התספורת – וויליאם סארויאן

דרך הביניים.

אילולא סארויאן עצמו חש איך שוב ושוב הוא מכניס את ראשו אל לוע הנמר ומי יודע אם יצליח להוציאו שלם, אולי לא היה עסוק כל כך בלחפש אותה

התספורת הוא סיפור נהדר ובו מחשבות על חופש. זהו סיפור על ילד ששערותיו ארוכות וכל עולם המבוגרים אומר לו להסתפר. אבל אירוע פרטי נפלא שאירע לו – שציפור אנקור נכנסה לשערו ושאפה לכונן בו את קנה, הביא אותו להבין שהגיע הרגע ללכת למספרה. הוא מגיע אל הספּר אראם ומגיש את ראשו למספריו. בתוך כך הוא זוכה לשמוע סיפור מפי הספּר, על דודו (של הספּר) מיסאק, שהיה הרפתקן ומצא את מחייתו בקרקס בהכנסת ראשו לתוך לוע של נמר, ולמרות שעשה זאת "לא יותר מפעמיים ביום", סופו היה צפוי מראש; באחת הפעמים לא הוציא אותו בזמן.
באינטרנט העברי הדל כל כך, אין למצוא את מלות הסיפור, אבל בקלות אפשר למצוא את חוברת העבודה על היצירה הזאת. המורות לספרות אוהבות את הסיפור הזה, כי הוא מדבר בין היתר על קונפורמיזם. הנוער, בגיל ההתבגרות המרדני, ימקם את המורות – גם החביבות והנפלאות ביותר – מיד בצד של החומה בה יטיחו התלמידים והתלמידות את ראשיהם, והן נהנות שסארויאן עצמו, מבלי שהן תצטרכנה להגיד הרבה, יראה ויצביע במקומן על הדרך הנכונה כל כך. דרך האמצע.
הרי בסופו של דבר הנער מחליט להסתפר. כלומר נכנע. כלומר מוצא את את דרך הישר ומתחיל ללמוד להתנהג קונבנציונלי. בין להיות כמו הדוד של המספר שהכניס את ראשו לתוך לוע של נמר ובין להיות כמו כל המבוגרים, עדיפה דרך הביניים. זו מגולמת אולי בדמותו של הספּר אראם. שנראה כמו חתרן פסיבי שמצא את דרכו השקטה והעצמאית לחיות את חייו ונהנה מסיפורים על הרפתקנים ושוחרי חופש. לחופש יש מחיר וסכנות. הסכנה המתמדת מגיעה ברגע שבו אנו מחליטים ליצור עולם משלנו עם חוקים חדשים של תעוזה, עם חלומות להיות חזקים כמו שמשון.
כך אומר לנו הסיפור. אבל אם היה אומר לנו רק את זה, בלי אותה קריצת עין ממזרית נהדרת של הסופר, הוא לא היה נשאר לבצבץ בכל מיני הזדמנויות. כי נשאלת השאלה, מה המהות של החיים בתוך המספרה? ושל כל הסיפורים שעוברם בתוכה.
תולדות חייו של הסופר הארמני-אמריקאי וויליאם סארוויאן, מזכירות כמה מתולדות אבותיו הסופרים.  חייו החלו בקשיים מרובים וגם את המשכם עד אחריתם, הוא הביא לקצות הסכנה ולגבול הפיכחות והשתיה, כמוהו כאדגר אלן פו לפניו, שגם חייו החלו רע והמשיכו בדיאלוגים עם הרוע והסכנות וכמוהו כמו מיגל דה סרוונטס סאוודרא, שאומרים שאחיותיו מכרו את גופן כדי לפדות אותו משבי הפירטים. במהלכו של השבי החלו לקרום עור וגידים ההרפתקאות המופלאות של דון קיחוטה ורעהו השמנמן.

סארויאן. על הגבול

אולי סארויאן עצמו, לא עזב אף פעם את גיל ההתבגרות והמרדנות, והוא חש בחייו איך שוב ושוב הוא מכניס את ראשו אל לוע הנמר ומי יודע אם יצליח להוציאו שלם, כדי שראשו ימשיך וישמש אותו גם אל היום הבא. אילולא זאת אולי לא היה עסוק כל כך בחיפוש אחר דרך הביניים ולא היה מפליא כל כך לכתוב אודותיה.

וו. סארויאן, התספורת, חוברת לתלמיד, אוניברסיטת תל-אביב, בית החינוך המעבדה למחקרי טיפוח, נטע, במימון קרן ברנאד ואן ליר, הולנד ומשרד החינוך והתרבות ישראל, תשל"ד

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על התספורת – וויליאם סארויאן

  1. מאת בארי צימרמן‏:

    יפה!! אני רוצה להוסיף, שסארויאן היה גאון גדול ושאת "הקומדיה האנושית" איני מסוגל לקרוא, כי כבר בעמוד השלישי אני מתחיל לבכות, וזה לא מתאים לי. חוץ מזה נראה לי שהסיפור על התספורת הוא סיפור על אמנות. לספר ראש זו אמנות, לספר סיפור תוך כדי התספורת זו אמנות, להכניס את הראש לתוך הלוע זו אמנות ולהגיב על קן בשיער בהליכה לספר זו גם אמנות…

  2. מאת סורינה לרנר‏:

    הסיפור הזה הוא נפלא ומנצח תמיד! אני מבקשת לתבוע את עלבונן של המורות לספרות ולהדגיש, אכן מלמדים סיפור זה, אבל, לא נראה לי שרק ענין הקונפורמיות עומד בבסיסו….
    לדעתי ארם הספר אינו קונפורמי, הוא לא באמת ספר, שהרי תספורתו של הילד לא היתה באמת תספרת, אלא רקדרך נוספת לנסות להביע את אומנותו: אומנות הסיפור. התספורת היתה רק הכיסוי, הדרך להביא אנשים לשמוע ולהקשיב לסיפוריו. אגב, זה לדעתי נכון לגבי מרבית הספרים והספריות, הם מספרי סיפורים מדהימים, שיעורי אנתרופולוגיה חיים

  3. מאת תמר‏:

    מסכימה עם סורינה. זה כל קודם סיפור משגע. מלא הומור ושמחת חיים. זו מהות אמנות הסיפור ובכלל, הלא כן?! מפני זה בחרתי להפגיש את התלמידים עם הסיפור ולא מטעמים דידקטיים.

  4. מאת מהאכפת לכם?!‏:

    תודה רבה רבה
    זה ממש עזר לי
    אין עליכם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *