כמעשה בראשית; השואה והמלחמה באירופה נראו בהשוואה אליה כאילו התקיימו בעידן קדום להפליא ולא שנים ספורות לפני כן; מצד אחד מפלצת השואה איימה עלינו כל לילה מעבר לרשת החלון החשוכה של בתי הילדים, מצד שני שידרה לנו תודעתנו המתעצבת, שההיסטוריה ההיא עברה מן העולם ולא תשוב עוד. הכפילות הזאת והפלונטרים עד ללא התר, מלווים את שיריו המוארים של פלמה בתערובת מופלאה של עליצות וכאב.

פלמה הוא בן לניצולי שואה, נולד בתחילת שנות החמישים בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד ומאז שנת 1971 הוא מתגורר בקיבוץ כפר הנשיא. העובדה שראשוני התנועה הקיבוצית עטפו את אלוהים בנייר צלופן שקוף וזרקו אותו הרחק הרחק אל מעבר לירח מעסיקה אותו. האקט המהפכני של אבותינו בקיבוץ ייצר כידוע את החוקים של תנועת המהפכה. קודקס חוקים לא כתוב כל עיקר, אך טבוע ונפוץ באוויר החופשי שנשמנו. פלמה הוא אחד מקומץ הוגים מרדניים, רובם כבר לא בחיים, קבוצה לא מאורגנת, אך מובחרת של אינטלקטואלים שחתרה תחת המערכת הענפה והמתפרקת של חוקי התנועה; כבלי המערכת היו מבחינתם אותות למרד בלתי פוסק ובה בעת לא חדלו להעמיק ולהתבונן מלאי חמלה והתפעמות בשורש ובמקורות של המצאת חיינו.

דודו פלמה. מסוכסך עם אלוהים

דודו פלמה. מסוכסך עם אלוהים

אפשר לחוש אצלו איזה "מאבק מתמיד" הגליאני שניזון, באופן פלורליסטי ממקורות קדומים ומאוחרים והוא שואף, כמו האנרכיסט מיכאיל באקונין לשחרור ולאושר לנדכאים; כדי להביא שלום, להביא חירות, צדק ואחווה כלפי כל הנברא בצלם על פני הארץ. גם ציוריו, פלמה הוא אמן מגוון ורב צדדי וגם שירתו, שמתכתבת עם מכלול עשיר של תרבות אירופה וספרות הדת היהודית לדורותיה, לא מקבלת ולא מתיישרת לפי שום קונבנציה או אסכולה. לא תמיד הדבר עומד לטובתו. נדמה שעורך הספר, עודד פלד, שהוא חבר ושכן של פלמה בקיבוץ כפר הנשיא ריחם פעמים רבות ולא התעקש איתו די על השורות ובמיוחד לא על סופים של שירים.

אבל מתוך המרדנות ההיקפית בוקעים כמה שירים שיש בהם את המקום בהיכל הרוח שאל מפתנה חותרת השירה הטובה. "זה היה חמש שנים רעות מדי אחרי מלחמת יום כפור ואני // יצאתי במשלחת מטעם עצמי לגלות היש חיים אחרי המבול", הוא כותב בשיר אלהי מיכלאנג'לו. אכן, שיריו הם כמשלחת מטעם עצמו, שחותרת לגלות חיים אחרי המבול. שורה שמקפלת בתוכה את כל המאוויים, הרומנטיים אולי, במובן של הרומנטיקה שאינה נכנעת לרשת המסודרת של התבונה והיא משתוקקת לנשגב כמו "פני אלהיו המשתוקקים לגעת של מיכאנג'לו". והשורה הסוגרת של השיר: "ומאז אני לא עושה לי אלהים אחרים על פניו" שיש בה עומק גדול מאד והומור מתריס, שאינו חדל להצחיק כמה שקוראים אותו יותר.

בשמי ערב כחולים

בשיר בשמי ערב כחולים, יש עצמה של דרמה גדולה במעין סוג של ממואר. זה אינו מאפיל על איכויות השירה. למרות הפנטסטיות והמורבידיות של האירוע המרכזי שאולי גם מעורר צחוק, הוא משאיר רושם של שיר לירי עדין ועצוב. הדובר נזכר ברגע מזעזע בילדותו המוקדמת בו נשך וחתך את אזנו של אביו.

שיר לירי, הוא ביטוי משמעותי לרגש הפנימי כמו צליל של נבל קטן, שבעזרתו ליוו המשוררים את שיריהם. ונדמה שזה הצליל העדין והעמוק והנוקב שנותר בנו מהבית האחרון. כאשר עולה בפיו של הדובר "גַעֲגוע חִוֵר  // כמו כאב רפאים ישן.."

כאב רפאים הוא כאב עצום וגדל ממדים (הרפאים היו עם ענקים קדום שמוזכר בתנ"ך) או כאב נודד כרוח רפאים. אך אם הכאב הזה לבדו חוזר בזיכרון של האירוע, מדוע הוא עולה כמו געגוע. למה הזיכרון השר מתגעגע? האם לאביו שבא להרדים אותו במיטה? לאב "שעלה ממנו ריח טוב של אבאים" שירגיע אותו מהמכות שחטף אותו בוקר, או שהוא מתגעגע לנשיכה האכזרית שנשך באזנו? לטעם של פעולת הנשיכה והמרדנות הבלתי הפיכה? או לתחושת ההזדהות המלאה של הבן עם אביו והאב הוא עתה ההוא אבל גם אב חדש, אב שנבנה בעת שנות ההתוודעות לתרבות האירופאית ולצייר וינסנט ואן גוך המוכשר והמשוגע?

נחזור לבית הראשון של השיר. ילד מחכה במיטתו תחת השמיכות לבואו של אביו ונכסף להישאר עמו עוד ועוד. האב מגיע וכמו כל האבות בעולם קורא לו סיפור לפני השינה. הסיפור הוא השיר ויהי ערב, המוכר והאהוב של פניה ברגשטיין עם איורים של חיים האוזמן שנועד בשעתו לקריאה לילדי ההתיישבות העובדת. במרכזו ילדה שסובבת בחצר לבדה, בעת דמדומים, מבקשת לשחק עם התרנגולות שעודן בחוץ, ובהמשך עושה מעשה קונדס חמור (מעירה ומבהילה את התרנגולות בלול) ננזפת על ידי אביה, בוכה ומסבירה לו את מצוקתה ומקבלת את סליחתו.

אמא איננה מופיעה בסיפור. יש לה שני תחליפים. רובם מיוצגים על ידי האיורים המצוינים של האוזמן, שצייר בסגנון אירופאי-נוצרי את התרנגולת כמייצגת של "האם הטובה" מטפלת ומגנה על אפרוחיה. התחליף השני הוא הירח, הלבנה הנשית המיתולוגית מלווה במבט את הילדה הבודדה, משקפת את רגשותיה ובסופו של דבר נושקת לה ויוצרת משולש של גאולה עם האב והילדה המפויסת.
כל הסיפור הזה נעדר מהשיר של פלמה. מופיעה בו רק הפתיחה שמזכירה פתיחה של סרטים הוליוודיים: מבט הנשלח מלמעלה על הפסטורליות לכאורה של הבית הכפרי מתחתיה.
בסופו של דבר, אני רוצה לומר לעצמי שבכאב הרפאים, שעולה בפיו של הדובר "כמו געגוע חִוֵר", מופיע גם המושג רפאות, חיבור ואיחוי של חלקי הכד השבור. בכאב רפאים, ודווקא בזיכרון החוזר שלא לומר בכתיבתו, יש רפואה ותיקון.

פרט מתוך הקפלה הסיסטינית ברומא. היש חיים אחרי המבול

פרט מתוך הקפלה הסיסטינית ברומא. היש חיים אחרי המבול

אך אין להפחית ברמת האלימות שמוצגת באופן סרקסטי כל כך תחת "שמי ערב כחולים", בהומור מטורף ומופרע לתפארת. אלימות שמופיעה בהפתעה כמו עונש; לא האב מעניש כאן את בנו. העונש מגיע מצד הבן והופך את האב בבת אחת לאמן רדוף רוחות הרפאים. הפונקציה האבהית הנורמטיבית מתרסקת דווקא כשהיא מופיעה בשלמותה כביכול, לא רק שהאב נוכח באבהותו ומגיע לזמן ההשכבה אלא שגם בתוככי הסיפור האלגורי האב הוא הדמות הסולחת. לכאורה. על פניו זה כך. אך כנראה שבמעמקי הסוד של השיר במרחב האפל הלא ברור והכאוטי, קורים דברים אחרים. אפקט המסירה מדור לדור מתהפך. מתבלבל. והעונש הוא לא רק על עצם המרד כי אם על הידיעה הקשה העמוקה שתלווה מעתה את חיי הבן: הגינוי האבהי על הכעס הבלתי נשלט של בנו, על כך שלא הצליח למחול לאביו. הבן המורד המעניש את האב, אולי אף מחליף אותו באחר ודן עצמו לכאב רפאים שאיננו חדל.

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , , , , , | תגובה אחת