קלון ליל קיץ – מירלה משה-אלבו

משה-אלבו מערבת ברזל ונוצות.

משה-אלבו מערבת ברזל ונוצות.

בוודאי שיש בספר השירה של משה-אלבו שירים רציניים יותר ועמוקים, נשיים וכואבים יותר. אך דווקא הסונטה הזאת, שנראית כמוצר של תרגיל בסדנת שירה שבתה את לבי. לא רק שהשירה מעידה על הכישרון והקלילות שבה הלשון זורמת מבין מקשי המחשב, אלא שעולֶה מתוכה הומור טוב ובריא. והומור טוב כידוע, הוא הישג נדיר.

 

 

 

 

 

 

קלון ליל קיץ
השיר מתחבר אל שייקספיר ולא במקרה. דורות של שחקנים גברים, שגילמו בתקופתה של המלכה אליזבת הראשונה את דמויות הנשים לא הצליחו להטמיע אותן לחלוטין. כי כמה שהשחקנים הגברים הצליחו לצלול לכל הניואנסים הדקים הנשיים, בכל זאת, בשורש התנועה הנשית, נחשפה הגבריות. גם הגבריות המחספסת וגם הגבריות המעודנת ביותר.
והנה כאן לפנינו, שיר זימה נשי, נשי פראקסלנס, אך דווקא החופש הגס, או איך שיש לומר; אותו החופש להפוך זיון לפעולה גופנית גרידא, אף פעם לא יהיה נשי באמת. וזה, בין היתר, מה שאומרת המשוררת, דווקא החופש הזה, חושף את הנשיות שמתחפשת לגבריות. כל הניסיון של האישה, להראות את המניאקיות הגברית של המלך במערומיו, מגלה מניה וביה את נשיותו של הניסיון עצמו. גם במפורש בשם השיר, שמצהיר על כוונת המשוררת: קלון. קלון ליל קיץ, וגם בשורה הסוגרת, המסגירה את היד הנשית הכותבת: להוד רוממותו הזין לא אכפת. אך לציפור, לדוכיפת, שאמורה להגיע כשלל, תחליף למלכה שסירבה, אכפת גם אכפת.
יש בסונטה אפוא מחאה נשית פגיעה שמחפה על השבריריות של הרכות באשר היא. ועמה אמירה עזת מבט, אמזונית כמעט, של דור עכשווי בת בתן של דורות פמיניסטיים. המחאה הנשית הזדקקה והשתכללה והגיעה למבע של חמלה משועשעת. היי גברים. היי גברים, לכאורה, לכאורה זה מצחיק, אבל אולי תשמעו את הפצע הקדום מפעפע בעדינות כמעיינות של דם מתחת לכל הטקסט: "שמים בקשו רחמים עלי" קונן ביאליק בשנת 1903 לאחר שנשלח למשימה עיתונאית: לתעד את הפרעות בעיר קישינב, והשאיר לנו בעקבותיהן פואמה ארוכה. דורות אחר כך משוררת בתל-אביב פותחת את השיר: שדיים בקשו רחמים על המלך.
נהדר. ועלי לחתום בהתנצלות, כל המלים מיותרת לאחר שורת פתיחה מצוינת כזאת.

 

מירלה משה-אלבו, קילו ברזל קילו נוצות, עורכת: ניצן טל, ספרי עיתון 77, עמ' 82

 

 

 

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , , , | 4 תגובות

סוביבור, מחנה האבדון והמרד

ביקורו של הימלר במחנה סוביבור.

סוביבורספר ישן. אי אפשר להשיג אותו. קובץ עדויות של ניצולי סוביבור. וכדרכן של עדויות, השפה שלהן לא מעניינת. אם היא מנסה להיות מעניינת היא הופכת לבנאלית. מקום רחב ניתן למרד במחנה. הנהייה הפופולרית לאתר מקרי מרד בשואה נראית לי תפלה לעיקר. ולא שאני יודעת מהו העיקר. פעם אמרו לנו מהו הלקח העיקרי מהשואה. שכחתי מהו. הוא התבלבל והתערבב. מהו יכול להיות במציאות שמתוארת שם? למעשה היו הרבה מאד מקרי מרידה נואשים ואומללים בסוביבור, אם אפשר לקרוא להם מרידה, אך רק האחרון שבהם הייתה לו הצלחה יחסית, שמשמעותה שכמה מהמורדים נשארו בחיים כדי לספר את הסיפור. לספר בשפה שאיננה יודעת לספר. כי השפה האנושית לא הכינה את עצמה כראוי לתופעה שנקראת סוביבור.
אך למעשה יש כמה רמות ללשון. ובאשר היא לשון היא אנושית וגם כשאינה מסוגלת להגיד היא אומרת. מתוך הדרך הלאקוניות של העדויות, משתמעות בהיחבא השאלות המציקות על העיקר החמקמק. על הקריסה הנוראה של המותר והאסור בתוך חברת האדם. תיאור המציאות התפלצתית מודגש דווקא לעיתים במפגש אקראי עם מציאות "נורמלית" ועל מפגש אחד כזה חזרו העדויות וסיפרו בחמש גרסאות שונות.
וקרה לי, והבנתי זאת רק לאחר הקריאה עצמה, קרה לי מה שקרה לוינסטון סמית, הגיבור של הספר 1984 מאת ג'ורג' אורוול, פקיד בקו הייצור באימפריית אוקאינה. פקיד בתעשיית ההכחדה וההשכחה של המציאות ויצירת זיכרון קולקטיבי חדש על פי גחמות ההנהגה. וינסטון מוצא תמונה והימצאותה העידה על עובדה שהתקיימה בעבר ולכן היא הוכחה; כֶשֶל בטוטליות של מחיקת האמת. וינסטון אוחז בתמונה ומביט בה, ועצם ההתבוננות בה היא הוכחה שהאמת, על פי חוקי ההיגיון הבסיסיים שניסח אריסטו, האמת האנושית שרירה וקיימת. יהיה אשר יהיה האנושי הזה, הנה היא כאן כניצחון כלשהו, חמקמק ככל שיהיה. כך גם אני נתפסתי.
בריאיון שערכה גיטה סרני עם שטנגל מפקד מחנה סוביבור (שקודם מאוחר יותר לטרבלינקה ולאושוויץ), לאחר שנתפס, נשפט ונכלא, הוא אמר לה שהתייחס לקורבנות שהגיעו להשמדה לא כאל בני אדם יחידים אלא כאל מסה, שאותה נדרש לחסל. האם ה"מסה" נותקה לחלוטין משרשרת המינים בקטגוריה של המין האנושי?
אבל אז כמו התצלום שאחז בידו וינסטון סמית באוקאינה, מצאתי את ההוכחה לכשל הניתוק בין הקבוצות האנושיות, הנתק שאיפשר לגרמנים לעשות ביהודים; להוציאם מתחום האנושי. מצאתי הוכחה שהנתק הקטגורי לא היה מושלם. התמונה שלי נמצאת בעדויות על ביקור של הימלר בסוביבור בפברואר 1943 ובמה בחרו מפקדי המחנה להראות להימלר ולפמלייתו בבואם. בתוך סוביבור ביקורו של שר הפנים הגרמני, שהיה מפקד הגסטפו דרש חגיגיות מיוחדת והיא ניתנה לו. דווקא הרצון הכן של המארחים להרשים את מפקדם, הביא אותם למשוך מתוך העולם "הנורמלי" אל המציאות החולנית המעוותת שיצרו מתנה שתייחסה אל נשים יהודיות כאל נשים. התמונה שלי מוכיחה שהם חשבו כמו גברים על נשים. אחיותנו בנות האדם. בדורון החגיגי שהגישו מפקדי סוביבור לשר הפנים הנאצי, לא היה משום העלאת קורבן, אלא פניה אל הפן הפרימיטיבי ביותר בגבר, ולכן גם האנושי ביותר, התשוקה לאישה. החרמנות הייתה שם.
אך קודם לכן, כדי לרדת לעומקה של נקודת השיא בביקור, מבחינת הכוונה של המארחים ומבחינת התכנית של הביקור החגיגי, יש להבין את הגיאוגרפיה והארכיטקטורה של המחנה. המחנה תוכנן על ידי אדריכלים גרמנים וכלל חמישה אגפים נפרדים. ליהודים לא ניתן היה לעבור מאחד למשנהו בלא קבלת רשות משלטונות המחנה:
Plan_obozu_zagladyבלאגר מס' 1 שוכנו האסירים שהושארו לפי שעה בחיים וכן היו בו בתי המלאכה והמטבחיים. בלאגר מס' 2 נמצאו החדרים בהם התפשטו קרבנותיהם של תאי-הגז והשאירו אחריהם את בגדיהם וכן משרדי המנהלה והמחסן למטלטליהם של המומתים.
מקצהו של לאגר מס' 2 הוביל שביל צר, מוקף תיל משני עבריו (וצמחיית הסוואה) אל לאגר מס' 3. שביל זה היה מכונה "שלאוך" כלומר, "הצינור". אורכו היה 150 מטר והקורבנות הורצו בו עירומים אל תאי הגז. בקדמתו של לאגר מס' 3 ניצבו שלושה תאי גז. כושר קיבולו של כל אחד מהם היה כ-50 איש. מדרום לתאי הגז בצריף סמוך להם, נמצא מנוע בנזין בן 200 כח סוס שנלקח מטנק רוסי – משלל המלחמה – והובא לסוביבור מלבוב. הגז (חד תחמוצת הפחמן) זרם אל התאים מצינורות שפיותיהם היו קבועים בתקרה; מיתת החנק נמשכה 20 עד 30 דקה. בתקרותיהם של תאי הגז הותקנו אשנבי הצצה שבעדם אפשר היה להתבונן בתהליך ההמתה.
ועתה לעדויות. סיפור ביקורו של הימלר חוזר בקובץ בחמש גרסאות שונות.
מתוך עדותו של ליאון פלהנדלר: "לרגל מאורע זה הובאו 200 נשים צעירות מלובלין, שנשמרו יומיים בצריף מיוחד כדי לערוך לאחר מכן הצגה בפני ראש התליינים. זה האחרון, מטהו ופמלייתו הגיעו בשלושה קרונות משוריינים. בעד לאשנב קטן בגג תאי הגז, צפה הימלר בפעולתו של גז חדש."                          (עמ' 37)
מתוך עדותו של משה בהיר (שקלרק): "בחודש פברואר 1943 ביקר הימלר פעם שניה בסוביבור.
"יומיים לפני בואו הייתה תכונה רבה במחנה. ואגנר בחר מאה אנשים וציווה עליהם לפרק את הצריף בקרבת לאגר 3, שבו היו גוזזים את שערות הנשים לפני הכנסתן לתאי הגזים. מקירות הצריף ומחומרים אחרים אולתר מסלול-נחיתה זעיר למטוסו של הימלר. ואכן באחד הבקרים נחת שם המטוס והימלר עם חבר עוזריו הופיעו לפני מקדמי פניו. ביום זה של ביקורו לא הוצאו אנשי מחננו לעבודה ואף קיבלו מנות-אוכל חגיגיות. אותו יום עסקתי בפיקודו של פאול בראדוב שהיה אחראי על הקסינו, בהכנת מטעמים וקוניאק-ביצים לכבוד האורחים.
עוד אנו עוסקים בהכנות, כאשר התפרץ האונטרשארפירר בקמאן והודיע כי האורחים חוזרים כבר מסיורם ופניהם מועדות לקסינו. הקצינים צהלו, הפעם נענה הימלר להזמנת מפקד המחנה לסעוד עמו ועם חבר עוזריו.
בראדוב התרגש לשמע הידיעה וציווה עלי לחזור חיש-מהר לצריפי היהודים. פתחתי בריצה מבוהלת לעבר מחנה מגורינו, שער המחנה היה נעול ועד שהשומר האוקראיני פתח אותו בפני – קרבה כל הכבודה עד כדי מרחק של מטר אחד ממני, כשבראשה מזדקרת דמותו של היינריך הימלר הממושקף וסביבו הקצינים שהתלוו אליו גם בביקור הקודם, ביניהם אדולף אייכמן. לא היו אתו הפעם אנשים בלבוש אזרחי.
לאחר הביקור נודע לכולנו כי לקראת ביקורו של הימלר הובאו לסוביבור כמה מאות יהודיות צעירות ממחנה טראווניקי. הן הוכנסו לתאי-הגזים, נספו שם וגופותיהן הועברו למשרפות, וכל זה כדי להדגים להימלר ולפמלייתו את יעילותה של מלאכת השמדת יהודים במחנה סוביבור." (עמ' 25)
מתוך עדותה של עדה ליכטמן: "יום אחד, בחודשי החורף האחרונים של שנת 1943, החלו הגרמנים מתרגשים ומתרוצצים כעכברים מסוממים. במחנה פשטה שמועה שהרייכספירר היינריך הימלר, בכבודו ובעצמו, עתיד לערוך ביקור בסוביבור. מול המחסן הצטברו גרוטאות מסוגים שונים: עגלות ילדים ישנות, כלי מטבח שבורים, תרמוסים וכיו"ב. כל אלה נעלמו והמקום נוקה בקדחתנות. לאחר מכן הביאו לכאן כמה משאיות עמוסות חול ופרקו אותן, החול הוחלק ומעליו הונחו לוחות עץ ארוכים שנועדו לשמש שדה תעופה מאולתר למטוסו הפרטי של הרייכספירר.
ביום שקדם לביקור הובאה למחנה קבוצה של צעירות וצעירים שנבחרו מתוך אחד הטרנספורטים. את כל באי המחנה סגרו הגרמנים בצריפים מאחורי מנעול ובריח. מפקד המחנה וקציני הס"ס נימאן ואגנר ואחרים קיבלו את פני האורח הדגול ופמלייתו וערכו עמו סיור בלאגרים 1 ו-2. לאחר מכן פנו ללאגר מס' 3. הכלואים הצעירים הצטוו להתגלח ולאחר מכן הוליכו אותם אל לאגר מס' 3 אל תאי הגז. הימלר ואנשי פמלייתו עקבו מקרוב אחר ההמתה ושריפת גוויות המומתים לאפר. דברים אלה נודעו לנו מחיל המשמר האוקראיני."   (עמ' 50)
מתוך עדותו של אברהם מרגוליס: "הימלר ובני פמלייתו באו לבקר במחנה סוביבור ולסקור מקרוב את המתרחש בו, בשלהי החורף של שנת 1943. אנשי הס"ס ערכו לכבודם מחזה ראווה בלאגר מס' 3. כמאתיים נשים ונערות הובאו אל תאי הגז והימלר ובני פמלייתו עקבו מקרוב אחר המתתן. האוקראינים הם שסיפרו לנו על כך."   (עמ' 72)
מתוך עדותו של הרשל צוקרמן: "הימלר בא לסוביבור לערוך ביקורת. זמן קצר לפני ביקור זה יצאתי באחד הבקרים להביא פחמים לצורכי המטבח. בקרבת מקום למחסן הפחם, במרחק של כ-50 מטר בלבד, ראיתי משאיות עם נשים בתוכן. שמעתי קול קורא לי: "הרשל! הרשל! הרמתי את הראש. הייתה זאת פרל שטראסבורג בתו של דוד-הירש שטראסבורג, רעיית פסח ליפקינד, שהייתה בקרב הנשים. מה יכולתי לעשות למענה? לרוץ אחרי המשאיות שנסעו ללאגר מס' 3 ולמות יחד אתה?
300 נשים אלו הובאו במיוחד מלובלין, כדי שהימלר ופמלייתו יוכלו לראות כיצד נשים יהודיות יפות אלו מתות כשהן מורעלות בגז."       (עמ' 92)
עד כאן חמש העדויות. יש לשים לב כמובן שכולן עדויות שמיעה, על כן לדעתי לא ידוע לעדים אם חלק מהביקורת שערך הימלר כללה תצפית על הצינור, מסלול 150 המטרים שבהם הורצו הנשים עירומות. לסיום, פיסקה נוספת מן העדויות, שאינה עוסקת בביקור הימלר. היא סופרה על ידי בר פרייברג.
"בקיץ של שנת 1942 הגיעו טרנספורטים רבים ומספרם גדל והלך. בחודש יולי הגיע מספר טרנספורטים מגרמניה, ובהם נשים צעירות ויפות מראה. פאול גרוט בחר לו מתוכן נערה אחת יפהפייה. שמה היה רות והיא הייתה לשפחתו. לאחר מכן יצא גרוט לחופשה. רות הומתה יחד עם עוד כמה נשים ובגדיה הובאו למחסן הבגדים. כשנודע הדבר לגרוט בשובו למחנה, נתקף בחמת זעם. החל שותה לשוכרה ומפריע לפעילות המחנה ולסדריו. הוא נשלח למקום אחר ובמקומו בא איש ס"ס חדש."                                       (עמ' 80)

*******
מרים נוביץ', היא האוצרת הראשונה של מוזיאון לוחמי הגטאות. את הספר הקדישה "למארגני המרד בסוביבור, לעשרות מחולליו ומשתתפיו ולזכרם של מאות אלפי קורבנותיו". העדויות הושמעו ברובן במשפט-האגן ב-1956/66 ובחלקן נגבו, או הושלמו בשיחותיה של מרים נוביץ' עם ניצולי סוביבור בארץ ובחו"ל. מחנות מבצע ריינהרד, וסוביבור בתוכם, הוקמו בראש ובראשונה לצורך השמדת יהודי הגנרלגוברנמן שהיוו קרוב לשני שליש מכל היהודים בפולין בגבולות 1939 ונמצאו תחת שלטון הנאצים. מספר יהודי הגנרלגוברנמן שהושמדו בסוביבור נמוך ביחס למספר היהודים שהושמדו במחנות טרבלינקה ובלז'ץ. כפי הנראה, עובדות אלו הביאו את מפקדי המחנה לדרוש הבאת משלוחים ממקומות רחוקים דוגמת הולנד, צרפת ושטחי ברית המועצות הכבושים על מנת להגדיל את מספר הקורבנות של המחנה.

אי אפשר להסביר בקיצור מהו מחנה סוביבור. כל משפט או היגד דורש ביאור. עצם יציאתו לאור של ספר עדויות על הזונדרקומנדו בשנת 1979 נדרש לו מאמר נפרד שעוסק בחקר זיכרון השואה. ומיהי מרים נוביץ'? ומדוע היה מפקד סוביבור מי שפיקד על מבצע האותנסיה ברחבי גרמניה. ומהו מבצע אותנסיה? וגם השם הזה: מבצע ריינהדט. ריינהדט, שמו הפרטי של היידריך, שנרצח על ידי פרטיזנים צ'כים וכמה אחווה ביטא חברו ומפקדו היינריך הימלר בדרך המיוחדת הזאת להנצחת שמו? קשה לענות על השאלה הזאת בקיצור.

מרים נוביץ', סוביבור, מחנה האבדון והמרד, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ט

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , , , , | להגיב

השבר הסורי אפריקאי – אורית פראג

פניה הקטנים של יפה יונגר, מחודדים ורציניים. היא נושאת משא שטוח בידיה; חצי עוגת שיש לחברתה צביה. החדר של חייקל וצביה בצד השני של הדשא הגדול בשיכון א'. חזיתות הבתים פונות אל מסלול הליכתה ויפה מנסה לרכך את הנקישות של נעליה במדרכה כדי לא למשוך תשומת לב, אבל הצליל המתכתי מהדהד בחיפזון בין הקירות.
את העוגה הכינה בהפסקה הגדולה ובשיעור הצמוד שהתבטל היום. בבוקר לימדה את תלמידיה על השבר הסורי אפריקאי, אנחנו כאן חלק מהשבר, אמרה להם ועיניה נוצצות. חום שרבי של אוקטובר חדר דרך הקירות בכיתה ודעתה של יפה הוסחה אל הביצים שהיא שמה באפלולית מתחת לארון הבגדים כדי לשמור על טריותן; מרבית הקצבת הביצים השבוע נשמרה לעוגה הזאת. חצי מהעוגה השאירה לילדות וחצי לצביה. מאז האסון צביה מסתגרת. יפה מביטה סביבה אל יתר חברות המשק ומיום ליום צביה חסרה לה יותר. עוד לפני שבוע הגיעה עד הדלת של צביה וזאת לא ענתה. צביה צביה היא קראה וצביה לא נענתה לה. יפה לא ידעה את נפשה. מה תעשה בלי חברתה במקום כאן. בין כולם. עתה הגיעה עד המדרגה אצל רחבת המרפסת הקטנה בצעדיה המהירים ופה נעצרה. החלון המלבני בדלת היה מחופה בווילון מצדו הפנימי. אבק שהתעבה על הרשת נראה בבירור באור המתכלה. כשתיכנס תציע לצביה שתעזור לה לנקות. צביה כל כך אוהבת שנקי. תהיי חזקה היא אומרת לעצמה. אין לך מה לדפוק היא הרי לא תענה לך. במקום לנקוש אחזה בידית והורידה אותה חרישית. צביה, צביה, יפה משכה בזהירות את הדלת וקראה פנימה: "את שם?" אבל צביה רק השתעלה.
יפה נכנסה ועברה במבואה והביטה במיטה הצרה הסתורה שנדחקה לאורך הקיר. צביה ישבה על הכורסה היחידה בחדר הגדול, ששימש הן כסלון והן למיטת השינה שלה ושל חייקל. עיניה נעו כלפי יפה וליוו את כניסתה באדישות. היגון, כמו מסך בלתי עביר היה הדבר המוחשי ביותר בחלל. יותר מהעשן של הסיגריה שמילא את האוויר וכמעט שהסתיר את צביה בענן דק ואפלולי. יפה התיישבה מול צביה על כיסא נמוך ואמרה: "הבאתי לך מהעוגת-שיש שלי".
צביה אמרה בקול צרוד: "תודה" והמשיכה לעשן ושתקה.
יפה אמרה: "אני רואה שחייקל תלה את התמונה".
צביה שתקה ויפה שאלה: "מתי חייקל יחזור?"
וצביה אמרה: "היום הוא נסע לבאר שבע".
"נו, אז הוא בטח יביא את גיורא לשבת".
וצביה אמרה: "את חושבת שזה יעזור?"
לשמע התשובה האיומה יפה הרחיקה את כסאה, אבל מי יותר איומה. לשאול את צביה, להגיע עד השאלה הזאת בכלל אם הילד שנשאר לא מנחם כשילד אחר הולך. ובכלל לא הרשתה לעצמה להגות את המלה "הולך", וסילקה אותה מעבר לדלת המלים והביטה בעיני צביה בתחינה נואשת כי תצא משם, ממדמנת היגון הסמיך ותקרב חזרה אליה, אל חברתה הטובה וחשבה כי כשתקום הפעם ותצא מהחדר של צביה וחייקל, תהיה הפעם הבאה אם תעז קשה שבעתיים, ולא תוכל עוד להביא לה גם לא חצי עוגת שיש. אבל אמרה: "צביה את רוצה שאולי ננקה?"
וצביה אמרה: "יפה, אל תקשקשי שטויות, ממתי את יודעת לנקות פתאום?"
ויפה אמרה: "טוב, אני אלך". וזקפה את גבה, וראתה שמחשיך בחוץ ופעם בשעות האלו היו יוצאות שתיהן ומשלבות זרוען, אחת במרפק חברתה, וסובבות כמה מעגלים במדרכה סביב הדשא הגדול.
ויפה נשארה לשבת וחשבה, הנה, צביה ואני יושבות עתה יחד והיא מעשנת ואני אתה רק עד שאקום ואצא מפה ואסגור את הדלת מאחורי. ויותר לא אוכל עוד לשבת עם צביה חברתי היחידה במשק.
חיכתה עוד קצת ואז אמרה, "טוב, אני אלך". וקמה, ואולי עכשיו צביה תעצור אותה, תישארי תישארי כמו פעם אבל צביה לא אמרה כלום רק השתעלה בחזקה ויפה בדרכה החוצה אל הדלת ראתה שוב את המיטה הפרועה שנשארה באי סדר שצביה מעולם לא יכלה לסבול. ועצרה ופנתה ורכנה ומתחה את הסדין, אחר כך אספה את כיסוי הצמר האדמדם, וחשה את גסות הסיבים של הבד בחיקה ושבה לכיוונה של צביה ועמדה מול הכורסה.
יפה אמרה: "צביה אני מסדרת לכם את המיטה הקטנה." עיניה של צביה נחו עליה ויפה הבחינה בהן בבירור בהתרחבות הסדק שנפער ביום שנודע הדבר, כמו השבר הסורי אפריקאי והסיתה עיניה מצביה חברתה שלא תראה לעומק התהומות שהתגלו בעיניה העכורות. לפני האסון היו יושבת בערבי הקיץ במרפסת. ממקמות את הכיסאות זו מול זו. צביה הייתה מביאה את הגיגית עם צמר שנאסף בתוכה באלומות, לאחר שנפרם מאפודות ומגרביים שלבשו כבר פעמים רבות. הצמר הפרום כובס ונתלה לייבוש ונח בתוך הפח. ונדמה היה שהחוט המקומט רוטט כאילו ביודעין, ממתין לטרנספורמציה שעומדת לחול בו מיד. צביה הייתה מוסרת לה את קצה החוט והיא כרכה סביב פרקי אצבעותיה כתחבושת והייתה מנענעת אותן במהירות בתוך חיקה כדי ליצור ממנו פקעת שהלכה והתעבתה. שתי כפותיה של צביה שלוחות מעלה וקדימה בתנועה מעגלית, אוחזות ומותחות אחת מאלומות הצמר. וזרועותיה הניעו את הלולאה האופקית בריקוד גלי ונינוח, כדי להניח לחוט לזרום אל עברה של יפה ולהיכרך לכדור בין ידיה שחוללו בהתאם.
עתה יפה שבה על עקבותיה אל החדר רווי עשן הסיגריות וישבה שוב מול צביה על הכיסא הקטן. וקרבה אותו בחריקה עמומה כלפי הכורסה ואחזה בידה של צביה, אצבעותיה הקטנות של יפה על גב כפות ידיה של צביה ואמרה: "מה יש להגיד צביה, מה יש להגיד".
ושתקו שתיהן וצביה אמרה: "אני כבר לא יכולה לבכות יותר. וגם לא לקום לסדר את המיטה הקטנה, שאני שם בלילה כדי לא להפריע לחייקל"
ואז שתקו עוד וצביה אמרה: "כן חייקל מביא את גיורא היום" ואחר כך אמרה: "את חברה טובה יפה. אולי תוכלי לסרוג לו סוודר יש פה כמה אפודות שאפשר לפרום עכשיו".
ויפה אמרה: "אז בואי צביה, אל תדברי ככה בכל זאת בואי ננקה קצת".

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, סיפורים | עם התגים , | תגובה אחת

עושים את המוות – זהר גזית

 

שער עושים את המוותבתחילת 2017 פורסם במוסף השבת של הארץ סיפורה יוצא הדופן וקורא התגר של מורן וורנשטיין. מעתה יהדהד שמה בחוויה הישראלית כאחד מאותם שמות שמייצרים שיח ספונטני סביב שולחן האוכל, בסלון, בשיעורי חינוך בתיכונים, באסוציאציות מקריות, בהקדמה להרצאות. מורן וורנשטיין שעברה התעללות מינית חמורה בילדותה וגופה ניזוק לצמיתות מניסיון התאבדות שלא צלח, והביא אותה לכאבים אינסופיים, החליטה לשים קץ לחייה באמצעות מקום להמתת חסד בשוייץ. והנה, לא ההתעללות המינית היא שבמרכז הסיפור שלה, אלא סיפור מותה, כפי שסיפר אותו – דרכה – ידידה יוחאי מיטל. תמונתה בעלת המאפיינים הישראליים כל כך על רקע השלג המתקשר לארצות שלא מכאן, עולה על מרקע המחשב שלנו בליווי קבצי שמע בהם היא קוראת מיומנה העצוב. סיפור על מוות שמערער על הסדר הקיים.
כדרך שדברים קורים ומתרחשים במציאות, סיפורה של וורנשטיין במוסף הארץ כמו גם תגובת יו"ר עמותת בשביל החיים, (ארגון הפועל להשגת תמיכה במשפחות שיקיריהם התאבדו ומקדם פעילות מניעת התאבדויות) בשבוע שלאחר מכן, לא היו יכולים להופיע בתזמון רלוונטי יותר לצאת הספר של זהר גזית "עושים את המוות". שכן ככל שהסיפור של וורנשטיין אקטואלי ומטלטל, הוא כטיפה בים במציאות המוות והשכול הישראלי הלאומי. בחברה היהודית בישראל, מסביר גזית בפתיחה לספרו, העיסוק הנרחב במוות בהקשר הלאומי בא על חשבון התייחסות חברתית, ממסדית ומחקרית לסיבות מוות אחרות ודוחק אותן לשולים. והספר – עיבוד של מחקר לתואר ד"ר של גזית, עוסק בדיוק במוות הזה, במוות שנדחק לשוליים.

בואונמיקו בופלמקו, השטן חוטף נשמה, פרט מתוך ציור הקיר צעדת המוות

בואונמיקו בופלמקו, השטן חוטף נשמה, פרט מתוך ציור הקיר צעדת המוות

עיסוק במלאכת המוות חופן פוטנציאל קונדסי בתוכו, אם יודעים להניח אותו היטב על השולחן. להניח כך שנביט מהצד בביקורתיות ובאירוניה אל עצמנו ואל האימה. האימה היא המילה בה בוחר זהר גזית כדי לקדד את בליל הפחדים והחרדות ותהום האי-הבנה שחשים רובנו לגבי סוף החיים. מנגנונים עצומים של תודעה קולקטיבית הגמונית, שהתרבות שאנו חלק ממנה בנתה עבורנו, נחבאים בתוכה, גזית מנסה פה בספר לפזר את ערפל האימה בלשון של עבודת דוקטורט במדעי החברה.
במה עוסק גזית בספר? ראשית הוא מסביר כי עצם הטיפול בתחום המוות, על ידי מערכת גדולה של מוסדות בעלי מקצוע ותפיסות, נועד להעניק משמעות למוות ולפקח על היבטים הקשורים בו. גזית מכנה את המכלול בשם מערכת המוות ההגמוני, ומול המערכת ההגמונית, הוא מציג שלושה ארגונים שונים העוסקים במוות. אחד, שעוסק בקבורה אלטרנטיבית, אחד שעוסק בתחום ההתאבדויות, והשלישי, בתחום של המתת החסד.
הדיון במוות החלופי, כפי שקורא לו גזית כמעט ואיננו קיים בישראל. מוות הנגרם על ידי תאונה כלשהי, נתפס, גם על ידי הציבור וגם על ידי המשפחה עצמה כמוות "סתמי" בעוד שמוות הקשור איכשהו בביטחון ישראל מקבל מיד מעמד שונה, כאילו הייתה לו משמעות אחרת שהופכת אותו לנסבל יותר. הבחירה של גזית, שלא להסתפק באבחנה הבנאלית למדי שציינתי זה עתה, הופכת את הספר למקורי ונדיר. גזית מסביר כי מוות טוב, והוא אינו שם את המושג במרכאות, אינו תלוי רק בסיבת המוות אלא גם בתקופת החיים (מוות מזיקנה) ובטפול בגופה ובעריכת טקסי המוות.
הוא מדגיש ומציג את הדרכים בהם מנסים הארגונים והגופים שעוסקים במוות החלופי, לחדור אל תוך המרכז הישראלי, גם כאמצעי אסטרטגי שמסייע להפוך גוף הנמצא בשוליים להשפעה מרכזית יותר וגם מתוקף העניין עצמו. הם מציגים עצמם לא כפועלים במנותק מהמסגרת הנורמטיבית אלא מבליטים היבטים מסוימים באמצעות, מה שמכנה גזית, "גבולות גזרה" כדי להדגיש את הריחוק בין העיקר במפעלם ובין היבטים מעוררי מחלוקת ובעיתיים במיוחד. לפיכך כל הארגונים שמים דגש על החיים. כך לדוגמא, הארגון בשביל החיים, שמקורו בהתארגנות של הורים שילדיהם שמו קץ לחייהם, מבקש מחד הכרה של הציבור הישראלי כמוות לגיטימי ובו בזמן שותף למאבק שמנסה למנוע התאבדויות. ברוח הזאת נכתבה התגובה למערכת מוסף הארץ על ידי יו"ר ארגון בשביל החיים, אבשלום אדרת. האחרון גינה את הכותרת המושכת שהעיתון העניק לסיפורה של מורן וורנשטיין; "שוב ושוב אנחנו נתקלים בבורות עצומה בנושא זה בקרב עיתונאים ועורכים שאינם מבינים שכותרת בנוסח הזה היא הרת אסון" כתב אדרת.
סיפורה של מורן וורנשטיין נושק לספר של גזית גם בתחום המתת החסד. אותנסיה, מושג שדבוק בו לעד (או עד שההיסטוריה תשכח) השימוש הציני והזוועתי שעשו בו הנאצים. ועם זאת מספר האנשים המזדקנים הנושאים עיניים לתחום המורכב הזה עולה וגדל וספרו של גזית עוסק גם בו בהרחבה.
תגובתו של יו"ר עמותת בשביל החיים מדגישה את הטענה המרכזית של גזית, שבעוד שהארגונים עצמם מהווים סוג של קריאת תגר על המערכת ההגמונית, אין הם מבקשים בפעילותם להחריב את המערכת הזאת על ידי קידום רפורמות, אלא להרחיבה בלבד. "פעילות הארגונים צבועה בצבע הסוואה של התבססות על המוכר וקבלה של עיקרי יסוד במערכת המוות ההגמוני. אומר גזית (עמ' 189), אך עם זאת, הוא אומר, יזמי המוות החלופי לא רק "משווקים" פרקטיקות והסדרים חדשניים אלא גם מציעים הסתכלות שונה על המוות ועל החיים.

מתוך הספר: עמ' 190

מתוך הספר: עמ' 190

שתי הסתייגויות: השם "עושים את המוות" הוא מוצלח. הוא נע על רצף המשמעויות מהשימוש בסלנג הבסיסי והעתיק (נדמה לי שהמטפלות שלנו בבתי הילדים בקיבוץ, לפני כמה עשורים טובים, השתמשו המון בביטוי הזה "הם עשו לי את המוות" והוא עוד חי וקיים לגבי תלונות במציאות היומיומית של היום) ועד המימוש הקונקרטי של נשואי המחקר. אך האם הכותרת הרב-משמעית מרמזת על מבט סרקסטי שישולב בתוכן המחקר? במובן הזה נחלתי מעט אכזבה. מול שם הספר והשמות השנונים של הפרקים, ממלאת את הפרקים עצמם ענייניות ורצינות עקבית ומדעית. הציפיה להומור מורבידי, שקצת מתבקש בעמדנו מול נושא כה מעיק, היא ציפיית שווא. הקוראת נותרת עם הידיעה שעצם הטיפול בתחום, כפי שאומר גזית עצמו, קורא תגר, ובהחלט חתרני.
הכתיבה היובשנית והעניינית, שיש בה קסם לא פעם בשעה שעוסקים בנושא טעון בשלל כאותי של פחדים איננה מקלה כאן בספר. זרם הקריאה משובש על ידי צפיפות מדכאת של מראי מקום, כפי שמקובל בשפה האקדמית במדעי החברה, שם תופעת הקרדיטים זוכה לנראות יתר, עד שכל הדף מכוסה בהפניות והעין שמחפשת אחר דעתו ועמדתו של הכותב חייבת לנוע כמו במסלול של ריצת מכשולים. יש להצר על כך שהוצאת רסלינג שמרבה להביא מחקרים חשובים לקהל הסקרן ושוחר הדעת, לא מכבדת את הקוראת ההדיוט והופכת את צורת הקריאה לשפת בני אדם ששואפים ליהנות מטקסט חכם ומשכיל בעברית פשוטה.
למרות ההסתייגויות הללו, ספרו של גזית חשוב ומטלטל, הוא ראשוני וחדשני ומה שחשוב בו מכל היא הנחת היסוד, המלווה אותו, הגיבוי שהוא מעניק לפעילות הארגונים שדן בהם, למרות הביקורת המשתמעת מהאסטרטגיות המניפולטיביות שהם נאלצים לנקוט בהן. הנחת היסוד האנושית ומלאת התבונה, היא כי טווח היקף הפעילות של הארגונים הנדונים בספר, ממקם את המוות לא כנקודת קצה, אלא כנקודת התייחסות על פני רצף שנמשך עד אליו ממשיך ממנו. רק בספרות יש סוף לסיפורים, במציאות עצמה, המוות הוא תמיד חלק מהחיים.

זהר גזית, עושים את המוות, ארגונים חברתיים המקדמים תפיסות והסדרים חלופיים בנושא מוות בישראל, הוצאת רסלינג, הסדרה למדעי החברה, 2016

 

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עיון | עם התגים , , , , , | להגיב

פגישה לאין קץ – נתן אלתרמן

מאת: עפר לרינמן

אלתרמןעם מי נפגשים כל הזמן, כשהולכים בדרך? עם הדרך.
למי מופנה "פגישה לאין קץ", שירו של אלתרמן? – לדרך!

הדרך, שההולך בה נפגש עימה – ברגליו ובחושיו – בכל צעד, כל חייו.
“תְשוקָתִי אֵלַיִךְ”, הוא אומר, "שָוְא אַצִיב דְלָתַיִם".
“שָם לוהֵט יָרֵח… שָם רָקִיע…שָם שִקְמָה", לא ארצה להישאר "בְּלִי הַכוכָבִים שֶנִשְאֲרו בַחוץ". יש הנמנעים מללכת בדרך, “נְסוגִים מִגֶשֶת", אך אלתרמן אינו חושש, גם אם "לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ". "לַסְפָרִים רַק אַתְ הַחֵטְא וְהַשופֶטֶת " – כבספר תהילים א: "דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים… לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט".
אלך בך כל חיי, הוא מבטיח לעצמו, “לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ” – עד ש"יום אֶחָד אֶפול עוד, פְצועַ ראש, לִקְטף אֶת חִיוכֵנו זֶה, מִבֵין הַמֶרְכָבות”.

“אני אתכן, דרכים, במו חיי אהבתי” כתב אלתרמן בשירו "מזכרת לדרכים”,
וב"בדרך הגדולה" שר: "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת".

כִי סָעַרְתְ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ
שָוְא חומָה אֶצור לָךְ, שָוְא אַצִיב דְלָתַיִם!
תְשוקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַנֵךְ
וְאֵלַי גופִי סְחַרְחַר, אובֵד יָדַיִם!

לַסְפָרִים רַק אַתְ הַחֵטְא וְהַשופֶטֶת.
פִתְאמִית לָעַד! עֵינַי בָךְ הֲלומות,
עֵת בִרְחוב לוחֵם, שותֵת שְקִיעות שֶל פֶטֶל,
תְאַלְמִי אותִי לַאֻלומות.

אַל תִתְחַנְנִי אֶל הַנְסוגִים מִגֶשֶת.
לְבַדִי אֶהְיֶה בְאַרְצותַיִךְ הֵלֶךְ.
תְפִילָתִי דָבָר אֵינֶנָה מְבַקֶשֶת,
תְפִילָתִי אַחַת וְהִיא אומֶרֶת – הֵא לָךְ!

עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינות הַלַיִל,
בִרְרחובות בַרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִים,
אֱלהַי צִוַנִי שֵאת לְעולָלַיִך,
מֵעָנְיִי הָרַב, שְקֵדִים וְצִימוקִים.

טוב שֶאֶת לִבֵנו עוד יָדֵךְ לוכֶדֶת,
אַל תְרַחֲמִיהו בְעָיְפו לָרוץ,
אַל תַנִיחִי לו שֶיַאֲפִיל כְחֶדֶר,
בְּלִי הַכוכָבִים שֶנִשְאֲרו בַחוץ.

שָם לוהֵט יָרֵח כִנְשִיקַת טַבַחַת,
שָם רָקִיע לַח אֶת שִיעולו מַרְעִים,
שָם שִקְמָה תַפִיל עָנָף לִי כְמִטְפַחַת
וַאֲנִי
אֶקד לָה
וְאָרִים.

וַאֲנִי יודֵע כִי לְקול הַתוף
בְעָרֵי מִסְחָר חֵרְשות וְכואֲבות,
יום אֶחָד אֶפול עוד פְצועַ ראש לִקְטף
אֶת חִיוכֵנו זֶה מִבֵין הַמֶרְכָבות.

כותב אורח: עפר לרינמן

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים | תגובה אחת