שיטוטים – חביבה פדיה

שיר האהבה שכאן הוא שיר נטול רומנטיקה. האהבה נמצאת בתוכו כתאוות חיים, כתחושה של אור ואיננה עומדת בחזיתו. היא נרמזת משמו ומתנועת הפתיחה של הדוברת.

001

זהו שיר האהבה שמחפש את החיים כפי שהיו צריכים להיות בהבטחה הראשונית של קרן האור עם בוקר ופוגש את החיים כפי שהם. על כן הוא הופך לשיר מחאה. שיר מחאה עכשווי, המוחה על הכיעור והעוול מעשה ידי האדם. הדוברת הולכת "ברחובות שכורה הולכת, זבל וסיגריות קפה ושוקולד" והחתולים מתבוננים בה "עכורים מנזלת ודמעות". ברקע חזות הרחובות וערוות כיעורם עומדת האמת החברתית-כלכלית; חיינו אכן חכורים ונשלטים בידי אחרים. עצמת השיר בדיוק בקונקרטיות, בדיוק המופלא של נזלת ודמעות והממחטה המלוכלכת, הגדולה, הצהובה.
הכתיבה של חביבה פדיה רוויה בשִירַתִיות, אם אפשר לומר כך, במובן זה שאין בשיר סיפור אלא יש בו חוויה אל-זמנית, שמתארת זמן כאיזו כרונולוגיה מדומה, לכן הוא מאפשר כניסה לא רק מהפתיחה אלא ממקומות רבים לאורכו. בכל כניסה מתאפשרת חוויה של קריאת המציאות באווירה ובמצב הרוח של שעת קריאת השיר.
וכל זאת כנגינת סולו תחת חופת המשמעות ארוכת השנים של שיר האהבה הקדום מימי התנ"ך. של הצעירה המאוהבת שיוצאת לרחובות לשיטוטיה, לאחר אותו הלילה שבא אליה אהובה, או שלא בא ורק דמיינה את בואו, והיא נכספה ללחות שישים לה על פי המנעול. שיטוטיה ברחובות, אחוזת תשוקת האהבה הפרטית כל כך, מקבלת ממדים כלליים ומרובדים מהאלגוריה, שבין העם והאלוהות המיוחסת לשיר השירים. %d7%a9%d7%99%d7%a8-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d
אך החזרה הביתה, מקבלת את הפרופורציות הנכונות מחדש, הפומפוזיות מתכווצת נוכח "הסיפורים המצחיקים שנקרו לי בדרכים העזובות". וכמובן, אין זה שיר על ייאוש. אלא שיר על מחזור התקווה והאי-ידיעה והספק והדריכות, כי בתוך החשכה, אנו ממששים מחדש, "לו שוב תקרע אותי עם שחר מכת הברק של החיים בקרן האור הראשונה המגששת"
שיר שמסתיים ללא נקודה והמשפט האחרון מחייב אותנו לשוב לתחילתו. לכן אני יכולה לחזור, כמו הדוברת, לכבות את האור ולשבת שכורה על שפת היום שאבד ולהביט אליו בספקנות אך ללא מורא ולָחָן האהבה הקדומה מלווה אותנו.

צילום: תימור פראג

צילום: תימור פראג

חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , | תגובה אחת

הדוח של ברודק – פיליפ קלודל

אנו, צאצאי העידן שריסק באופן מקומם ומכמיר לב את מה שהנאורות הנחילה ללשוננו במושג "אנושיות", מה עלינו להסיק מפשעי אבותינו? תהיינה אשר תהיינה המסקנות והיכולת האנושית שלנו לפעול, אל לנו לחדול מלעסוק בזיכרון ובעדות של הדברים הללו.

%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%a4-%d7%a7%d7%9c%d7%95%d7%93%d7%9cשבעים ואחת שנים חלפו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, והשיח המערבי, במודע ולעיתים שלא במודע, איננו חדל מן השאלות הרות החשיבות על המשמעות והמוסר בחיינו כאן על פני האדמה לאחר הזוועה שהרעידה ללא הכר את רצף ההיסטוריה האנושית, והנחת היסוד של האדם כייצור "מתפתח".

הספר הדוח של ברודק מאת פיליפ קלודל מצטרף לדיון הזה. הוא עושה זאת על ידי הכלאה בין משל המסופר כדיווח דוקומנטרי ובין סיפור מתח ואימה על ברודק שחי בכפר מבודד סמוך לגבול שבין שתי מדינות ששמותיהן אינן ברורים. גם השפה, המודברת בכפר, איננה שפה מסוימת, אלא מוצגת כשפה עתיקה כלשהי. ניתן לזהות בה תערובת של גרמנית, צרפתית אידיש ותוספת דמיונית כלשהי. האם חלק הארץ הזה הוא אלזס? התשובה לא תימצא בספר, אך הדמיון להיסטוריה הוא כאמור חלק מרכזי בספר ולכן, בעת קריאת הסיפור, אנו משווים בדעתנו מקום שקיים על הרצף שבין אלזס וגרמניה ואושוויץ ובין שאלה מופשטת ומקום היפותטי-היסטורי כלשהו.
גיבור הספר מגיע אל הכפר פעמיים. בילדותו הגיע כפליט ובהמשך הוא יחזור לכפר לאחר המלחמה לאחר שנחשב – ובצדק – כמת. כיוון שבצעירותו זכה לחינוך קצר באוניברסיטה, (אנשי הכפר הם ששלחו ומימנו את לימודיו) לפיכך, הוא, המלומד, מתבקש על ידי ראש הכפר לכתוב דוח.
כי יום אחד, זמן קצר לאחר המלחמה, מופיע זר מוזר ביותר בכפר של ברודק, הכפר שאוצר בתוכו זיכרונות טראומטיים מהמלחמה ואשמה משותפת שפרטיה מתבררים לאורך כל הספר. הזר הזה נקרא ה"אנדרר", האחר. אך שלושה חודשים לאחר בואו, האנדרר, עם כל מוזרויותיו, נעימות הליכותיו, בגדיו הצבעוניים, המסתוריות שלו, החמור והסוסה שלו, נמצא מת. נרצח באכזריות.
הדוח שכותב ברודק איננו רק ממלא את המבוקש על ידי הנהגת הכפר אלא הוא מתפצל לשלושה דוחות. דוח אחד הוא אכן כותב עבור ראש הכפר, העשיר, בעל חוות החזירים וחבריו עורך הדין ובעלי תפקידים אחרים. אלא שככל שהוא מתקדם בכתיבה אנו מתוודעים, לדוח נוסף שהוא כותב לעצמו, על העבר העצוב והמחריד של נסיבות חייו וקורותיו משך המלחמה. הוא נלקח למחנה השמדה מהכפר, יחד עם יתר ה"פרמדר", הלא-שייכים. הוא שורד את המחנה בזכות אהבתו לאמיליה, התקווה לראותה שוב היא זו שנותנת לו את היכולת לשוב הביתה.
ובנוסף, עוסק ברודק לפרנסתו בכתיבת דוחות על צמחים ועל הטבע כתיבה שהוא ממשיך ועוסק בה.

עיצוב עטיפת הספר: טליה באר

עיצוב עטיפת הספר: טליה באר

כך מתקדם הסיפור בין שלושת הדוחות הללו וטיפין טיפין נוצרת תמונה מתמשכת על כמה וכמה השתלשלויות עניינים ועל תוצאותיהם האפלות. משך כל הקריאה, אנו חשים דחף חזק ומאיים של ההמון ובראשו ההנהגה הפוליטית של הכפר הדורשת ממנו לכתוב את הכול אבל לא לכתוב את האמת. הדברים אינם נאמרים באופן המפורש הזה ועל כן שאלת האמת נשארת כאחת הסוגיות הבלתי פתורות בסיפור-משל הזה. מה שכן נמצא הוא מתח שאינו פוסק מול האיום המתמיד לאפלה שעלולה לצנוח שנית.
הסופר פיליפ קלודל עוסק באחריות שיש על הדור השלישי באירופה לשאלות שהותירה השואה; לאשמת הנאצים, לאשמת משתפי הפעולה ולאשמת הקורבנות. הוא מייצר סיפור שיש בו מן הכללי רק כדי להצביע על הפרטי. בעברית (בתרגומו של שי סנדיק) מתחיל הספר כך: "קוראים לי ברודק ואני לא אשם". בתרגום לאנגלית, הספר מתחיל: My name is Brodek and I have nothing to do with that. וכך שאלת האשמה והאחריות נמצאת במרכז הספר. פשעי הסביבה מתחוורים במהלך הספר כמעין השלמה של פאזל, אך האם ברודק עצמו נקי לחלוטין מאחריות? האם היחיד הנדחק אל מכונת העינויים במושבת העונשין ההיסטורית יש לו אחריות? "הבנתי שלהיות חף מפשע בין אשמים זה בדיוק כמו להיות אשם בין חפים מפשע" אומר ברודק, כבר בתחילת הספר (עמ' 65).
עוצמתו של הספר, איננה רק בהתבוננות נוספת על שאלות מוסריות טוטליות שעלו במלחמת העולם השנייה, אלא בהסבת האחריות המתמדת אלינו כאן והיום. כתיבת הדוח שמסמנת, דין וחשבון פסיכולוגי, היסטורי אקולוגי ובסופו של דבר גם בעיסוק תכליתי של האמנות בכללותה, מכריחה אותנו לא להרפות משאלת הזיכרון והתיעוד. שאלת הזיכרון והתיעוד כמלאכה תובענית, מוסרית של חיינו היום.
דמותו של הזר, האנדרר בספר שלפנינו, שללא ספק מהדהד ומתכתב עם הזר של אלבר קאמי, (1942)  איננו יכול להסתפק בעקרונות שניסה לנסח האחרון. לא די למצוא צידוק לאבסורד החיים גם ללא המשמעות והתקווה. הספר שיצא בשנת 2007 מתבונן לאחור על עשורים של מחשבה ועמדות פוסט מודרניסטיות, ואף הן לא מספקות. דווקא ריבוי הדוחות מייחד את נוכחותו של האנדרר. זהו הזר של קלודל והוא מציג מראה מוסרית בפני אנשי הכפר ובפנינו היום ומחייב אותנו לנקוט עמדה על עצם המשמעות והטעם של החיים ללא ערכי מוסר. אנו, צאצאי העידן שריסק באופן מקומם ומכמיר לב ערכים בסיסיים של אחווה, חמלה, שוויון, נאמנות, מה שהנאורות הנחילה ללשוננו במושג "אנושיות", מה עלינו להסיק מפשעי אבותינו? תהיינה אשר תהיינה המסקנות והיכולת האנושית שלנו לפעול, אל לנו לחדול מלעסוק בזיכרון ובעדות של הדברים הללו.

פיליפ קלודל, הדוח של ברודק, מצרפתית: שי סנדיק, מודן הוצאה לאור  2007

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , , | תגובה אחת

מה יש לומר – נורית זרחי

%d7%9e%d7%94-%d7%99%d7%a9-%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%a0%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%96%d7%a8%d7%97%d7%99

 

ברצף למידת התפקיד הגורלי של היות הורה, יש נקודת זמן שבו אנו למדים על גבולות היכולת להגן עליו או עליה. כי לכאורה, בתחילת הדרך, כשהרך המתוק עד אינסוף כרוך בחיתוליו, וכמה שכבות ביגוד ופוך קטן וטוב מגינות עליו מהקור, ושדי הנוטפים מביאים מענה לרעב שלו ונענוע בחיקי משקיט את טלטוליו, דומה שאוכל להגן עליו לעד. ואז הרגע הזה. לכל הורה הרגש המפתיע שבו הוא לומד כי זה, האנוש הקטון, נועד לחיות בבדידותו כמוני, בכאביו, בפחדיו ובגבעות הסכנות שגבהות עליו מכל עבר. ושום דבר, שום דבר לא יצלח בידי.
אלא שפה המשוררת, נורית זרחי, המקורית לעד, שחומקת באופן מתמיד מבנאליה, מספרת על כל מה שיש לפני ואחרי ותחת הזעזוע הזה. ואירוניה דקה מופנית כלפי האהבה האינסופית בדימוי שאין כמותו: "אני בולעת את עצמי" להחביא ולהסתיר את הטיטנים המפחידים מפניה של אהובתה הקטנטונה. גם אירוניה וגם הזמנה לטיול ביופי היפה של אהבתה. טיול שמסתיים במשפט הסוגר: "אהבתי כמו מזוודה של מהגרים", כי היא היא המזוודה הזאת, שבסופו של דבר, אכן נותנת לבת הקטנה את זהותה.

מובן שאינני פורשת את אהבתי לרגליך

מובן שאינני פורשת את אהבתי לרגליך

מכאן, שהתפקיד הגורלי של היות הורה, מה שיש בו, ומה שאפשר וראוי, אם רוצים לעסוק בנושא הזה בדיון חמור סבר, הוא האחריות לתכנים שבתוך המזוודה. ומה שאין בו, הוא את היכולת להגן על הפעוט מהעולם הזה. יוצא שהאהבה ההורית, כשלעצמה, זו שגודשת אותנו ומעצבת את כל הטוב שבנו, מתאפיינת בשאיפה ילדותית כמעט למה שאי אפשר לעשותו.

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , | תגובה אחת

שני שירים על ירושלים – אנטון שמאס

 

%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%90%d7%a1

פעם כשעוד הייתה כאן תקווה היה הסופר והמשורר אנטון שמאס בין יוצרי השירה הטובים ביותר. צריך להזכיר אותו בנשימה אחת עם בני דורו; יונה וולך ודוד אבידן, ובמיוחד לצדו של דן פגיס. לשניהם השפה העברית היא שפה שניה ובכל זאת הייתה שפת היצירה היחידה שלהם. שניהם הצליחו להשתמש בלשון בוירטואוזיות ובכאב ובחכמה גדולה.

הוא יליד 1950 מהכפר פסוטה שבגליל. שמאס כתב רק בעברית ופרסם שני ספרי שירה וספר פרוזה ערבסקות. לאחר מכן הוציא יחד עם דודו גבע את הקומיקס, תרגום של סיפור עם ערבי, השקרן הכי גדול בעולם. בשנות השמונים עזב את הארץ. היום הוא מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת מישיגן באן ארבור.

השירה שלו עוד רלוונטית ועכשווית. הוא כותב בעברית שמאתגרת את העברית כיוון שהיא מערבסקת, אם אפשר לתת לערבסקות את הפועל שמחולל בסמנטיקה של הלשון פיתולים פנימיים בתוכה וכל רגע שנדמה שתפסת את המשמעות, היא חומקת מעט ומהתלת בך. הפיתולים מתחילים את דרכם בתחביר ויוצאים אל עבר מורשת תרבותית של העברית והערבית (שמאס הוא נוצרי אך האיסלם נוכח בשיריו כבר פלוגתא לכל דבר). לכל משפט יש כתובת. אך הכתובת איננה סופית אלא יוצרת זהות כלאיים של הדובר. דוחה ונמשכת, זרה ומוכרת זוכרת ושוכחת.

img_20161201_0003

אם אשכחך. המשורר דובר בהד קולה של הדוברת משיר השירים. שיר האהבה ששרה האישה לגבר הופך לשיר ששר גבר לעיר בהולכו ברחוב תחת מטריית הענק שמיוחסת לשיר השירים כאהבת ישראל לאלוהים. זו אהבה שמתחוללת בירושלים וכתב ידה הוא כתב ידו של המלך הקדום, האדמוני יפה התואר האהוב, המלך דוד. ועתה הצעיר ששר את השיר, שהוא ערבי בן הארץ, דובר עברית, מבקש אף הוא להיכנס תחת הנדר. החיפוש אחר ירושלים גורם לעיר שתישמע כאהובה המהתלת בו. רחוב קינג ג'ורג', אני מזכירה נקרא על שם המלך ג'ורג' החמישי שהיה מלך בריטניה כאשר הלורד בלפור הצהיר את הצהרתו המפורסמת. אז ככה שזה שיר פוליטי לחלוטין, הליכתו של הסטודנט הצעיר בירושלים, ברחוב בעל השם הטעון, היא בנתיב של הבטחה שמכפתרת וסוגרת את הפתח לחלומותיו שלו. הזיכרון שלנו, האי-שיכחה שלנו מצריכה מצידו את השיכחה.  והמשביר, בית הכולבו הישראלי כל כך, הוא גם תזכורת לאבינו יוסף, שמוזכר בקוראן, שהיה אהוב על הנביא מוחמד ויופיע בשיר אחר בספר הזה. המשביר, מעורב בשנתו. הוא זה שמשתק ואוטם את יד ימינו. הנדר היהודי מוגשם בדמותו של הערבי. רק שפה בשיר הוא לא ערבי. הוא אדם דובר עברית ומחפש את אהובתו בתוך החוויה היומיומית כמו כל צעיר שהולך בעיר ואיננו שוכח באמת. הוא ממשיך לחפש.

img_20161201_0001_0001
אבל ירושלים, ירושלים האהובה. ירושלים הספוגה בכאב הסכין. אין הרבה מה להוסיף על מלאכת הפיתולים הפנימית בשיר הקצר והנפלא הזה. היופי הרוחני של ירושלים הוא חושני וגשמי כאחד. איזה יופי.

 

אנטון שמאס, כריכה קשה, יצא לאור בשנת 1974 בהוצאת ספריית פועלים

פורסם בקטגוריה שירה | עם התגים , , , , , , | להגיב

ספר על אוכל – הדיי עפאים

השאלה הפילוסופית הגדולה והעמוקה

%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%90%d7%95%d7%9b%d7%9cהשאלה הפילוסופית הגדולה והעמוקה, שתישאר סתומה וחסרת פתרון גם כשנסגור את הספר על אוכל מאת הדיי עפאים ונניח אותו חזרה על מדף הספרים במטבח, היא אם עובדים כדי לאכול ולשתות או אם אוכלים ושותים כדי לעבוד.
טוב, בסדר, אני בטוחה שמישהו, אולי אחד אולי שניים כבר שאלו את אותה שאלה קודם, אבל יש להלל את היופי שבו עולה השאלה פה מחדש ואת החומרים שממנה קורצה בספר; בכל מימד שלו, במתכונים, בצילומים, בהקדמות למאכלים ובמיוחד במימד של הטקסטים הקצרים שכותב עפאים כפרקי מבוא לכל חלק. השאלה שבה וחוזרת וכתובה בלב שלם ובאהבה שאיננה נטולת הומור דק. יש להודות שאופן הגשת הטקסטים כאן מזכיר לנו שזאת סוגיה עכשווית מאד שאנו הרי מכירים אותה כה טוב על בשרנו כאיזה משאלת לב שאיננה מרפה ולכן היא תטריד את המחשבה בתוך חיינו הלוחצים, בתוך ההתנהלות הקדחתנית שהתרגלנו אליה וראינו בה הכרח שאין בלתו. והנה הספר הזה כל אימת שפותחים אותו ונפגשים עם פורמט האלבום המפואר, באיכות יוצאת הדופן ובעיצוב האנין, כשיתוף פעולה בין היוצר עפאים עם נורית קריב המעצבת והצלם דן פרץ, גורם לה להגיע אל רמת הרצינות המתאימה.

לכאורה, מבחינתו של עפאים אין דילמה, ברור שיש להעמיד את הדברים "בקנה המידה המתאים לחיים: עובדים כדי לאכול ולשתות ולא להיפך". והוא מפרט: "אני יודע, לפעמים זה מבלבל, בעיקר אם מתחילים לקחת את החיים ברצינות רבה מדי, כאילו לא הסתדרו פה לפני שבאנו ואם לא נסיים את העבודה לפני שנמות הכול עוד עלול לקרוס. זה קורה לפעמים בארגונים גדולים בבניינים גבוהים, במציאות המדומה של הצ'יפים ולוחות האם. זה קורה אם לא מבלים מספיק זמן עם בת הזוג והילדים. קנה המידה מתבלבל, דברים בטלים הופכים חשובים  ודברים אמיתיים דוהים מאחורי מעגלים מודפסים ומסכים מרצדים".
תחלס, אולי מאז ומעולם, כמה אנשים הצליחו באמת לחיות בניחותא, לפי קצב היום ורוח עונות השנה? זכור לנו שנאמר "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה…" מה שמוריד את האופציה שפעם היה פה שמח והתנהלו פה אי פעם החיים בקלילות ובנינוחות, עוד טרם המאות הקפיטליסטיות הצרכניות והחזיריות והשוטפות מח סביב מושג ה"הצלחה". מאז ומעולם זה לא היה קל.  אבל שימו לב כמה פעמים חוזר הפועל אכול. האכילה איננה עניין גשמי כל עיקר בבראשית ואיננה גם בספר שלפנינו. ולכן אינני רואה בשם הספר, "ספר על אוכל" שהוא הצהרה על משהו פשוט מאד ויומרני מאד, הפכים של שני תארים אלא שניים מאותו דבר.
זה ספר אידיאולוגי שאיננו מסתיר את האידיאולוגיה שלו, אלא להיפך, מדבר עליה. הנה דוגמה מתוך הפתיחה לחודש שבט, תחת הכותרת "בשבחי האיטיות": "מתחילים ממטבח נקי ומסודר. הכלים במקום, השיש מבריק, קרש החיתוך נמצא במרכז הדלפק. כשהכול מוכן ניגשים לפטיפון ומורידים את המחט על תקליט שקט ובלי מלים…" אני מדלגת קצת הלאה לפיסקה הבאה, "אחר כך ניגשים למקרר ומוציאים את הירקות ואת עשבי התיבול מסירים את העטיפות ואת הניילונים ומניחים אותם יפים ונקיים על משטח העבודה. משחיזים עוד מעט את הסכין, מניחים כוס יין בפינת הקרש ורק עכשיו מתפנים לבישול. לאט לאט, לפי המנגינה שמתנגנת במערכת ולפי מה שרוחש הלב ולפי שירת העשבים, נעשה ניגונו של התבשיל."
וכולי וכולי. אבל אוכל הוא גם געגועים והיה או לא היה כאן אחרת לפני שנולדנו, הנה עוד געגועים ברוח ה"סלופוד", בישראלית כובשת תחת הכותרת דרכים צדדיות וגם זה בחודש חשוון: "בדרכים צרות נוסעים לאט ועם חלונות פתוחים. כשמגיע רכב ממול מאטים בנימוס ומורידים גלגל ועוד אחד אל צד הכביש, המכוסה עשבים שנזרעו לצדו ממעבר המכוניות והעגלות והעוברים והשבים. מחליפים מבטים עם הנהג שבטנדר שממול, בדרך כלל זה מישהו מוכר, מברכים בבוקר טוב ובמה נשמע ומוסרים דרישת שלום בבית".

מתוך: ספר על אוכל

מתוך: ספר על אוכל

…"נסו לצעוד פעם הביתה ברגל ביום של חול צעידה ארוכה אחר הצהריים. נתקו את הטלפון והמשיכו לצעוד כד שהזיעה שעל המצח מצננת את הגוף מול הרוח. קבעו פגישה עם אהובכם בשעת ערב, התיישבו לשולחן ואחלו מן המרק החם ביחד, כאילו זה עתה שבתם מימים ארוכים ומצאתם את שאהבה נפשכם".
אינדכס המתכונים נמצא בסוף, על פי החלוקה המסורתית של סוגי המאכלים, סלטים וירקות, פסטה, מרקים, בשרים וכו'. ואילו בתוכן העניינים, בתחילתו של הספר, שמות הפרקים שאינם אומרים הרבה זולת זאת שהם מספרים על הקוד שלפיו מסודר הספר; הוא נע ומתקדם על פי עונות השנה. הוא מתחיל בראש השנה, מתקדם בעצלתיים מעונת הסתיו ומהמאכלים שעפאים מציג שמתאימים לסוגי הירקות והפירות הזמינים בעונה. ולאחר הסתיו, תחילת החורף, שיאו וסופו והאביב והקיץ.
הספר הזה הוא למרחקים ארוכים. כשיגיע כיסלו הבא, עלינו להיזכר שיש עוד מחזורים בעולם הזה, מלבד מחזור הזמן גם מעגלי המרחב. למשל זה: "האוכל נודד בעולם. בחניות הלילה, לאורן המהבהב של המדורות, סיפרו הגברים איך חצו נוסעים עלומים את רכס ההימלאיה מהודו ומסין ובצרורותיהם כיסונים ומיני בצק ממולא, מביאים את חדוות הגילוי אל מלכי הקירגיזים ונסיכי הטג'יקים אל ערי הקזחים והאוזבקים ואל מצודת הכוזרים והקווקז. לוחמים הונים וקוזאקים עטורי תהילה ורדופי געגועים מתחו בצק דקיק במטבחי הכפרים שכבשו בטורקיה ובהונגריה, ממלאים אותם בבשר ובגבינות ובתפוחים, מבשרים לאירופה הנחשלת על ניצחונם של הבורקס והשטרודל".
למעשה, בתוך הדיבור שיש בו נימה של שירת אהבה לאנשים ונשים באשר הם, נשמעת גם מחאה דה פקטו נגד כתיבת מתכונים כעוד אבן בשנאת העדות האינפנטילית שצומחת סביב לנו. וכל זה מצליח איכשהו להיזהר מסכנת הקיטש ומרגשנות היתר שמאיימת על כל טקסט של אוכל. איך הכתיבה של עפאים מצליחה לעמוד על הגבול? איך מאתרים גבול שכזה? קשה להגיד. אין לכך הגדרות ברורות זה בדיוק העניין. הכמות האופטימלית, המדויקת היא כמעשה התבשיל הטוב.
עפאים כותב בהקדמה: "… אינני יודע אם ניתן לשחזר את הרגע ההוא שעשה בי האוכל את אותו הדבר שבלב. אפשר לחזור אחר ההוראות ולראות ברכה בצלחת ואפשר גם לקרוא בספר הזה כבמעין יומן מסע פרטי, שלאישי בו יש, אולי, דבר מה לומר גם לאחרים."

הדיי עפאים, ספר על אוכל, צילום: דן פרץ, סגנון: נורית קריב, הוצאת Lunchbox  בעריכת עופר ורדי  2015

נ.ב. אההה… והמתכונים? המתכונים מדיפים חושניות ובשרניות ומזמנים זמן מרוכז במטבח ותחושת דריכות של יציאה לדרך כמו לטיול. נכון שנפלנו פה ושם אך המשכנו ללכת מאוהבים בבשר הדג במלח גס ובפורלים באופנים אחרים ובבייגל (ובמשקה הערק שאפשר לשתות בחברתו) ובקציצות ובעוד כמה סלטים וקינוחים ברושטי עם המנגולד ועוד כל החיים לפנינו.

פורסם בקטגוריה מועדון קריאה | עם התגים , , , | להגיב