כמה מוזר, האויב שותה קפה בבוקר ממש כמונו. האם המלחמה, כל מלחמה אינה אלא "תותחים, רובים, מתים ופצועים צועקים"?
היות ולא רק שבספרות יש חומרים מן המציאות אלא גם במציאות יש לעיתים חומרים מהספרות, יצא שאת ספר המלחמה הזה קראתי בשנה וביום בו החלו להישמע פגזי המרגמות שנורו על הר דוב הסמוך לקיבוץ דפנה, מקום מגורי. וכאשר החריפה המתיחות בערבו של אותו יום כבר כמעט וכיליתי את הקריאה. "ותחת השמש הארורה הזאת" קראתי בעמוד השלישי לפני הסוף, "אינני רואה אלא תותחים, רובים, מתים ופצועים צועקים". משפט שאמר הקולונל אבאטי, למספר בפגישה מקרית ביניהם במהלך מלחמת העולם הראשונה ובכך הוא מיצה אולי את מרבית הזיכרונות של אמיליו לוסו ממאי 1916 ועד יולי 1917. זיכרונות משירותו הצבאי בחזית שבין האיטלקים והאוסטרים ברמת אזיאגו במלחמה מן המאה הקודמת.
וזאת השאלה שמונחת בבסיס הספר הקטן, המשובח והמצחיק-דכאוני הזה, האם אכן ביטא אבאטי במילים אלה את תמצית המלחמה כולה באשר היא. כל מלחמה.
"בספר הזה לא ימצא הקורא סיפור, ואף לא תיאור היסטורי. אלה זכרונות אישיים, כמעט ללא עריכה, המוגבלים לפרק זמן של שנה אחת מתוך ארבע השנים שבהן השתתפתי במלחמה. לא סיפרתי אלא דברים שראו עיני ואשר השאירו בי רשמים עזים. לא הסתייעתי בדמיוני, אלא בזכרוני." במילים אלה פותח אמיליו לוסו את ספרו, המתאר בפשטות קלאסית, חסרת רחמים, את פניה האמיתיות של המלחמה. האירועים המתוארים בזכרונות אלה התחוללו ברמת אזיאגו שבאיטליה, בין יוני 1916 ליולי 1917. שגעון המלחמה, הבורות והטירוף, ולצדם ניצנים של מוסריות נעלה המלבלבת מתוך התבערה, משתקפים באפיזודות הרבות שחלקן משעשעות ומרביתן מזעזעות. זכרונות אלה, שנכתבו ב-1936, מוכרים היום כאחת היצירות החשובות של הספרות האיטלקית על מלחמת העולם הראשונה.
הספר פותח בסדרת מצבים גרוטסקיים ואירוניים המעמידים את הצבא ומפקדיו הבכירים באור פתטי. פתיחתו של הספר מבריקה כל כך עד שהיא מזכירה כמה סצינות מתוך "מילכוד 22" של גוזף הלר ואף מאפילה עליהן ואילולא נכתבו הזיכרונות רק ב-1936 ופרסומם התעכב באיטליה כיון שלוסו היה ממתנגדי המשטר הפשיסטי, היה ניתן לחשוב שהלר גנב ללוסו כמה רעיונות טובים ואיטלקיים מאוד המבליטים את מגוחכות המלחמה. לוסו לא היה סופר, אלא פוליטיקאי. ועם זאת הוא ניחן ביכולת נדירה של מספר סיפורים מובהק ואולי חבל שלא כתב עוד.
אמיליו לוסו נולד ב-1980 ליד העיר קאליארי (סרדיניה). הוא שירת במלחמת העולם הראשונה כקצין חיל רגלים וזכה למספר עיטורים. לאחר המלחמה פנה לפוטליטיקה ונבחר לפרלמנט האיטלקי. עקב פעילותו האנטי-פשיסטית נאסר והוגלה. במלחמת העולם השנייה היה בין מנהיגי תנועת הפרטיזנים, ולאחריה כיהן שנים כחבר הסנאט האיטלקי. הוא נפטר בשנת 1975.
לוסו הוא מספר שאינו מסגיר כל גילוי של רגש עצמי אלא פועל כרשומון איטי ומדויק. הוא מפליא בבניית כל פרק ופרק כסיפור בפני עצמו. וחזקה על כל משפט או תמונה שאינם נמצאים שם סתם כשלעצמם אלא הם חלק מקשירה מתוחכמת המביאה את הפרק בסופו להתרה ולשיא ספרותי חזק רושם.
הספר מצהיר על תמימות כוונות של כותב זיכרונות אך בתוכו משולב בחכמה דיון פנימי כן ונוקב באשר ליחס שבין האיוולת שבמלחמה וזוועותיה, ובין ההכרח בקיומה ובקיום מנהל תקין. חלקו המרכזי מתאר תקופה קשה ועקובת דם במלחמת החפירות האומללה ההיא וסופו מזכך את השאלות הפילוסופיות על המחויבות המוסרית של הלוחמים ועל היכולת לשרוד כאדם. לוסו גם מביא שורה של דוגמאות מורטות עצבים ולעיתים אף הומוריסטיות בעניין הצורך לציות לפקודה שאינה מוסרית בעליל.
אחד המרכיבים החזקים ביותר במלחמה הוא הטירוף של הגנרלים. המפגש התכוף שלהם עם המוות שהם אחראים לו, מביא רבים מהם לקהות חושים ולהתעלמות מזעזעת ודוחה מהמציאות ומזהירות בחיי אדם. הקולונל אבאטי הוא דמות חריגה מבין המפקדים. הוא שפוי. והוא מנסה להשכיח מעצמו את המלחמה על ידי שתיית קוניאק.
הקוניאק הוא עוד מרכיב מרכזי מאוד במלחמה. כולם שותים. שותים כל הזמן. למעשה, כשהיו מחלקים קוניאק ושוקולד לחיילים, אלה ידעו שעומדת להתחיל מתקפה, והם יוצאים אליה כדי להיות בשר לתותחים. באחת התמונות הקשות ביותר בספר, מסופר איך קידם את פני חילות הרגלים בשניות הראשונות לקרב גל ריח חזק של קוניאק. ריח שנשב מנשימת שני הצבאות המתקרבים אלה אל אלה בחוסר טעם משווע "מפני שאם אנחנו טיפשים גם המפקדים של האוסטרים אינם כל כך אינטליגנטים" אומר (הגנרל) אבאטי למספר (עמ' 23).
אבאטי מסמל דרך אלטרנטיבית להישרדות אנושית בתוך ההוויה ההיא. השתייה, שבאמצעותה ניסה להשכיח את המלחמה, השכיחה ממנו את דמות עצמו והובילה אותו בסופו של דבר לטירוף משלו. ואילו הדרך שנקט בה המספר (שהוא היחיד שם שאינו שותה) היא זו הבוחרת להסתכל על המלחמה נכחה למרות כל הצער והטירוף סביבו ואבדן חבריו הקרובים בזה אחר זה.
הספר ממחיש את התערובת של הרג מוחשי בקרב מגע בכידונים וביריות בטווח קצר בד בבד עם כניסתם של דפוסי ההרג ההמוני השייכים למלחמה המודרנית. ובכך הוא ממחיש את נקודת הזמן הקטסטרופלית שרוצצה את כל הסדר הקיים החברתי והרוחני של העולם הישן. מה שיצמח על חורבותיו הוא משהו אחר.
לגנרלים קיבעון מחשבתי שאינו מתיר להם לקרוא נכון את המפה האסטרטגית והם ממציאים מיני כלי מלחמה והנדסה קרבית שאינם תורמים אלא בהוספת מספר החללים מן הצד שלהם. החיילים בשני הצדדים מתים על-ידי אויב אנונימי השוכב במרחק כה קצר מהם וטובח בהם בגלים חוזרים ושבים. רק פעם אחת פוגש המספר את האויב מתוך מארב, הוא מצליח לראות את האויב כדמות עצמו, בחפירות, שותה קפה בבוקר. והיומיומיות של חיי החפירות של האוסטרים והדמיון הקיים בינה ובין היומיומיות של חיי החפירות של האיטלקים מכה בו בהפתעה. "כמה מוזר!" הוא מודה "רעיון כזה כלל לא עלה בי לפני אותו בוקר" (עמ' 127). מולו, מול קנה הרובה שלו עמדה המטרה הצבאית, בדמות איש מן היישוב דומה לו בכל דבר מלבד שפתו ולאומיותו. הוא לא ירה. הוא הוריד את רובהו וחזר על עקביו.
אמיליו לוסו, שנה אחת של מלחמה, מאיטלקית: ארנו בר, שוקן, 202 עמודים