קינה פולנית
המשורר הפולני תדיאוש רוז'ביץ' מבטא את זוועת המלחמה דרך אחד הקולות הנוראיים ביותר, קולו של החייל הצעיר, שנפשו הושחתה עולמית
קינה, תדיאוש רוז'ביץ' מפולנית: רפי וייכרט
השיר הזה, קינה, בספרו של תדיאוש רוז'ביץ', בתרגום רפי וייכרט, הוא שיר שמדבר אלי כאן ועכשיו. הוא נכתב אחרי מלחמת העולם השניה, על המלחמה שהביאה לעולם את השואה, והוא נכתב על-ידי פולני. הוא נכתב בעקבות נהר המוות, האכרון, (היוונים האמינו כי נהר האכרון זורם לשאול, להאדס, ושמו הפך לשם נרדף לממלכת המתים) רוז'ביץ' יליד 1921, מוציא לאור בשירים שלו חומרים שאנחנו הישראליים, עוסקים בהם. הוא לא רק מוציא אותם לאור העולם, אלא לָש בהם והופך בהם, ומשכנע ונוגע, במין שפה שלפעמים היא זורמת באוזן ולפעמים היא מגמגמת, ודווקא כשהיא מגמגמת ומקרטעת היא משכנעת עוד יותר.
השיר שבחרתי מתוך הספר הוא דווקא שיר זורם ולא גמגמני. הוא מזכיר שנסונים של ג'ורג' בראסנס, בן זמנו הצרפתי של רוז'ביץ', אך דומה כי התוגה הפנימית שמניעה את רוז'ביץ', טראומטית יותר, מגיעה מתוך כאב לאומי ואישי, שאי אפשר למחות אותו.
דברי השיר ממוענים לשומעים ספציפיים: כהנים (אנשי הדת עומדים בראש הרשימה!), מורים, שופטים, (מחנכים ואנשי חק) אמנים, (כן, גם אמנים) סנדלרים, רופאים אמרכלים – למעשה כולם, כלנו, אנשי החברה הבוגרת. ולאביו – מי שאמור לשאת עמו את חבילת הציוויים של עשה ולא תעשה. במיתולוגיה הישראלית, היינו שואלים אם זה שירו של יצחק העקוד או שירו של אברהם האב העוקד, אך פה, למרות שהשיר נד על קו התפר של אחריות היחיד ואשמת שולחו, יש משהו אחר. זהו בן אחר עם מיתולוגיה אחרת. זהו שירו של הבן שהפך לרוצח.
הבן הזה מודה ברצח בגלוי ובפשטות. אשמת המבוגרים היא שדנו את חייו לחטא. בשני בתים הוא מספר על יופיו הפיסי. הוא תמיר, צווארו לבן ועדין, מצחו בהיר, פלומה מתוקה מעל שפת העליונה, הצחוק שלו מלאכי וההליכה שלו גמישה. הוא תמים, הוא נקי כפיים – נקודה שמיד צריך לברר אותה – והוא שברירי ופשוט. אבל הוא בן עשרים והוא רוצח. כלי עוור, ביד המוציאים להורג. הבוגרים, אנשי השלטון שהחליטו על המלחמה.
ובמלחמה, כל מלחמה, כשהשליטים מחליטים להזיז את גדודי הגברים הצעירים על פני הלוח, הם דנים אותם לא רק להיהרג ולהיפצע פיסית, אלא גם להמשיך את חייהם לאחר המלחמה בידיעה כי לעולם לא יהיו עוד נקיי כפיים באמת. אכן, הם כלי ביד המוציא להורג, והיותם כלי הפכם לפצועים לכל חייהם. וכפצועים, האם יוכלו לראות עוד לראות את כל יופיו של העולם, הרי עצם האמונה נלקחה מהם, גם האמונה בכפרה על חטא.
מעניין כי אין נשים בעולם שפונה אליו רוז'ביץ', רק גברים הם. אבל אני נזכרתי בדברים שאמר הנביא ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ" (ל"א, יד). רחל מבכה על בניה ועליה לבכות גם את הבן שישנו, זה שנפצע בפצע האנוש של החטא. חטא ההריגה ושב הביתה ואינו יכול לראות עוד לא שמים ולא ורד ולא ציפור לא קן ולא עץ.
וייכרט כותב על רוז'ביץ' בגב הספר:
משורר מחזאי וסופר, נמנה עם בכירי יוצריה של הספרות הפולנית שאחרי מלחמת העולם השניה. בדומה לעמיתיו המשוררים בני גילו, ויסלבה שימבורסקה וזביגנייב הרברט, נותנת שירתו ביטוי לחרדותיו ולמצוקותיו של הדור, שבגר במלחמה ובמשטר העריצות.
שיריו מתאפיינים בלשון מרוסקת ובתחביר קטוע, המורדים בלוגיקה של השפה כתגובה מודרנית-הומאנית לשבר הגדול של המאה העשרים.
תדיאוש רוז'ביץ', אכרון בצהרי היום, מפולנית: רפי וייכרט,
קשב עכשיו, 2012
שיר מרענן כמכת גרזן, ההקשר האוניברסלי כביכול מחליק עלי כמים על ברווז, הייתי אחד כזה, בן 20, אבל האימה, הו האימה