להעלם מהחלון

ספרו של יונס יונסון, מציג עמדות חתרניות בכזה כאילו וטוב לנו להרגיש דרכן כאילו אנו בעצמנו חמקנו מבעד לחלון. כי הרי היום, לאחר כל ניסינות הנפל לקרוע את מסיכות הצביעות הנפוחות, מפני חיי המערב והשפעותיו המענגות, אנחנו יודעים עמוק עמוק בתוכנו, עם היד על הלב, שכל המהפיכות נמוגו ונסוגו מול הקצף המענג של הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם הוא רב מכר הסטרי. כל מי ששאלתי אותה באשר לספר טוב, המליצה לי עליו דווקא. אבל מה שמעניין באמת לגבי הספר הזה, הוא להבין למה, ספר על הזקן הזה, ששניה אחרי שקראת עליו, תהיה מוכן לשכוח אותו, הוא רב מכר. מה יש בו שמדבר לכל כך הרבה קוראים וקוראות בבת אחת, בכל כך הרבה מדינות (תורגם ל-26 שפות) בשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת.

על מה נסוב הספר הזה בכלל? מאשה צור-גלוזמן כתבה עליו לקטורה נהדרת, במוסף הספרים של הארץ, ואין צורך שאוסיף על כך הרבה. אך למי שהתעצל ללחוץ על הקישורית, הרי תקציר הספר: מדובר בזקן בן מאה, שבהחלטה אימפולסיבית משהו, הוא מתחמק (דרך החלון) מחדרו בבית האבות, כדי שלא ייאלץ להשתתף במסיבת המאה שעומדים לערוך בשבילו, מסיבה שלא יהיה בה קמצוץ של משקה אלכוהולי כלשהו, וזה משהו, שמכל הדברים כולם באותו בית אבות, הוא היה הכי בלתי נסבל. למעשה היכולת לשתות היא כמעט ציווי וקריטריון-על בחייו החמודים ובאופיו הנח והבלתי מאופיין לחלוטין של הזקן הזה. אפילו היותו זקן, הוא לא איפיון שבא כל כך לידי ביטוי בסיפור, כפי שמציינת צור-גלוזמן, זולת כמה כאבי ברכיים קלים, שמדווח עליהם במיוחד בתחילת הסיפור ואחר-כך הסופר שוכח עליהם קצת. הסיפור הזה, השומר על מתח קריאה לא מבוטל משולב בעוד סיפור: תולדות חייו המוזרים והמופלאים, של הזקן, ששמו אלן והתמחותו בחומרי נפץ (!). אנו למדים שחוץ מציווי העל לאהבת השתיה (אבל עד גבול מסוים), יש לו עוד ציווי: לא להתעניין בפוליטיקה. הציווי הזה מוביל אותו (על פי "נוסחת זליג" או פורסט גאמפ, כפי שמציינת זור-גלוזמן) לפגישות עם כל מנהיגי המאה העשרים, מאו-טסה טונג, טורמן, קים ג'ונג איל ואחרים, תוך, יש להדגיש, עקיפה קלה של הנושא הנאצי.

פרט חשוב הוא, שאלן שלנו עוּקר בגיל צעיר מאד, (או ליתר דיוק סורס), ולא שזה מפריע לו או לקוראים ולקוראות. בכלל לא. לאורך כל הספר נסתלקו מראש שאלות הקשורות למין או להורות וכדומה שמקלקלות את ה… איך לומר, אולי התנהלות? או התקדמות? של הגבר הזה בחוט הפתלתל של חייו, שיותר מזה שהוא פתלתל באמת הוא מעין אגדה קלה לעיכול, המכניסה אותנו במיידיות ובעליזות לרצף הרפתקאות משעשעות. אלן, מתחבר לזקן אחר (קצת פחות זקן ממנו) ושניהם ממשיכים יחד כשהם, גם מקפידים כל העת על קור רוח, וגם על התנהגות נון-קונפרמיסטית ונון-שאלנטית כאחת. הם מתגברים בקלות על חזקים מהם בעזרת קצת מזל ובהרבה תושיה ולאט לאט מצרפים עוד חבר'ה ומתגבשים לחבורה של אאוט-סיידרים מקסימה למדי, שלמרות שהיא קצת כן שומרת על הכסף שמצאה, אין בתוככיה שום רדיפת בצע לשמה וכל אלמנטים שליליים אחרים והדבק, שמחבר אותה הוא רק "ראש טוב" וגישה חיובית וחתרנית כזאת, אלעק, לחיים.

אז מה יש לנו כאן? שוודי, שעוסק בחומר נפץ. מטאפורה קלילה שמסמנת, לא רק ריסוק וניפוץ מוסכמות מקובעות, אלא גם כמובן קריצה רבת משמעות לפרס המכובד בתבל. אל לנו לשכוח כי חמשת הפרסים המקוריים של פרס נובל, ניתנים על פי צוואתו של אלפרד נובל, כימאי ותעשיין שהמציא את הדינמיט.

יונס יונסון. מהתלה לא מחייבת

האם יונסון, ניסה לדבר בהיתול (והנאתו הצרופה מעצם כתיבת המהתלה שהמציא, ניכרת לחלוטין), על מסר קצת רציני, אם כי משולל מקוריות, שניתן להפוך משהו שכל מהותו הרס והרג, לעניין חיובי? לכאורה כן. אבל הוא לא טרח לבנות את המסר בניה מתוחכמת ואלגנטית. הספק עוסק באופן טרחני בלהראות את הפוליטיקה, לא מהצד הרציני שלה, אלא בעצם להעמידה על מימד גרוטסקי אחיד: הנפיחות של האנשים (שכולם נראים כאילו קורצו מדמות אחת) שעומדים בראש המדינות ומחוללים את ההחלטות הנוגעות בחיינו.
אבל, שטויות, אומר יונסון, אל תקחו את זה ברצינות, והקוראים  באמת אינם לוקחים, בעידן שיש בו נגישות אינסופית לאילוזיות הקוראות לנו לברוח מבעד לחלון, דרך כל אמצעי התקשורת החזותית והאינטראקטיבית, הספר הזה הוא רק הקצף הוורדרד מעל הדבר האמיתי. וזה הכייף שלו.
הוא מציג עמדות חתרניות בכזה כאילו וטוב לנו להרגיש דרכן כאילו בעצמנו חמקנו מבעד לחלון. כי הרי היום, לאחר כל ניסינות הנפל, כארבעים שנים לאחר וודסטוק, ומהפיכות שנות השישים, 35 שנים אחרי שרוג'ר ווטרס מפינק פלויד, כתב את החומה, ורבים וטובים אחרים ניסו לקרוע את מסיכות הצביעות מפני חיי המערב והשפעותיו המענגות, אנחנו יודעים עמוק עמוק בתוכנו, עם היד על הלב, שכל המהפיכות נמוגו ונסוגו מול הקצף הוורדרד המענג של הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.

טומאש, הנון-קומפורמיסט האמיתי

מיד יש להבדיל כמובן, אלף אלפי הבדלות בין יצירתו הביקורתית באמת של מילן קונדרה שבה הגיבור, טומאש הוא נון-קונפורמיסט אמיתי, ובין המהתלה הבלתי מחייבת שיש לנו כאן. עברו יותר מארבעה עשורים מאז הספר ההוא (1968) ומאז רק התמקמנו בנוחות יתר בחיינו המרופדים היטב. ואנחנו מרגישים אמנם שאיכשהו, ללא ידיעתנו, החזירו אותנו קומץ ברונים, בעולם הגלובאלי שלנו, לאחר מאות שנות מאבקים לחופש, אל עולם פיאודלי, שבו מעטים מאד שולטים בחיים של רבים מאד.
אבל זאת ידיעה מטרידה קצת יתר על המידה (ויונסון מכיר את המידה הזאת היטב. זה הסוד שלו) ובואו לא נתעסק איתה יותר מדי. בואו נתרפק אל הכאילו התרסה, שמושמעת בספר, והכאילו אנשים טובי מזג ובכלל, נתבשם לנו בנוסחה שמצא יונסון דרך הצגתם המפוברקת של אלן וחבריו הבלתי-מחייבים בעליל. נכון, קצת נשתעמם לקראת הסוף, כי כבר נכיר את כל השטיקים של הכתיבה, אבל עדיין נצפה להפי-אנד של הסיפור. והוא אכן יגיע ואפילו יתן לנו קינוח מתוק במיוחד.

                                                                                                            אורית פראג

 יונס יונסון, הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם, משוודית: רות שפירא, כתר 2012