נעורי דוד – אדריאן ריץ'

ציור: קמילו בוקצ'ינו

ציור: קמילו בוקצ'ינו

רצוי להיזכר בתולדות חייו של דוד המלך, שהחל את הקריירה שלו כצעיר מבטיח, יפהפה, רב כישורים, אהוב על נשים וגברים. נגינתו הייתה כל כך יפה עד ששאול המלך, המלך שנגרר אל המלוכה בעל-כורחו ובשל עול המלוכה באה לו "רוח רעה" הזמין את דוד באופן מיוחד לנגן בפניו. אנו למדים בספר שמואל גם על כישוריו של דוד, גם על הצלחותיו ועל הסגידה והנאמנות שהייתה לאנשיו אליו וגם על חטאו. ספר שמואל לא רק שאינו  מכסה דבר מחטאיו של דוד אלא מבליט את המורכבות הטרגית של בחירותיו כמלך שנלחם בילדיו ממשיכיו. והשיא, הכאוב כל כך, בעמדו על המגדל, בתום המלחמה, בסופו של מרד אבשלום, הניצחון שלו הוא הכישלון של בנו. והוא, המלך האב מחכה לשמוע מה עלה בגורל הקרב ובגורל בנו.

 

נעורי דוד

אפשר להשען אל הכותל בחדר המלכות ולחזות
בנער דוד המנגן בכינור למלך, ורווח
לשאול וסרה רוחו הרעה
והוקל לו מכובד הכתר
ופגעי המעשים שעוד יבואו למלוכה
והזהות העצמית – יום יום – שתפוּץ לרווחה –
ואף כי היה המעשה בגלבוע בו הכתיב
קינה מלכותית עַל-סֵפֶר-שירה
בקול המלטף, בקול שאנס
את אוריה להיפרד מהדבש בכוורתו
ואף כי אבשלום בנו עוד יתלה
במיתרי הכינור המעודנים עד דק
והנער בעל המזמורים, אכוּל בייסורים
יניח ראשו במצעיו של שאול –
נניח לזָמַר את הזִמרה, למחונן נבון-התאר
להלחין כל שיד אנוש לא תוכל להרוס.
אך מכל מה שיחשב מאוחר יותר לעיוות
אסור שירד כחוט השערה.
שינגן דוד בפני שאול ויזמר
להקל על רוחו הרעה של המלך. דוד.

תרגום: אורית פראג

המשוררת קוראת את הטקסט התנכי, בגוון שונה מהרגיל, היא מתייחסת לסיפור האנושי והמוסרי. הסיפור על המלך שעם השנים, מאבד את זהותו הרעננה, האדמונית, המלבבת ועליו להתמודד עם חייו שהתפוררו מול עיניו. היא מזמינה אותנו להאזין לכותלי נפשו של דור בכמה מישורים; המישור של דוד כאמן, כנגן מוכשר (נגן בכינור) כמשורר (קינת דוד) שהשאיר חותם על התרבות האנושית. והמישור השיפוטי בהתיחסות אליו כאחד האדם. ההחלטה שדוד המלך החליט לגבי אוריה, בעלה של האישה שדוד חושק בה, לא היה בה בעיקרה חטא הניאוף כי אם החטא של שימוש בכוחו לרעה. החלטה של שחיתות מוסרית כמלך. מכאן קופצות שורות השיר באופן ישיר אל המוות של אבשלום שנתלה בשערו על ענף עץ האלה. אך בשיר של ריץ' הבן המורד נתלה במיתרי הכינור של אביו דוד. השיר של ריץ' מתעלם מהפרטים ההיסטוריים שמוזכרים במיתוס הסיפור המקראי, ומכוון היישר אל לב השיפוט המוסרי – זה הנער המחונן, שלימים יגזור על בנו מוות נורא כזה. האחריות, על פי ריץ' מוטלת כולה על האב.

השיר מפנה את המיתוס אל פרשנות היסטורית ביקורתית ויחד עם זאת משבח במידה רבה את הטקסט המקראי, שלא החסיר ולא כיסה דבר והגיש את תולדות חייו של דוד במלואם לשיפוט הדורות.

אדריאן ריץ'

אדריאן ריץ'

ב-16 במאי חל יום הולדתה של המשוררת אדריאן ססיל ריץ' (1929-2012). ריץ' הייתה כותבת מוכשרת, פולמסנית, ותיאורטיקנית פוריה. בשירתה הוצגה פרשנות למציאות דרך קול שנתן עדות לחוסר הנחת של מי שבדרך כלל מושתקים ואינם נראים. היא הציגה לראשונה את הפמיניזם של שנות ה-60, את המגמות האנטי מלחמתיות בשנות ה-70, את התנועה לשוויון זכויות לגייז של שנות ה-90. שירתה הבשלה פרצה וקראה למחות בכוח נגד סקסיזם וניצול, הורידה מוסרות וחתרה נגד התנגדויות כוחניות ומדכאות. היא עצמה עברה תהליך של גילוי והתעוררות, ובמידה רבה התהליך שהתחולל בה היה סימן מבורך לשינוי שחל בדור שלה ברמת המודעות לשחרור הקבוצות המוחלשות. שירתה העמידה שפה שהיא רדיקלית ביודעין, שבתוכה נמצא החופש והיתר המחשבה החופשית כעקרון.
ריץ' נולדה בבלטימור במדינת מרילנד ב-16 במאי 1929.

פורסם בקטגוריה שירה, תרגום | עם התגים , , , | תגובה אחת

סליחות – לאה גולדברג

 

פשטות הביטוי בשיר סליחות, מאת לאה גולדברג, היא מסודות קסמו. ייתכן שהפשטות הפכה אותו לאחד מהידועים בשירה העברית, אליטיזם איננו בהכרח הניגוד של פופולריות. עם הזמן החלו להיכתב יותר ויותר מאמרים שמתחקים אחר הסיפור הביוגרפי מאחורי כתיבתו. מיהו הגבר המסתורי שמרומז עליו? מי בא אל המשוררת הגדולה שלנו, להראות לה בחושך את כל הדברים? אני רוצה להציע כאן, להתעלם, לפחות באופן חלקי, מההיסטוריה ולדבוק בתפרים הנסתרים שנחשפים תוך התבוננות באריג השפה. בשפת השיר. אני מציעה אפוא, לקרוא אותו באופן אוטונומי ללא ידע ביוגרפי מוקדם מתוך משמעות מילותיו.

ציור: יעל שחר שריד

ציור: יעל שחר שריד

למשל, מה מובן השאלה, 'להראות בחושך את כל הדברים'? איך אפשר? הרי זה פרדוקס. יתר על כן, מדוע לאחר לילה של אהבה נהדרת, וגילוי עצמי מפואר כפי שאראה מיד, מבקשת האוהבת להפליג משם, להפליג ממנו. לחתור אל חוף כלשהו, ואין זה החוף שבהמשך הכביש, בקצה היבשה, אלא החוף מעבר לאופק המים, החוף שסירת המפרש תעגון בו?

במעבר מכותרת השיר, סליחות, אל שתי המלים בהן מסתיים השיר חוף הסליחה, עולות שאלות נוספות; על מה הסליחה ומהו החטא, והיכן, באיזו סְפֵרה קיים חוף הסליחה? והאם הוא עיקר השיר?

הבה נתבונן בשיר לפי הבתים.

בשורתו הראשונה מופיעה התמונה בעירום, אין איפּוּל על הפעולות של הגיבורה ותנועת האהבה המינית נחשפת בגלוי. אמרתי שהוא נכתב מתוך פשטות, מדובר בפשטות מתוחכמת מאד.

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

באת אלי. צמד המילים הוא דו משמעי במופגן, מחד הפועל לבוא הוא פועל יומיומי הרגלי, אך למילה ביאה, יש כמה מובנים שכנים, כניסה, וגם בעילה. וכך השורה הראשונה פותחת שני תווים שמנגנים במקביל. מיד הופך הסקס לאהבה שלמה. המשוררת (ואני לא משתמשת כאן במילה "דוברת", כי באמת יפה המילה משוררת, זאת ששרה) מוסיפה ומפרטת בצורה ממוקדת: באת אלי את עיני לפקוח.
השורה הראשונה פותחת שני עניינים כבדים רבי עוצמה. ראשית, בואו של הגבר לא רק שהאיר אותה אלא גם הוסיף לה דעת. כי כפי שאֱלֹהִים ואנחנו כבר יודעות, בעת הטעימה מפרי עץ הדעת נִפְקְחוּ עינינו; זה הרגע לדעת את ההבדל בין טוב לרע. כמה "נחמד העץ להשכיל" אמרה חוה אמנו. וכך הבעילה, מעשה האהבה, הסקס, מקבל מיד משמעות מורכבת; גם אהבה. גם תודעת העצמי של האישה. הצפה של זכרונותיה כפי שנראה מיד בבית השני, היכרות עם כל הדברים הסמויים שלא נתנה דעתה עליהם לפני המפגש; הגבר, דרך גופו, דרך מעשה האהבה הפך להיות החלון והמראה שלה עצמה.

אפשר לומר שיש כאן מחשבה בובריאנית. מלשון ההגות של מרטין בובר, שדיבר על הערך והתרומה ההדדית שביחסים "אני ואתה", האני מתגבש ונעשה יותר "אני" וצומח דרך מפגש האמת עם ה"אתה". לא לבד, כי אם דרך מעשה האהבה עם האהוב מצליחה האישה לראות הרחק ולראות פנימה אל תוכה. האהבה שהייתה שם האירה את החשיכה והפכה את החושך. עיניה נפקחו. כעיוורת שמישהו נותן לה יד בחשיכה. או כעיוורת שהיא היא הרואה את האמת, על פי המיתולוגיה היוונית. או, כאמור, כמו חוה אמנו שקטפה מפרי עץ הדעת, על פי המיתולוגיה העברית, שאומצה בחום על ידי הנוצרי.
שכאן, העניין הנוסף השני, כבד המשקל: הקטיף הזה הוא סוג של חטא. חטא לא ברור, אך קיים.

בבית הבא המשך מעשה האהבה.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

הרוח מתחברת לגוף, כל פרט גופני מביא לחוויה הוליסטית ושלמה של האוהבת והאהוב. הזהות מּתחזקת בתודעת האני של המשוררת, דרך חזרה אל זיכרונות הילדות ודרך הצמיחה של האינטלקט. אינטלקט ערמומי: השם המילה, המחשבה לכל דבר ודבר בעולם הזה נובע מעצם המגע. מעצם האהבה.

בבית השלישי חל מפנה הכרחי, שכבר נרמז עליו בכותרת.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים ועתה, כשהנפש צוללת אל תוך מעמקיה, ופוגשת את תהומות נפשה, את בדידותה, את זיכרונותיה, את פחדיה, נראה כי בזמן מפגש האהבה העינויים, הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ  בזמן מפגש האהבה הגבר הכיל אותם. אך מסתבר כי דווקא ההכלה הזאת שהביאה אותה  להכיר את עצמה, טוב יותר דרכו, מביאה להתגלות: הרצון האמתי הוא להמשיך הלאה.

וייתכן שהחטא הוא הפרדוקס של החושך, והוא כאן תופס משקל נוסף. הדברים שמתגלים באפלה של הנפש. החטא הוא בשל הצורך הנואש להמשיך את מסעה של הנפש אחר אי ההבנה של מצוקתה הנפשית. היא מסרבת להישאר, בדרך לחוף הסליחה, היא חותרת לאי חמקמק בסְפֵרה שרק היא מכירה אותה. היא מעלה מפרש לבן של אי-מאבק ואי-מפגש וממשיכה הלאה לבדה אל הסליחה שעליה לסלוח לעצמה על הצורך להמשיך ולעמוד על נפשה, עם מצוקותיה ועם הציפיה המתמדת והנצחית לבואו מחדש.

לאה גולדברג על רקע כתב היד של שירה, ימים לבנים. הספרייה הלאומית

לאה גולדברג על רקע כתב היד של שירה, ימים לבנים. הספרייה הלאומית

 

פתח השער

פתח השער

פתח השער

א.ד. הופ

תרגום: אורית פראג

 

הלב שר כעת באלפי קולותיו
ושרה עיר של תאים בגופי.
העץ באחרון כוחותיו מתרכך ופורח
שורשיו הדקים רבי כח מקישים את סוד האביב.
ומים מתוקים, זורמים ללא הרף
מטפסים אל רזי משכנם הירוק;
הריאות מולידות מתוכן את הטוב
השפתיים מרגישות את דחף הדברים.
הנה אני בא הביתה: בארץ המובטחת הזו
מכירים את שמי ומדברים בו בגיל.
אני החלום ואַת שערי הכניסה,
הדרכים בהן אני מתעורר אל זריחה.

אלק דרוונט הופ (1907-2000) היה משורר אוסטרלי מורה ופובליציסט.

בשיר האביבי הזה, אפשר לראות איך הפתח שפתחה אהובת ליבו של האוהב מאפשרת לו לא רק לגלות את עצמו במשנה תוקף; להיות טוב יותר, מלא יותר, מואר יותר, אלא להבין שהוא בא באמצעותה הביתה, אל מרחב האמת הפנימית שלו.

The Penguin Book of LOVE POETRY Edited with an Introduction by John Stallworthy, 1973

פורסם בקטגוריה שירה, תרגום | עם התגים , , , , , | 3 תגובות

בזכות הרומנטיקה

ההתכתבות הפכה לאהבה שרק השירה הרומנטית של המאה התשע-עשרה ידעה לתת לה צורה, גדולה מן החיים ובעלת יפעה שהופכת את המציאות לפנטזיה של כמיהות; מחשבות על ההבדל בין רומנטיקה ושמאלץ

אפריל הוא האכזר בחודשים. אלו לא מלים שלי, זאת הפתיחה המפורסמת ליצירה של ת"ס אליוט, ארץ השממה (או ארץ הישימון). משפט מסתורי. האם הוא לא מעורר התנגדות בשמיעה ראשונה? למה שאפריל יהיה האכזר בירחים. הרי באפריל האביב. לעשב יש שִיק רב-גבהים שמציצים ממנו זקיפי שעורים. ובאפריל הוֶרֶד הצהובה שלי והריחות המהממים מהפרדסים וּוְרדים נוספים בבורדו וזהב ותפרחת עץ הבוהניה מבקשת שם חדש לוְרוּדיוּת  אז למה שיהיה אכזר? הרי זה יפה וטוב.

אפריל 2020: הוורודיות של הבוהניה

אפריל 2020: הוורודיות של הבוהניה

מצד שני, נכון, יש משהו פשוט, אם לא מגוחך בהתפעלות הנסחפת מיופי האביב. נכון להיום, לאפריל 2020. אך פחות נכון לאפריל 1820. לפני מאתיים שנה. למרות שהאביב היה אותו אביב יש להניח. בפוסט הזה אנסה להגיד כמה דברים בשבח ההתפעלות הגרנדיוזית מהיופי. שאם זנחנו אותה, מה נשאר בידינו?

בפוסט בעמוד שלי בפייסבוק "שיחות בפטיו" סיפרתי על המשוררת אליזבט' בארט בראונינג, לצד התרגום לסונטה המפורסמת "איך אני אוהבת אותך?" אותה כתבה לבן זוגה רוברט בראונינג. הם הכירו דרך התכתבות בינה ובינו. הוא היה  לונדוני מבית משכיל, משורר ו(פוליטיקאי כושל) מחזאי ואיש החברה הגבוהה, חתיך ובריא וצעיר ממנה בשש שנים. ההתכתבות הפכה לאהבה שרק השירה הרומנטית של המאה התשע-עשרה ידעה לתת לה צורה; גדולה מן החיים ובעלת יפעה שהופכת את המציאות לפנטזיה של כמיהות.

אני אוהבת אותך באהבה שנראה כי איבדתי

עם הקדושים שהלכו מעמי, אוהבת אותך כשנושמת
מחייכת, דומעת, כל חיי! ואם אלוהים יבחר
עוד אוהב אִתךָ יותר גם לאחר המוות.

נחזור לאליוט, בתרגומו של אורי בורנשטיין ונראה את כל הפתיחה ליצירה "ארץ השממה": אפריל הוא האכזר בירחים. מְצַמֵּחַ/ לילכים מתוך הארץ המתה, מערֵב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים בגשם של אביב.

דרוש כאן הסבר. העין רואה את האביב. אבל בתודעה נמצאת הארץ המתה. דוקרת בזיכרון שלנו. נכון שבאירופה המוות הנראה של הטבע החורפי חזק וגורף מאשר אצלנו. בישראל המוות בא מהחמה, מהשרב, מהלהט היוקד של יולי אוגוסט. האביב מתחיל בחורף, עם גשם ראשון של נובמבר או דצמבר, ומסתמנים ניצנים של יופי ירקרק שמכסה את חרולי הקיץ. וכשמגיע האביב של האפריל הישראלי כמעט ששכחנו שהיה פה מוות. אך עדיין חיים בתוכנו ובפחדינו הניגודים ההופכיים. הניגודים הללו שבין חיוּת האביב ומוֹת הצמיחה. שהרי אין תודעה אנושית ללא ניגודים. הניגודים חיים ונוכחים בעת ובעונה אחת. ועל חוסר-יכולת לישב אותם מדבר אליוט.

 

וויליאם טרנר, דייג

וויליאם טרנר, דייג

המאה ה-19 ככל שהיא נראית רחוקה ומיושנת חופנת בתוכה גרעינים שמעצבים את מחשבותינו, טעמינו ודעותינו כאן ועכשיו במאה ה-21. הזרם הרומנטי שבראונינג, מייצגת אותו כל כך יפה, צמח כמחאה לזרם ההשכלה שהחלה להביא את האדם למרכז החשיבה על העולם והדיחה בהדרגה את אלוהים כמקור האמת. במהלך המאה ההיא התחזקה המגמה הסוברת כי הטבע כולו פתוח לחקירה אובייקטיבית מלאה של האדם באמצעות המדע ושניתן להגיד בוודאות רק מה שאפשר להוכיח אותו באופן ברור וודאי. וכך, עד היום, מבלי שנדע אנחנו כולנו פוזיטיביסטים. אנחנו אומרים, "אבל זה מדעי", "זה מוכח". "יש מחקרים" וכדומה.

והנה באה הרומנטיקה והצילה אותנו משכלתנות יתר. לא, הרעיונות הכלליים המדעיים, גסים מדי לנפש הפרטית, אמרו הרומנטיקנים. שוחקים מדי, מצמצמים מדי, מגבילים, שמים גדרות שאינם מתאימים לרוח האנושית החופשית. מה עם הביטוי האישי החד-פעמי שבאישה שבגבר מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים. הנה שירו של הרומנטיקן ווליאם וורדוורסט'.

 

ליבי נפעם
ויליאם וורדסוורת'
תרגום: אורית פראג

ליבי נפעם במבטי
אל הקשת בענן
כך בתחילת חיי בילדותי
כך זה כשאני בבגרותי;
כך יהיה כשאזדקן
ואם לא – הלוואי ואחדל!
הילד הוא ההורה של האדם;
ואני הייתי מייחל לקשור את כל ימי כבן-תמותה
– אחד לאחד – בהתפעמות פשוטה.

מתוך הספר: POEM for the DAY בעריכת אנדי קופ וניקולאס אלברי, 1994 השיר של 28 במרץ, עמ' 95

 

IMG_20200404_110018

וויליאם וורדסוורת' (1770-1850) היה מגדולי הרומנטיקנים. המשיכו אותו רבים וטובים אך לקראת סוף המאה ה-19 המשיך אלוהים לדעוך ועם הדעיכה הזאת התפוררו עוד היסודות של מבנים ומוסדות תרבותיים של החברה והרוח. כשת"ס אליוט כתב את ארץ השממה, כבר התרחשה מלחמת העולם הראשונה והציגה לעולם את הזוועה הראשונה של מלחמה מתועשת. ואת הציניות של מנהיגות שמשתמשת בפטריוטיות לשם מטרות אחרות.

ואז כבר התייצב ברוב משקל הערך החדש השולט באמנות: קיעקוע כל מבנה קודם והרומנטיקניות הפכה לשם נרדף ונלעג להתפעמות גרנדיוזית ומוגזמת. טיפות של דמעות עד חנק שבגרון וקריאות ששפתנו הדלה והמצטמצמת מכווצת היום לקריאות "וואו" "מהמם" (והנורא ודוחה מכל) "אין דברים כאלה" וכיוצא באלו, מול יפעה או התפעלות שאין לנו מלים לתאר אותה, נאמרו לפני 200 שנה בכובד ראש, באריכות, ברצינות רבה.
בשנות השלושים של המאה העשרים נכנסה לתוקף ולמרחב המילולי המילה קיטש. הקיטש בא לעולם על ידי אינטלקטואלים ואמנים שחיפשו מילת נגד לאמנות אוונגרדית, בועטת, מפרקת. הם לא היו רחוקים בגילם מהמשורר האמריקאי-אנגלי ת"ס אליוט. יתר על כן, כל קסמו של אליוט הוא אותה מלאכת פירוק שהוא עושה להיסטוריה התרבותית הקלאסית והרומנטית. אליוט תיאר את דרך הישימון של הערים המודרניות, המושבות שיכילו את הקפיטליזם שהיה עוד בראשיתו, עמוסות הבדידות והניכור והייאוש.

ומה שנותר לנו, הוא לדבר על תקווה.

"תקווה" היא הדבר עם הנוצות

אמילי דיקינסון
תרגום: אורית פראג

"תקווה" היא הדבר עם הנוצות
שמונח בנפש
ושר את הלחן ללא מלים נמלצות
ואינו חדל, להרף.

ומתוק מכול – הוא נשמע מתוך הסערה
והסופה בוודאי מלאת רחמים
על שהצליחה להביך ציפור זעירה
שאגרה חום לכ‎‏ֹה רבים.

שמעתי אותו באדמה הקפואה ביותר
ועל גבי הים הרוגש ביותר
בכל זאת – מעולם – ביום נורא
הוא לא ביקש פירור-דבר-מה – ממני.

https://www.poetryfoundation.org/poems/42889/hope-is-the-thing-with-feathers-314

נכון, אמילי דיקינסון, איננה בת דורנו, בחמישים ושש שנותיה היא ישבה בלב המאה ה-19 ומבחינה כרונולגית היא שייכת יותר לזרם הרומנטי, אך היא חריגה. היא חריגה גם כמשוררת אישה בעולם שנשלט על ידי גברים וגם כי כמשוררת מחוננת היא הבינה את תפקידה האלמותי של השירה: הצירוף החדש של המחשבות כדי לדייק ולהגיד לנו את נפשנו כאן ועכשיו. והדיוק הזה הביא אותה בשיר שכאן, לעדינות כה נשגבת עד שעברו מאה שנים ועוד שבעים שנה והגיע אפריל של שנת 2020.

ותחת הכתר הכבד המבעית של ימי הקורונה מתפרצת חגיגת אביב שכמו הרבה אביבים לפניה, נדמה שלא הייתה כמוה. היופי הנפלא שאין בו דופי, כתב בעברית באמצע המאה העשרים, המשורר נתן זך. זך כתב שיר מאד רגשני ורומנטי. כל כך רגשני – יחסית לשירים רבים אחרים שלו – שהיה צריך לחפות עליו בשריון של לוחם בקרב מול אוגדה של מחשבות הלועגת לעצמו על הרגע החד-פעמי שבו נכנע והסיר לרגע, את הכסות הצינית שמגנה עליו ונשבע שימשיך כאן בממלכת התקווה עד רגע אחרון.

Window texture

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם/ נָתָן זַךְ

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

FB_POST_v2_Literature_2020 (2)

פורסם בקטגוריה על ספרות ורעיונות | להגיב

לא לישון – רוברט גרייבז

 

תרגום: אורית פראג

רוברט גרייבז

 

לא לישון לאורך הלילה, מתוך שמחה

לא לספור כבשים, להתעלם מצליל הפעמון

לקדם את השחר בהזיה של מעוף

ציפורים. גוזליה, המשוחחים בעצלתיים

מדמיינים פרטיה של ההבטחה שתזרח מיד;

האם השחר ילבש ארגמן, או חכליל, או תכלת

או שיהיה לבן טהור? – כל מה שיעטה, מרהיב;

לא לישון לאורך הלילה, מתוך שמחה –

מַתָת שקיבלו אך מעט ועתה ניתן גם לי,

כך שכשאני צוחק ונמתח וקופץ מן המיטה

אני גולש במדרגות, כפותיי מחליקות על השטיח

מתוך כבוד למבנה הבית המתורבת,

למרות שהייתי נכסף להמריא דרך החלון הפתוח,

לאחוז בנכונות בענף הנשלח מעלי כבן ברית

לציפורים שעוד דרוכות, מתגודדות בעדינות יחדיו.

 

רוברט גרייבז, (1895 -1985) משורר וסופר אנגלי – ספרו המצליח ביותר – "אני קלאודיוס". לחם במלחמת העולם הראשונה שהותירה את רישומה באוטוביוגרפיה בשם הנודע, "שלום ולא להתראות" בתרגומו של מאיר ויזילטר. השיר שכאן לא מאפיין את מירב שירתו, הוא כתב אותו לאחר שעזב את אנגליה לספרד, לשם עבר לגור עם אשתו השנייה. במכתב לחברו ג'יימס ריב, סיפר על השיר: "כתבתי אמש שיר על אושר שכמותו לא נכתבו רבים בשפה האנגלית… והלוואי ויהיה פיצוי לכל שירי האפלים."

,Poem for the Day with a foreward by Wendy Cope, Edited by Nicholas Albery, 2001 ,pp. 214

פורסם בקטגוריה שירה, תרגום | עם התגים , , , , | להגיב

פרח בגומחת הקיר – אלפרד טניסון

פרח בגומחת הקיר

תרגום: משה דור

פֶּרַח בְּגוּמְחַת הַקִּיר,
אֶתְלֹשׁ אוֹתְךָ מִסֶּדֶק, מִגּוּמְחָה,
בַּיָּד אַחֲזִיק אוֹתְךָ כֻּלְּךָ, שֹׁרֶשׁ וְכוּלֵי, אָכֵן
פֶּרַח קָטָן – אַךְ לוּ אוּכַל הָבֵן
אוֹתְךָ, שֹׁרֶשׁ וְכוּלֵי, אֶת כָּל כֻּלְּךָ,
כִּי אָז הָיָה לִי סוֹד אָדָם וֵאלֹהִים נָהִיר.

photo_2017-12-24_21-21-38

אלפרד טניסון (1892-1809) הוא משורר אנגלי מהתקופה הויקטוריאנית. שירתו זכתה לאהבה ולהערכה בימי חייו והיום היא מנכסי צאן הברזל של השירה האנגלית.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3759591,00.html

פורסם בקטגוריה שירה, תרגום | עם התגים , | להגיב