השאלה הפילוסופית הגדולה והעמוקה
השאלה הפילוסופית הגדולה והעמוקה, שתישאר סתומה וחסרת פתרון גם כשנסגור את הספר על אוכל מאת הדיי עפאים ונניח אותו חזרה על מדף הספרים במטבח, היא אם עובדים כדי לאכול ולשתות או אם אוכלים ושותים כדי לעבוד.
טוב, בסדר, אני בטוחה שמישהו, אולי אחד אולי שניים כבר שאלו את אותה שאלה קודם, אבל יש להלל את היופי שבו עולה השאלה פה מחדש ואת החומרים שממנה קורצה בספר; בכל מימד שלו, במתכונים, בצילומים, בהקדמות למאכלים ובמיוחד במימד של הטקסטים הקצרים שכותב עפאים כפרקי מבוא לכל חלק. השאלה שבה וחוזרת וכתובה בלב שלם ובאהבה שאיננה נטולת הומור דק. יש להודות שאופן הגשת הטקסטים כאן מזכיר לנו שזאת סוגיה עכשווית מאד שאנו הרי מכירים אותה כה טוב על בשרנו כאיזה משאלת לב שאיננה מרפה ולכן היא תטריד את המחשבה בתוך חיינו הלוחצים, בתוך ההתנהלות הקדחתנית שהתרגלנו אליה וראינו בה הכרח שאין בלתו. והנה הספר הזה כל אימת שפותחים אותו ונפגשים עם פורמט האלבום המפואר, באיכות יוצאת הדופן ובעיצוב האנין, כשיתוף פעולה בין היוצר עפאים עם נורית קריב המעצבת והצלם דן פרץ, גורם לה להגיע אל רמת הרצינות המתאימה.
לכאורה, מבחינתו של עפאים אין דילמה, ברור שיש להעמיד את הדברים "בקנה המידה המתאים לחיים: עובדים כדי לאכול ולשתות ולא להיפך". והוא מפרט: "אני יודע, לפעמים זה מבלבל, בעיקר אם מתחילים לקחת את החיים ברצינות רבה מדי, כאילו לא הסתדרו פה לפני שבאנו ואם לא נסיים את העבודה לפני שנמות הכול עוד עלול לקרוס. זה קורה לפעמים בארגונים גדולים בבניינים גבוהים, במציאות המדומה של הצ'יפים ולוחות האם. זה קורה אם לא מבלים מספיק זמן עם בת הזוג והילדים. קנה המידה מתבלבל, דברים בטלים הופכים חשובים ודברים אמיתיים דוהים מאחורי מעגלים מודפסים ומסכים מרצדים".
תחלס, כמה אנשים הצליחו מאז ומעולם לחיות בניחותא, לפי קצב היום ורוח עונות השנה? מאז ומעולם זה לא היה קל, עוד טרם המאות הקפיטליסטיות הצרכניות והחזיריות והשוטפות-מח סביב מושג ה"הצלחה". האכילה איננה עניין גשמי כל עיקר לפעמים היא חברתית ותרבותית וכייפית ומלאת חיים ולכן אינני רואה בשם הספר, "ספר על אוכל" שהוא הצהרה על משהו פשוט מאד ויומרני מאד, הפכים של שני תארים אלא שניים מאותו דבר.
זה ספר אידיאולוגי שאיננו מסתיר את האידיאולוגיה שלו, אלא להיפך, מדבר עליה. הנה דוגמה מתוך הפתיחה לחודש שבט, תחת הכותרת "בשבחי האיטיות": "מתחילים ממטבח נקי ומסודר. הכלים במקום, השיש מבריק, קרש החיתוך נמצא במרכז הדלפק. כשהכול מוכן ניגשים לפטיפון ומורידים את המחט על תקליט שקט ובלי מלים…" אני מדלגת קצת הלאה לפיסקה הבאה, "אחר כך ניגשים למקרר ומוציאים את הירקות ואת עשבי התיבול מסירים את העטיפות ואת הניילונים ומניחים אותם יפים ונקיים על משטח העבודה. משחיזים עוד מעט את הסכין, מניחים כוס יין בפינת הקרש ורק עכשיו מתפנים לבישול. לאט לאט, לפי המנגינה שמתנגנת במערכת ולפי מה שרוחש הלב ולפי שירת העשבים, נעשה ניגונו של התבשיל."
וכולי וכולי. אבל אוכל הוא גם געגועים והיה או לא היה כאן אחרת לפני שנולדנו, הנה עוד געגועים ברוח ה"סלופוד", בישראלית כובשת תחת הכותרת דרכים צדדיות וגם זה בחודש חשוון: "בדרכים צרות נוסעים לאט ועם חלונות פתוחים. כשמגיע רכב ממול מאטים בנימוס ומורידים גלגל ועוד אחד אל צד הכביש, המכוסה עשבים שנזרעו לצדו ממעבר המכוניות והעגלות והעוברים והשבים. מחליפים מבטים עם הנהג שבטנדר שממול, בדרך כלל זה מישהו מוכר, מברכים בבוקר טוב ובמה נשמע ומוסרים דרישת שלום בבית".
מתוך: ספר על אוכל
…"נסו לצעוד פעם הביתה ברגל ביום של חול צעידה ארוכה אחר הצהריים. נתקו את הטלפון והמשיכו לצעוד כד שהזיעה שעל המצח מצננת את הגוף מול הרוח. קבעו פגישה עם אהובכם בשעת ערב, התיישבו לשולחן ואחלו מן המרק החם ביחד, כאילו זה עתה שבתם מימים ארוכים ומצאתם את שאהבה נפשכם".
אינדכס המתכונים נמצא בסוף, על פי החלוקה המסורתית של סוגי המאכלים, סלטים וירקות, פסטה, מרקים, בשרים וכו'. ואילו בתוכן העניינים, בתחילתו של הספר, שמות הפרקים שאינם אומרים הרבה זולת זאת שהם מספרים על הקוד שלפיו מסודר הספר; הוא נע ומתקדם על פי עונות השנה. הוא מתחיל בראש השנה, מתקדם בעצלתיים מעונת הסתיו ומהמאכלים שעפאים מציג שמתאימים לסוגי הירקות והפירות הזמינים בעונה. ולאחר הסתיו, תחילת החורף, שיאו וסופו והאביב והקיץ.
הספר הזה הוא למרחקים ארוכים. כשיגיע כיסלו הבא, עלינו להיזכר שיש עוד מחזורים בעולם הזה, מלבד מחזור הזמן גם מעגלי המרחב. למשל זה: "האוכל נודד בעולם. בחניות הלילה, לאורן המהבהב של המדורות, סיפרו הגברים איך חצו נוסעים עלומים את רכס ההימלאיה מהודו ומסין ובצרורותיהם כיסונים ומיני בצק ממולא, מביאים את חדוות הגילוי אל מלכי הקירגיזים ונסיכי הטג'יקים אל ערי הקזחים והאוזבקים ואל מצודת הכוזרים והקווקז. לוחמים הונים וקוזאקים עטורי תהילה ורדופי געגועים מתחו בצק דקיק במטבחי הכפרים שכבשו בטורקיה ובהונגריה, ממלאים אותם בבשר ובגבינות ובתפוחים, מבשרים לאירופה הנחשלת על ניצחונם של הבורקס והשטרודל".
למעשה, בתוך הדיבור שיש בו נימה של שירת אהבה לאנשים ונשים באשר הם, נשמעת גם מחאה דה פקטו נגד כתיבת מתכונים כעוד אבן בכתיבה על אוכל מתוך פוליטיקת הזהויות. וכל זה מצליח איכשהו להיזהר מסכנת הקיטש ומרגשנות היתר שמאיימת על כל טקסט של אוכל. איך הכתיבה של עפאים מצליחה לעמוד על הגבול? איך מאתרים גבול שכזה? קשה להגיד. אין לכך הגדרות ברורות זה בדיוק העניין. הכמות האופטימלית, המדויקת היא כמעשה התבשיל הטוב.
עפאים כותב בהקדמה: "… אינני יודע אם ניתן לשחזר את הרגע ההוא שעשה בי האוכל את אותו הדבר שבלב. אפשר לחזור אחר ההוראות ולראות ברכה בצלחת ואפשר גם לקרוא בספר הזה כבמעין יומן מסע פרטי, שלאישי בו יש, אולי, דבר מה לומר גם לאחרים."
הדיי עפאים, ספר על אוכל, צילום: דן פרץ, סגנון: נורית קריב, הוצאת Lunchbox בעריכת עופר ורדי 2015
נ.ב. אההה… והמתכונים? המתכונים מדיפים חושניות ובשרניות ומזמנים זמן מרוכז במטבח ותחושת דריכות של יציאה לדרך כמו לטיול. נכון שנפלנו פה ושם אך המשכנו ללכת מאוהבים בבשר הדג במלח גס ובפורלים באופנים אחרים ובבייגל (ובמשקה הערק שאפשר לשתות בחברתו) ובקציצות ובעוד כמה סלטים וקינוחים ברושטי עם המנגולד ועוד כל החיים לפנינו.