ההומור הדק שמלווה את הקריאה בספר מכוון אותנו להבין את האדם כייצור אנוש. לא יותר מזה אך גם לא פחות מזה.
תצלום שיש בו איש עם הגב אלינו הוא שפותח את הספר "זה עם הפנים אלינו". פתיח שמפציץ אותך בפצצת מצרר של סודות; תעלומת הפענוח של התמונה הנראית לעין. הסודות נוחתים ברכות, עוטפים את הקריאה בצעיפים. צעיפים שאינם מלאכותיים, הם נובעים באופן טבעי מעצם העניין של הספר. בספרה של רונית מטלון, נצטרך להזיע קשות, להסיט את הצעיפים מעינינו ולגלות את התמונה השלמה, עד שנבין מיהו או מהו שהוא עם הפנים אלינו. מה אנו רואים כשאנו מביטים בתמונה? זאת שאלה שהופכת למשימה עניינית, אך ברור שהיא בו בזמן, גם סוגיה מטפורית ופילוסופית מסובכת. כי הרי מה שנראה לעין, אולי איננו אלא הצללים של המהות האמתית, ובמערה הזאת לא נצליח להבין ממילא את המראות המתעתעים שרואות עינינו אם לא נקדיש להם מחשבה עמוקה ומורכבת.
הכתיבה בנויה כך שבראש כל פרק נמצא מקום לתמונה (ותחתיה כיתוב המתאר אותה באופן דוקומנטרי) והפרק מתייחס אל אותה תמונה. אלא שיש פרקים שבמקום התמונה קיימת "תמונה חסרה", והפרק מתייחס אל אותה תמונה חסרה. מאחורי הרושם המבודח הנוצר מארגון שכזה, מתגבשת תחושה של ריבוי והתפצלות. הרומן מתנהל על סמך הדיכוטומיה הניגודית שנרמזה בתחילתו; הפנים מול הגב.
במרכז הספר עומדת אסתר, נערה ישראלית בת 17 שמשפחתה, מוצאה ממצרים. אסתר נשלחת לביקור אל דודה העשיר החי בקמרון הרחוקה. היא מתוודעת שם למרקם החברתי הסבוך, דודה ודודתה הלבנים עם השחורים בני המקום ותוך כך אנחנו נחשפים ליחסים בין משפחת הדוד למשפחתה בישראל ולדמויות השונות במשפחה שעלתה ארצה לפני שהנערה נולדה. הכתיבה של מטלון ייחודית, דרך תחביר שמשתנה מפרק לפרק ושילוב של מלים זרות במרקם העברי, מבצבצת תערובת של שעשוע והומור וחמלה כלפי הדמויות.
מַרְאָה מיקרוקוסמית, אינטלקטואלית מאד
הקול המספר – שכאמור מתחלף ומשתנה במהלך הספר – מנסה להתחקות אחר "השורשים" של זהות הדוברת ומשפחתה. היכן אם כן מתעצבת הזהות העצמית של הנערה במהלך הספר? בואו נאמר שהזרע של זהותה נובט בצפון אפריקה וגבעולה ועליה משתרגים כאן בישראל. אך בעוד שישראל מקיימת בספר דקדוק של חוויה ריאליסטית, אפריקה, שמוקדש לה חלק גדול מסך הרומן, היא מעין מַרְאָה מיקרוקוסמית, אינטלקטואלית מאד, שמתייחסת לדיון רחב היריעה בשאלה הקולוניאליסטית ובאוריינטליזם. על דרך השולי מספרת מטלון את העיקר. ועצם סיפורה של הנערה הפגיעה והעוקצנית ושובת הלב במפגשה עם משפחת דודהּ, משפחת האדונים הלבנים באפריקה השחורה, מוסיף כמובן עומק הומוריסטי מעודן לספר כולו, שמרכזו הוא מבט על הנערה הצומחת בחברה הישראלית.
אפשר לחלק את הרומן לשלושה. הסיפור על ביקורה של אסתר אצל משפחת הדוד בקמרון, שמשתתפות בו כמה דמויות זולת בני המשפחה עצמם. סיפור אחר הוא פרקים מתוך ספרה הביוגרפי של ז'קלין כהנוב, המתאר את חיי הקהילה היהודית במצרים והסיפור השלישי הוא זיכרונות המשתלבים בסיפור הראשון מתוך חיי המשפחה בישראל, הכוללים, בין היתר, את אמה של אסתר, סבתה, דודתה, אביה המהפכן והעסקן, וגם את דודה החי בכפר ליד הר תבור לאחר שעזב את הקיבוץ, אליו הגיע מתוך אידיאולוגיה ציונית סוציאליסטית צרופה.
הספר משתמש באמצעים של רומן חניכה, אך למעשה עוסק בעצם היכולת להגיד אמירה כלשהי על חוויית ההגירה באופן פרטי ועל היחיד הכלוא בצבת שבין מזרח ומערב ובמחשבות שעוסקים בהן בחמישים השנים האחרונות על קולוניאליזם ועל פוסט קולוניאליזם. וכך, מספרת לנו מטלון דרך הנערה אסתר כי התפיסה, כמקשה אחת, של האנשים שבאו "מהמזרח" שמוגדרים בפשטנות "מזרחיים" היא תפיסה שמפספסת את העיקר. העיקר הוא האם אפשרי בכלל ליחיד להבין את רבדי הנפש של עצמו דרך מושגים פוליטיים שהחברה הנחיתה עליו. הספר הוא אפוא סיפור על החיפוש עצמו של פשר הזיכרון והזהות.
מטלון. להבין את האדם כייצור אנוש
וברור שיש פה גם אירוניה. אירוניה המכוונת אל עצם הניסיון לפענח את חווית הצמיחה של האני במשפחתו, בחברה, בעולם האינטלקטואלי הנוכח, במורשת התרבותית המקומית והעולמית. וההומור הדק הזה לא רק שהוא מלווה את הקריאה לאורכה וממתיק את העובדה הברורה מאליה שזהו ספר למיטיבי לכת, אלא שהוא מכוון אותנו בדרישה לא מתפשרת, להבין את האדם כייצור אנוש. לא יותר מזה אך גם לא פחות מזה, וכל הגדרה שנופלת בפח המתעתע רב הממדים, כלומר כל הגדרה שסבורה כי הצליחה לפענח את פשר התמונה של "זה עם הפנים אלינו", חוטאת לדרישה הזאת.
רונית מטלון, זה עם הפנים אלינו, עם עובד ידיעות ספרים, 2010 (1995)