"תקווה" היא הדבר עם הנוצות – אמילי דיקנסון

אמילי דיקנסון

אמילי דיקנסון

תרגום: אורית פראג

"תקווה" היא הדבר עם הנוצות
שמונח בנפש
ושר את הלחן ללא מלים נמלצות
ואינו חדל, להרף.

ומתוק מכול – הוא נשמע מתוך הסערה
והסופה בוודאי מלאת רחמים
על שהצליחה להביך ציפור זעירה
שאגרה חום לכ‎‏ֹה רבים.

שמעתי אותו באדמה הקפואה ביותר
ועל גבי הים הרוגש ביותר
בכל זאת – מעולם – ביום נורא
הוא לא ביקש פירור-דבר-מה – ממני.

תרגום: אורית פראג

https://www.poetryfoundation.org/poems/42889/hope-is-the-thing-with-feathers-314

פורסם בקטגוריה Uncategorized, שירה, תרגום | עם התגים , | להגיב

שמשות חוט – פאול צלאן

 

 

תרגום: שמעון זנדבנק

שמשות חוט

השיר זכה לתרגומים בכמה שפות. בכולן התמודדו המתרגמים עם השורה הראשונה באופן שונה. העברית שמשתמשת בסמיכויות מאפשרת להעביר את סריגי אורות השמש הפושטים על הישימון בביטוי אחד. זנדבנק צלל אל תוך הגרמנית של צלאן והביא לנו שירה פשוטה ונשגבת כאחת.

 

 

סורג-שפה, תירגם שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 69

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , | להגיב

עתה ישנים עלי פרחים ארגמניים – אלפרד טניסון

מתוך: הנסיכה

תרגום: אורית פראג

עתה ישנים עלי פרחים ארגמניים וּלבנים;
בשבילי הארמון לא נשמעת אוושת הברושים;
בגומחת המים דגי הזהב לא נעים:
עתה הגחליליות נַאורו, עורי נא עמי.

הטווסים התבהרו ומהלכים כרוח רפאים,
וכמו רוח הם מהבהבים עדי עצמי.

עתה פתוחה הארץ לזהב-כוכבים כמו דנאה,*
וכמוה את פתוחה לקראתי.

כוכב שביט שועט בלב הדממה וממשיך
חורץ שובל זוהר במחשבה עליך.

עתה כוִנֶפת שושנת המים את מתיקותה
בתוכה, וגולשת אל חיקה של הבריכה;
כך הצטנפי את אהובתי, החליקי
אל תוך זרועותיי וצַללי בחיקי.

*דנאה היא בתו המלבבת של אקריסיוס, מלך אגרוס. היא נכלאה – בבתוליה עדיין – על ידי אביה במגדל גבוה, בחדר אטום מברזל, לאחר שהאורקל ניבא לו שבנה יהרוג אותו. אולם זאוס בא אליה בצורה של גשם של זהב, ועיבר אותה. לאחר זמן קצר, נולד ילדם פרסאוס.

גן בחשיכה

הנסיכה, היא פואמה ארוכה מאד בת עשרה פרקים שנכתבה על ידי טניסון בשנת 1847. הפואמה מספרת על נסיכה גיבורה שמוצאת מכללה אקדמית לנשים שלגברים אסור לחדור אליה. אך הנסיך שהייתה מאורסת לו מילדות מצליח להיכנס לשם עם שניים מחבריו. הם נתפסים, לא לפני שמקיימים שלושתם תחרות על ידה של הנסיכה. זו בוחרת בסופו של דבר לאהוב את בחיר לבה מילדות. טניסון הביא את השירה הרומנטית לפסגות גבוהות ואידיליות של היופי והרגש. השיר "עתה ישנים עלי פרח ארגמניים" מופיע כיחידה אוטונומית בפרק השביעי של הפואמה ומפורסם כשיר אהבה עצמאי.

אלפרד טניסון (1809-1892) 
https://www.poetryfoundation.org/poems/45380/the-princess-now-sleeps-the-crimson-petal

פורסם בקטגוריה תרגום | עם התגים , , | להגיב

קלון ליל קיץ – מירלה משה-אלבו

משה-אלבו מערבת ברזל ונוצות.

משה-אלבו מערבת ברזל ונוצות.

בוודאי שיש בספר השירה של משה-אלבו שירים רציניים יותר ועמוקים, נשיים וכואבים יותר. אך דווקא הסונטה הזאת, שנראית כמוצר של תרגיל בסדנת שירה שבתה את לבי. לא רק שהשירה מעידה על הכישרון והקלילות שבה הלשון זורמת מבין מקשי המחשב, אלא שעולֶה מתוכה הומור טוב ובריא. והומור טוב כידוע, הוא הישג נדיר.

 

 

 

 

 

 

קלון ליל קיץ
השיר מתחבר אל שייקספיר ולא במקרה. דורות של שחקנים גברים, שגילמו בתקופתה של המלכה אליזבת הראשונה את דמויות הנשים לא הצליחו להטמיע אותן לחלוטין. כי כמה שהשחקנים הגברים הצליחו לצלול לכל הניואנסים הדקים הנשיים, בכל זאת, בשורש התנועה הנשית, נחשפה הגבריות. גם הגבריות המחספסת וגם הגבריות המעודנת ביותר.
והנה כאן לפנינו, שיר זימה נשי, נשי פראקסלנס, אך דווקא החופש הגס, או איך שיש לומר; אותו החופש להפוך זיון לפעולה גופנית גרידא, אף פעם לא יהיה נשי באמת. וזה, בין היתר, מה שאומרת המשוררת, דווקא החופש הזה, חושף את הנשיות שמתחפשת לגבריות. כל הניסיון של האישה, להראות את המניאקיות הגברית של המלך במערומיו, מגלה מניה וביה את נשיותו של הניסיון עצמו. גם במפורש בשם השיר, שמצהיר על כוונת המשוררת: קלון. קלון ליל קיץ, וגם בשורה הסוגרת, המסגירה את היד הנשית הכותבת: להוד רוממותו הזין לא אכפת. אך לציפור, לדוכיפת, שאמורה להגיע כשלל, תחליף למלכה שסירבה, אכפת גם אכפת.
יש בסונטה אפוא מחאה נשית פגיעה שמחפה על השבריריות של הרכות באשר היא. ועמה אמירה עזת מבט, אמזונית כמעט, של דור עכשווי בת בתן של דורות פמיניסטיים. המחאה הנשית הזדקקה והשתכללה והגיעה למבע של חמלה משועשעת. היי גברים. היי גברים, לכאורה, לכאורה זה מצחיק, אבל אולי תשמעו את הפצע הקדום מפעפע בעדינות כמעיינות של דם מתחת לכל הטקסט: "שמים בקשו רחמים עלי" קונן ביאליק בשנת 1903 לאחר שנשלח למשימה עיתונאית: לתעד את הפרעות בעיר קישינב, והשאיר לנו בעקבותיהן פואמה ארוכה. דורות אחר כך משוררת בתל-אביב פותחת את השיר: שדיים בקשו רחמים על המלך.
נהדר. ועלי לחתום בהתנצלות, כל המלים מיותרת לאחר שורת פתיחה מצוינת כזאת.

 

מירלה משה-אלבו, קילו ברזל קילו נוצות, עורכת: ניצן טל, ספרי עיתון 77, עמ' 82

 

 

 

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , , , | 4 תגובות

סוביבור, מחנה האבדון והמרד

ביקורו של הימלר במחנה סוביבור.

סוביבורספר ישן. אי אפשר להשיג אותו בחנויות. קובץ עדויות של ניצולי סוביבור. הסיפור שמספרים נושאי העדויות הוא תמיד קלוקל. אם הם מנסים להיות מעניינים השפה הופכת לבנאלית. הספר הוא בין ספרי העדויות הראשונים שיצאו לאור בישראל והעורכת, ברוח התקופה, מעניקה מקום רחב למרד במחנה. למעשה היו הרבה מאד מקרי מרידה נואשים ואומללים בסוביבור, אם אפשר לקרוא להם מרידה. רק האחרון שבהם הייתה לו הצלחה יחסית, שמשמעותה שכמה מהמורדים נשארו בחיים כדי לספר את הסיפור. לספר בשפה שאיננה יודעת לספר. כי השפה האנושית לא הכינה את עצמה כראוי לתופעה שנקראת סוביבור.
אך למעשה יש כמה רמות ללשון. ובאשר היא לשון היא אנושית וגם כשאינה מסוגלת להגיד היא אומרת. מתוך הדרך הלאקוניות של העדויות, משתמעות בהיחבא השאלות המציקות על העיקר החמקמק. על הקריסה הנואשה של המותר והאסור בתוך חברת האדם. וכך, למרות העילגות של הסיפור, תפלצת המציאות מצליחה לקבל דגש דווקא במפגש אקראי עם מציאות "נורמלית" ועל מפגש אחד כזה חזרו העדויות וסיפרו בחמש גרסאות שונות.
הן סיפרו, כל מספר בדרכו ומנקודת הראייה של הזיכרון שלו, מן המקום בו עבד במחנה, על הרצח של כמה מאות נשים צעירות. זאת הייתה הפקה מיוחדת. לכבוד ביקורו של הימלר בסוביבור.
וקרה לי, והבנתי זאת רק לאחר הקריאה עצמה, קרה לי מה שקרה לוינסטון סמית, הגיבור של הספר 1984 מאת ג'ורג' אורוול, פקיד בקו הייצור באימפריית אוקאינה. פקיד בתעשיית ההכחדה וההשכחה של המציאות ויצירת זיכרון קולקטיבי חדש על פי גחמות ההנהגה. וינסטון מוצא תמונה והימצאותה העידה על עובדה שהתקיימה בעבר ולכן היא הוכחה; כֶשֶל בטוטליות של מחיקת האמת. וינסטון אוחז בתמונה ומביט בה, ועצם ההתבוננות בה היא הוכחה שהאמת, על פי חוקי ההיגיון הבסיסיים שניסח אריסטו, האמת האנושית שרירה וקיימת. יהיה אשר יהיה האנושי הזה, הנה היא כאן כניצחון כלשהו, חמקמק ככל שיהיה. כך גם אני נתפסתי.
כי בקריאה הראשונה, מבלי שהעורכת תכוון את הקוראים והקוראות, יעבור זמן עד שיתחוור אותו סוג של רעיון וזעזוע מדוע דווקא הסיפור הזה הוא זיכרון שחוזר בכמש עדויות. ובאיזו חכמה ואומץ ופשטות השאירה העורכת את הסיפורים כמות שהם, מבלי שתפרש את פשר החזרה הזאת: נשים צעירות, לוקטו מהמחנות באיזור מחנה סוביבור והגיעו במשאיות לכבוד הביקור.
בריאיון שערכה גיטה סרני עם שטנגל מפקד מחנה סוביבור (שקודם מאוחר יותר לטרבלינקה ולאושוויץ), לאחר שנתפס, נשפט ונכלא, הוא אמר לה שהתייחס לקורבנות שהגיעו להשמדה לא כאל בני אדם יחידים אלא כאל מסה, שאותה נדרש לחסל. האם ה"מסה" נותקה לחלוטין משרשרת המינים בקטגוריה של המין האנושי?
אבל אז כמו התצלום שאחז בידו וינסטון סמית באוקאינה, מצאתי את ההוכחה לכשל הניתוק בין הקבוצות האנושיות, הנתק שאיפשר לגרמנים לעשות ביהודים; להוציאם מתחום האנושי. מצאתי הוכחה שהנתק הקטגורי לא היה מושלם. התמונה שלי נמצאת בעדויות שדיברתי עליהן למעלה על ביקור של הימלר בסוביבור בפברואר 1943 ובבחירה של מפקדי המחנה לשנות את הרצף הרנדומלי של הנרצחים. להראות להימלר ולפמלייתו בבואם רצח חושני ומתוק. בתוך סוביבור ביקורו של שר הפנים הגרמני, דרש חגיגיות מיוחדת והיא ניתנה לו. דווקא הרצון הכן של המארחים להרשים את מפקדם, הביא אותם למשוך מתנה מתוך העולם "הנורמלי" אל המציאות החולנית המעוותת שנוצרה שם.

זו הוכחה, לכך שבתוך ה"מסה", שבתוך ה"סוביבור" נוצרה אי-מסה. נשים יהודיות היו נשים. המפקדים חשבו כמו גברים על נשים. בדורון החגיגי שהגישו מפקדי סוביבור לשר הפנים הנאצי, לא היה משום העלאת קורבן, אלא הצצה אל תהליך הרצח של אחיותנו בנות האדם. או במלים אחרות, פניה אל הפן החרמן. פניה אל הפין. פורנוגרפיה. הפרונוגרפיה המורבידית. הייתה שם.

כדי לרדת לעומקה של נקודת השיא בביקור, מבחינת הכוונה של המארחים ומבחינת התכנית של הביקור החגיגי, יש להבין את הגיאוגרפיה והארכיטקטורה של המחנה. המחנה תוכנן על ידי אדריכלים גרמנים וכלל חמישה אגפים נפרדים. ליהודים לא ניתן היה לעבור מאחד למשנהו בלא קבלת רשות משלטונות המחנה:
Plan_obozu_zagladyבלאגר מס' 1 שוכנו האסירים שהושארו לפי שעה בחיים וכן היו בו בתי המלאכה והמטבחיים. בלאגר מס' 2 נמצאו החדרים בהם התפשטו קרבנותיהם של תאי-הגז והשאירו אחריהם את בגדיהם וכן משרדי המנהלה והמחסן למטלטליהם של המומתים.
מקצהו של לאגר מס' 2 הוביל שביל צר, מוקף תיל משני עבריו (וצמחיית הסוואה) אל לאגר מס' 3. שביל זה היה מכונה "שלאוך" כלומר, "הצינור". אורכו היה 150 מטר והקורבנות הורצו בו עירומים אל תאי הגז. בקדמתו של לאגר מס' 3 ניצבו שלושה תאי גז. כושר קיבולו של כל אחד מהם היה כ-50 איש. מדרום לתאי הגז בצריף סמוך להם, נמצא מנוע בנזין בן 200 כח סוס שנלקח מטנק רוסי – משלל המלחמה – והובא לסוביבור מלבוב. הגז (חד תחמוצת הפחמן) זרם אל התאים מצינורות שפיותיהם היו קבועים בתקרה; מיתת החנק נמשכה 20 עד 30 דקה. בתקרותיהם של תאי הגז הותקנו אשנבי הצצה שבעדם אפשר היה להתבונן בתהליך ההמתה.
ועתה, ברצוני לחבר בידיים רועדות את החיבור בין "הנורמלי" (התשוקה הפשוטה של גברים ונשים) ובין הרעיון הבהמי של מפקדי המחנה, בבואם להתחנף למפקד הגסטפו, ההצגה המיוחדת שהכינו להימלר. סיפור ביקורו חוזר בקובץ בחמש גרסאות שונות. התצריף של חמש העדויות מתחנן שלא יגעו בו ולא יוסיפו עליהן דבר. אין שם תואר, כפי שאמרתי בשפה שמתאים כאן.
מתוך עדותו של ליאון פלהנדלר: "לרגל מאורע זה הובאו 200 נשים צעירות מלובלין, שנשמרו יומיים בצריף מיוחד כדי לערוך לאחר מכן הצגה בפני ראש התליינים. זה האחרון, מטהו ופמלייתו הגיעו בשלושה קרונות משוריינים. בעד לאשנב קטן בגג תאי הגז, צפה הימלר בפעולתו של גז חדש."                          (עמ' 37)
מתוך עדותו של משה בהיר (שקלרק): "בחודש פברואר 1943 ביקר הימלר פעם שניה בסוביבור.
"יומיים לפני בואו הייתה תכונה רבה במחנה. ואגנר בחר מאה אנשים וציווה עליהם לפרק את הצריף בקרבת לאגר 3, שבו היו גוזזים את שערות הנשים לפני הכנסתן לתאי הגזים. מקירות הצריף ומחומרים אחרים אולתר מסלול-נחיתה זעיר למטוסו של הימלר. ואכן באחד הבקרים נחת שם המטוס והימלר עם חבר עוזריו הופיעו לפני מקדמי פניו. ביום זה של ביקורו לא הוצאו אנשי מחננו לעבודה ואף קיבלו מנות-אוכל חגיגיות. אותו יום עסקתי בפיקודו של פאול בראדוב שהיה אחראי על הקסינו, בהכנת מטעמים וקוניאק-ביצים לכבוד האורחים.
עוד אנו עוסקים בהכנות, כאשר התפרץ האונטרשארפירר בקמאן והודיע כי האורחים חוזרים כבר מסיורם ופניהם מועדות לקסינו. הקצינים צהלו, הפעם נענה הימלר להזמנת מפקד המחנה לסעוד עמו ועם חבר עוזריו.
בראדוב התרגש לשמע הידיעה וציווה עלי לחזור חיש-מהר לצריפי היהודים. פתחתי בריצה מבוהלת לעבר מחנה מגורינו, שער המחנה היה נעול ועד שהשומר האוקראיני פתח אותו בפני – קרבה כל הכבודה עד כדי מרחק של מטר אחד ממני, כשבראשה מזדקרת דמותו של היינריך הימלר הממושקף וסביבו הקצינים שהתלוו אליו גם בביקור הקודם, ביניהם אדולף אייכמן. לא היו אתו הפעם אנשים בלבוש אזרחי.
לאחר הביקור נודע לכולנו כי לקראת ביקורו של הימלר הובאו לסוביבור כמה מאות יהודיות צעירות ממחנה טראווניקי. הן הוכנסו לתאי-הגזים, נספו שם וגופותיהן הועברו למשרפות, וכל זה כדי להדגים להימלר ולפמלייתו את יעילותה של מלאכת השמדת יהודים במחנה סוביבור." (עמ' 25)
מתוך עדותה של עדה ליכטמן: "יום אחד, בחודשי החורף האחרונים של שנת 1943, החלו הגרמנים מתרגשים ומתרוצצים כעכברים מסוממים. במחנה פשטה שמועה שהרייכספירר היינריך הימלר, בכבודו ובעצמו, עתיד לערוך ביקור בסוביבור. מול המחסן הצטברו גרוטאות מסוגים שונים: עגלות ילדים ישנות, כלי מטבח שבורים, תרמוסים וכיו"ב. כל אלה נעלמו והמקום נוקה בקדחתנות. לאחר מכן הביאו לכאן כמה משאיות עמוסות חול ופרקו אותן, החול הוחלק ומעליו הונחו לוחות עץ ארוכים שנועדו לשמש שדה תעופה מאולתר למטוסו הפרטי של הרייכספירר.
ביום שקדם לביקור הובאה למחנה קבוצה של צעירות וצעירים שנבחרו מתוך אחד הטרנספורטים. את כל באי המחנה סגרו הגרמנים בצריפים מאחורי מנעול ובריח. מפקד המחנה וקציני הס"ס נימאן ואגנר ואחרים קיבלו את פני האורח הדגול ופמלייתו וערכו עמו סיור בלאגרים 1 ו-2. לאחר מכן פנו ללאגר מס' 3. הכלואים הצעירים הצטוו להתגלח ולאחר מכן הוליכו אותם אל לאגר מס' 3 אל תאי הגז. הימלר ואנשי פמלייתו עקבו מקרוב אחר ההמתה ושריפת גוויות המומתים לאפר. דברים אלה נודעו לנו מחיל המשמר האוקראיני."   (עמ' 50)
מתוך עדותו של אברהם מרגוליס: "הימלר ובני פמלייתו באו לבקר במחנה סוביבור ולסקור מקרוב את המתרחש בו, בשלהי החורף של שנת 1943. אנשי הס"ס ערכו לכבודם מחזה ראווה בלאגר מס' 3. כמאתיים נשים ונערות הובאו אל תאי הגז והימלר ובני פמלייתו עקבו מקרוב אחר המתתן. האוקראינים הם שסיפרו לנו על כך."   (עמ' 72)
מתוך עדותו של הרשל צוקרמן: "הימלר בא לסוביבור לערוך ביקורת. זמן קצר לפני ביקור זה יצאתי באחד הבקרים להביא פחמים לצורכי המטבח. בקרבת מקום למחסן הפחם, במרחק של כ-50 מטר בלבד, ראיתי משאיות עם נשים בתוכן. שמעתי קול קורא לי: "הרשל! הרשל! הרמתי את הראש. הייתה זאת פרל שטראסבורג בתו של דוד-הירש שטראסבורג, רעיית פסח ליפקינד, שהייתה בקרב הנשים. מה יכולתי לעשות למענה? לרוץ אחרי המשאיות שנסעו ללאגר מס' 3 ולמות יחד אתה?
300 נשים אלו הובאו במיוחד מלובלין, כדי שהימלר ופמלייתו יוכלו לראות כיצד נשים יהודיות יפות אלו מתות כשהן מורעלות בגז."       (עמ' 92)
עד כאן חמש העדויות. יש לשים לב כמובן שכולן עדויות שמיעה, על כן לדעתי לא ידוע לעדים אם חלק מהביקורת שערך הימלר כללה תצפית על הצינור, מסלול 150 המטרים שבהם הורצו הנשים עירומות. לסיום, פיסקה נוספת מן העדויות, שאינה עוסקת בביקור הימלר. היא סופרה על ידי בר פרייברג.
"בקיץ של שנת 1942 הגיעו טרנספורטים רבים ומספרם גדל והלך. בחודש יולי הגיע מספר טרנספורטים מגרמניה, ובהם נשים צעירות ויפות מראה. פאול גרוט בחר לו מתוכן נערה אחת יפהפייה. שמה היה רות והיא הייתה לשפחתו. לאחר מכן יצא גרוט לחופשה. רות הומתה יחד עם עוד כמה נשים ובגדיה הובאו למחסן הבגדים. כשנודע הדבר לגרוט בשובו למחנה, נתקף בחמת זעם. החל שותה לשוכרה ומפריע לפעילות המחנה ולסדריו. הוא נשלח למקום אחר ובמקומו בא איש ס"ס חדש."                                       (עמ' 80)

*******
מרים נוביץ', היא האוצרת הראשונה של מוזיאון לוחמי הגטאות. את הספר הקדישה "למארגני המרד בסוביבור, לעשרות מחולליו ומשתתפיו ולזכרם של מאות אלפי קורבנותיו". העדויות הושמעו ברובן במשפט-האגן ב-1956/66 ובחלקן נגבו, או הושלמו בשיחותיה של מרים נוביץ' עם ניצולי סוביבור בארץ ובחו"ל. מחנות מבצע ריינהרד, וסוביבור בתוכם, הוקמו בראש ובראשונה לצורך השמדת יהודי הגנרלגוברנמן שהיוו קרוב לשני שליש מכל היהודים בפולין בגבולות 1939 ונמצאו תחת שלטון הנאצים. מספר יהודי הגנרלגוברנמן שהושמדו בסוביבור נמוך ביחס למספר היהודים שהושמדו במחנות טרבלינקה ובלז'ץ. כפי הנראה, עובדות אלו הביאו את מפקדי המחנה לדרוש הבאת משלוחים ממקומות רחוקים דוגמת הולנד, צרפת ושטחי ברית המועצות הכבושים על מנת להגדיל את מספר הקורבנות של המחנה.

אי אפשר להסביר בקיצור מהו מחנה סוביבור. כל משפט או היגד דורש ביאור. עצם יציאתו לאור של ספר עדויות על הזונדרקומנדו בשנת 1979 נדרש לו מאמר נפרד שעוסק בחקר זיכרון השואה. ומיהי מרים נוביץ'? ומדוע היה מפקד סוביבור מי שפיקד על מבצע האותנסיה ברחבי גרמניה. ומהו מבצע אותנסיה? וגם השם הזה: מבצע ריינהדט. ריינהדט, שמו הפרטי של היידריך, שנרצח על ידי פרטיזנים צ'כים וכמה אחווה ביטא חברו ומפקדו היינריך הימלר בדרך המיוחדת הזאת להנצחת שמו? קשה לענות על השאלה הזאת בקיצור.

מרים נוביץ', סוביבור, מחנה האבדון והמרד, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ט

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , , , , | להגיב