פעם כשעוד הייתה כאן תקווה היה הסופר והמשורר אנטון שמאס בין יוצרי השירה הטובים ביותר. צריך להזכיר אותו בנשימה אחת עם בני דורו; יונה וולך ודוד אבידן, ובמיוחד לצדו של דן פגיס. לשניהם השפה העברית היא שפה שניה ובכל זאת הייתה שפת היצירה היחידה שלהם. שניהם הצליחו להשתמש בלשון בוירטואוזיות ובכאב ובחכמה גדולה.
הוא יליד 1950 מהכפר פסוטה שבגליל. שמאס כתב שירה ופרוזה רק בעברית – שני ספרי שירה וספר פרוזה ערבסקות. לאחר מכן הוציא יחד עם דודו גבע את הקומיקס, תרגום של סיפור עם ערבי, השקרן הכי גדול בעולם. בשנות השמונים עזב את הארץ. היום הוא פרופסור אמריטוס לתרגום ולספרות השוואתית באוניברסיטת מישיגן באן ארבור.
אלא שהשירה שלו עוד רלוונטית ועכשווית. כתבי השירה שלו עוברים ברשתות כמו במחתרת. הוא כותב בעברית שמאתגרת את העברית כיוון שהיא מערבסקת, אם אפשר לתת לערבסקות את הפועל שמחולל בסמנטיקה של הלשון פיתולים פנימיים בתוכה וכל רגע שנדמה שתפסת את המשמעות, היא חומקת מעט ומהתלת בך. הפיתולים מתחילים את דרכם בתחביר ויוצאים אל עבר מורשת תרבותית של העברית והערבית (שמאס הוא נוצרי אך האיסלם נוכח בשיריו כבר פלוגתא לכל דבר). לכל משפט יש כתובת. אך הכתובת איננה סופית אלא יוצרת זהות כלאיים של הדובר. דוחה ונמשכת, זרה ומוכרת זוכרת ושוכחת.
הנה שני שירים קצרצרים מתוך הספר כריכה קשה.
אם אשכחך. המשורר דובר בהד קולו של המשורר בגעגועים בתהילים. שיר האהבה ששר הפטריוט. השיר ששר גבר לעיר בהולכו ברחוב תחת מטריית הענק שמיוחסת לאהבת ישראל לעיר הקודש. זו אהבה שמתחוללת בירושלים וכתב ידה הוא כתב ידו של המלך הקדום, האדמוני יפה התואר האהוב, המלך דוד. ועתה הצעיר ששר את השיר, שהוא ערבי בן הארץ, דובר עברית, מבקש אף הוא להיכנס תחת הנדר. החיפוש אחר ירושלים גורם לעיר שתישמע כאהובה המהתלת בו. רחוב קינג ג'ורג', אני מזכירה, נקרא על שם המלך ג'ורג' החמישי שהיה מלך בריטניה כאשר הלורד בלפור הצהיר את הצהרתו המפורסמת. אז ככה שזה שיר פוליטי לחלוטין, הליכתו של הסטודנט הצעיר בירושלים, ברחוב בעל השם הטעון, היא בנתיב של הבטחה שמכפתרת וסוגרת את הפתח לחלומותיו שלו. הזיכרון שלנו, האי-שיכחה שלנו מצריכה מצידו את השיכחה. והמשביר, בית הכולבו הישראלי כל כך, הוא גם תזכורת לאבינו יוסף, שמוזכר בקוראן, שהיה אהוב על הנביא מוחמד ויופיע בשיר אחר בספר. המשביר, מעורב בשנתו. הוא זה שמשתק ואוטם את יד ימינו. הנדר היהודי מוגשם בדמותו של הערבי. רק שפה בשיר שעיסוקו במבוכי הזהות, כמיהה להשיל מעליו את כל מרכיבי הזהותנות. הכמיהה ללכת ברחוב העיר בארץ שבה הוא אזרח, ששפתה עברית, להיות אדם דובר עברית המחפש את אהובתו בתוך החוויה היומיומית כמו כל צעיר שהולך בעיר. אך הוא איננו שוכח באמת. הוא ממשיך לחפש.
אבל ירושלים, ירושלים האהובה. ירושלים הספוגה בכאב הסכין. אין הרבה מה להוסיף על מלאכת הפיתולים הפנימית בשיר הקצר והנפלא הזה. היופי הרוחני של ירושלים הוא חושני וגשמי כאחד. איזה יופי.
אנטון שמאס, כריכה קשה, יצא לאור בשנת 1974 בהוצאת ספריית פועלים