לפעמים שחקנית אחת ונענוע ירכיים אחד, וזוג ידיים שמבליטות מותניים ואגן כלפי הקהל לצד קולות גבריים מלטפים כשל דודאים, מאפיינים ומגדירים את היופי הנשי האמתי.
חנה מירון 1977
אני מביאה כאן בהמשך את הבית הראשון למילות הפזמון הפונדקית, שכתב אלתרמן. כתב אותן במיוחד עבור השחקנית הראשית של המחזה "הפונדקית": חנה מרון. כאן היא מבצעת את השיר בסרטון שנשאר בידינו בהופעה בצוותא, בשנת 1977 כשהייתה בת 53, ומי שנהנים מהופעתה, ישימו לב כי מדעת או שלא מדעת, מרון משלימה כאן ביצוע נשי חתרני במסרים פמיניסטיים, הנוגדים את הגישה השוביניסטית להדהים של יוצרה, כותב המילים המשורר נתן אלתרמן.
כדרכו בפזמונאות, משדר נתן אלתרמן, במלים שלו, מסרים מקודדים שאין צורך להסבירם והם מבוססים על מיתוסים ראשוניים שפועלים בחברה ובמחשבה שלנו. הפונדקאית, מחזה, שבו מנסה אלתרמן לדבר על מלאכת הכתיבה ותלותה במעיין הנעורים החולף, משתמש במרכזו בדימוי הפונדקית. הפונדקית שגופה הוא "רק בית חומר". והחומר הזה מתבלה. ואולם כשמרון שרה את השיר, והיא גבוהה ויפה ומלאת נשיות בגיל מתקדם, (למרות שהיא כבר צולעת קלות עקב כריתת הרגל בעקבות פציעתה לאחר הפיגוע בשנת 1973) היא עומדת כך, אישה אמתית במלוא החושניות שלה ושרה: "אבל חומר כזה, כה נאה ומושבח, כבר כמעט לא מוצאים בימינו" (דקה 3:54) ומבליטה את נשיותה בשיא הגאווה ובאופן שבו נשים יכולות להיות בכל גיל.
בעקבות הג'סטה הזאת, נזכרתי בכתבה של טל ניב, במסגרת המדור "ראיה חותכת" מ-6.4.2012 על תמונה של קייט בלנשט. התמונה פורסמה בשער האקונומיסט ומבליטה את יופייה של בלנשט ללא ריטוש, עם מעט קמטים ליד העיניים. באותה כתבה מוזכרת גם הלן מירון הנפלאה, שצולמה עירומה באמבט כשהיא בת 65. צילום של יורגן טלר. מה שבולט בצילום של מירן אינו דווקא עירומה המווריד, כותבת ניב, אלא "הנראות המפתיעה בנדירותה של עור החזה שלה. אין כמעט שום צילום ריאליסטי של נשים בגילה שבו נראים הקמטים באזור המחשוף, כאילו התרבות עוד מסוגלת איכשהו להכיל פנים שאינם חלקים לגמרי אבל בשום אופן לא את עור הגוף כולו" ניב, מוסיפה כי בצילום של טלר הגרמני ל"ניו-יורק מגזין" מתחוללת סערה ארוטית מחשמלת, ככל שסימני הגיל של מירן ניכרים יותר.
סערה חושנית. הלן מירן באמבטיה
הכתבה של ניב חשובה כי היא מעלה לרמת התודעה והחשיבה את העמדות האמיצות של נשים יפות כמו מירן ובלנשט. שלוש הנשים הללו, העיתונאית הישראלית, ושתי השחקניות הבריטית והאוסטרלית משתתפות כאן למעשה בדיון על הפלונטר הבלתי ניתן לפתרון של מיתוס היופי. בספרה של נעמי וולף בשם הזה, היא מסבירה כי מערכות ענק, כלכליות וצמאות דם משתמשות בפחדים הקמאיים ביותר שלנו ובמיתוסים הנטועים עמוק עמוק במחשבותינו ובהכרתנו. המיתוסים עוברים אלינו חלקם על ידי סוכנים מצוינים וישרי דרך (כמו המשורר נתן אלתרמן למשל) וחלקם מכונה עצומה הגדלה והולכת ומתעצמת של שיווק ערמומי, נכלולי וטוטלי. כך יותר ויותר נשים משעובדות עם התבגרותן לאידיאל בלתי אפשרי של יופי, כאפשרות היחידה של היופי הנשי.
היופי הנשי, כדברי השיר הזה שכאן, כדברי הפזמון המהולל הזה, הוא חומר, חומר מתכלה. ובעוד שהגברים ממשיכים לשמור על יופיים וכושר המשיכה שלהם בבגרותם, אנו הנשים, לנו מייעדת החברה, בהסכמתנו סדר אחר, סדר חברתי שבו היופי הוא מוקד כיסופים שבלתי אפשרי לבת אנוש להשיגו. בסדר החברתי החדש אין מקום לנשים אמתיות, כותבת וולף. "לנשים רבות יש כיום יותר כסף וכוח ומרחב פעולה והכרה משפטית רבים משהיו לנו אי-פעם. אולם אם נשאל את עצמנו איך אנחנו מרגישות עם עצמנו פיזית, ייתכן שבהשוואה לסבתות הלא-משוחררות שלנו, מצבנו גרוע בהרבה. לרוב הנשים במערב, לנשים עובדות, מצליחות, נאות ובעלות שליטה עצמית, אובססיות גופניות, פחד מהזדקנות וחרדה מאבדן שליטה הניזון מתפישות שונות הקשורות ליופי. אידיאל היופי הוא הזיה מינית קולקטיבית ולאמיתו של דבר הקשר שלו למיניות רופף ביותר.
נעמי וולף. השיעבוד חסר המוצא של הנשים החדשות
והמסקנה האחת היא כזאת: רק אנחנו הנשים נוכל להגדיר את היופי הנשי. רק אנחנו, הנשים האמתיות נוכל להגדיר אותו דרך מיניות ודרך החיבור שבין הפנימיות שלנו לגוף שלנו, בין הפנימיות הבשלה, החכמה, הסקסית התקשורתית, הרכה וכוליי וכוליי דרך כל מה שאנו עושות בחיינו כנשים, בדרכנו החברתית והמשפחתית ודרך יופיינו המשתנה, עורנו הנופל וקמטינו החכמים וחיוכנו הנבון וכוליי וכוליי.
ולפעמים, ולפעמים, כמו שחוזר ואומר המשורר, שחקנית אחת ונענוע ירכיים אחד, וזוג ידיים שמבליטות מותניים ואגן כלפי הקהל לצד קולות גבריים מלטפים כשל דודאים, מאפיינים ומגדירים את היופי הנשי האמתי הזה.
נתן אלתרמן, הפונדקית, שירונט
נעמי וולף, מיתוס היופי, מאנגלית: דרור פימנטל וחנה נוה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004
