המוסד שנפל.
רות פרלמוטר, הבלשית ישרת הדרך, שבדרכה לחשוף את הרוצח, מגלה שכבר לא משנה באמת מי הוא זה שביצע את הפשע, עצם העובדה שבמוסד נפלה השלהבת, מכתימה לא רק את יהלום הכתר אלא גם אותה עצמה.
הרומן הבלשי האחרון מאת שולמית לפיד מציג בפנינו גיבורה חדשה: רות פרלמוטר. לאחר שישה בלשים בהם כיכבה ליזי בדיחי, עיתונאית במקומון בבאר שבע, נולדת גיבורה אחרת. אחרת מהרבה מאד בחינות. לא רק שבניגוד לקודמתה, היא אשכנזייה מהגרעין הקשה של ליבת האתוס הישראלי, ייקית, היא גם סוכנת המוסד בגמלאות. כרגע היא מנהלת סוכנות נסיעות, אבל את עבודת הבילוש היא עושה בשליחות ראש המוסד, וחוקרת לא פחות ולא יותר חבורה של מוסדניקים לשעבר. עוד משהו: פרלמוטר היא מבוגרת. חדת שכל וישרה כמו סרגל עם הופעה מרושלת שסוחבת איתה שקיות ניילון. אבל לא לדאוג, יהיה טוויסט.
שולמית לפיד
בסיפור הבלשי הקלאסי, הגיבור הראשי כידוע, איננו הקורבן וגם לא הרוצח, אלא הבלש עצמו. דמות הבלש היא היחידה שיכולה לעבור תהליך והתפתחות בסיפור, כך קרה גם לפרלמוטר שהסימפטיה אליה נוצרת מהרגע הראשון לקריאה ואף מתגברת עם סופו של הספר. פרלמוטר היא ישרה כמו סרגל והיושר הזה, מופיע אצלה גם ברמה המוסרית וגם באופן החשיבה החד והענייני שלה. גם התדמית הנשית שלה, שמוצגת בתחילת הספר כמין איזו סחבה מזדקנת וסמרטוטית שנושאת שקיות ניילון במקום תיקים אופנתיים, משתנה והופכת לאישה מושכת במלוא גילה המופלג. אך מה שחשוב יותר בספר הזה הוא, שלצד המתח והסקרנות לגלות מיהו הרוצח, מתעוררים דרך התודעה של פרלמוטר, הרהורים על המילייה שמגדיר את קבוצת החשודים, והמילייה הזה הופך להיות קריטי, הוא שולח אותנו לדיון על דמותה של החברה הישראלית. אם במוסד פשטה שלהבת, מה נגיד אנו אזובי הקיר.
אז מה יש לנו פה בעצם? יש לנו ספר בלשי, אמנם לא נורא נורא מותח ודרך פיתרון תעלומת הרצח שלו קצת מייגעת, אבל זה רומן בלשי סביר בהחלט, לא בא לעזוב אותו באמצע. פרלמוטר מתבקשת לחקור את מותו של עמית לשעבר סוכן מוסד בגמלאות, שנמצא ירוי לא הרחק מביתו. החקירה שלה מובילה בין היתר, לא פחות ולא יותר, למכתבים הסטוריים של בנימין זאב הרצל, וכשאנחנו מחברים את העובדה שקבוצת החשודים היא סוכני מוסד לשעבר עם הרצל, אנחנו מבינים שהרומן של לפיד מבקש להיות חבר במדור קצת יותר נחשב ממדור הספרות הבידורית. שאלת הצלחתו או אי הצלחתו משתווה לעצם הניסיון המעניין, לנסות ולהגיד משהו על החברה הישראלית דרך רומן בלשי ועל הניסיון הזה אני רוצה לדבר כאן.
נחזור רגע לקודמתה של פרלמוטר. הבחירה בעיצוב ליזי בדיחי כ"ישראלית החדשה", מרוקאית שמנתצת את הריבוד החברתי הישראלי, נראה בעיני חוקר הספרות דן מירון כמעין הפוך על הפוך. במאמר נהדר שפרסם בכתב העת לספרות "הו" (2006), חשוב לו להבהיר כי הספרות הבלשית היא ספרות בידורית, כלשונו, או "אמנות זעירה" כלשונה של בתיה גור, שהיא ושולמית לפיד הביאו את הסיפור הבלשי למחוזותינו העבריים. הסיפור הבלשי הקלאסי, התפתח לקראת סוף המאה ה-19 והבלשים הפופולריים ביותר – שרלוק הולמס, האב בראון ובלשיה של אגאטה כריסטי, הרקולה פוארו ומיס מרפל, פעלו עד המחצית של המאה העשרים. בז'אנר הקליל והממכר הזה, יש כמה אלמנטים קבועים שיוצרים מעין נוסחה. הבלש, הוא מי שמעניק לרומן את כוחו ואת קסמו, הבלש הוא תמיד אדם טוב, אבל יש לו כמה וכמה מוזרויות או פגמים שלא רק שהם מוסיפים על קסמו כ"טוב" אלא שהם גם הופכים אותו לדמות נסבלת ואנו הקוראות איננו מתקנאות בעליונותו. היחיד שיכול לרוצח, למי שמזעזע את הסדר שאנחנו רוצים למצוא ביקום, הוא הבלש.
הסיפורים הבלשיים הקלאסיים, אומר דן מירון, נכתבו בתקופה שבה בוצעו פשעים גדולים באמת על ידי בנקאים, אילי תעשייה, פוליטיקאים שאפתנים, מפקדי צבא שטבחו ב"ילידים" באפריקה ובאסיה וכן באמצעות המבנה החברתי המעמדי הנוקשה, שהותיר צלקות עמוקות בייחוד בנשמתה של האומה הבריטית. ועם זאת, לא נוצר סיפור בלשי אחד שקרא למהפיכה חברתית. להיפך, כל הסיפורים הבלשיים מגוננים על הסדרים חברתיים קיימים וממליצים על חיזוקם באמצעות המנגנון של סילוק אלמנטים זניחים של אי סדר חברתי או מוסרי. כלומר הבלש הקלאסי הוא שמרני, זאת המהות שלו והוא נאמן לאתוס הבורגני הקפיטליסטי, זה עיקר המסר החברתי שלו וזה גם מסביר את מידת הפופולריות שלו במערב ובמיוחד במערב של המאה העשרים.
בחברה הישראלית התמהמה הבלש, בדיוק בגלל זה, בגלל שזאת הייתה חברה בבניה ורק כשהתבססה, וערכיה הבורגניים השתרשו בתוכה, אז החלה לצמוח הספרות הבלשית. כך אומר מירון. הוא אומר כי השמרנות החברתית היא נשמת אפה האידיאולוגית של הספרות הבלשית הישראלית.
"רק קורא שטחי יתרשם מן העובדה שהבלשים הישראלים המובהקים ובראשם מיכאל אוחיון, (הגיבור של בתיה גור) שהם בני שכבות מצוקה ועליות (ממרוקו, מצרים), שהיקלטותן החברתית הייתה אטית ומיוסרת, מלמדים על איזו דינמיות חברתית אמתית. המוביליות החברתית של בלשים כמו אוחיון וליזי בדיחי היא לא רק מוגבלת עד כדי גיחוך (פסגת ההישגים של ליזי בדיחי – דירת שיכון עם מים חמים בכל שעות היממה) אלא גם מטעה בהשתמעותה החברתית. הבלשים הישראלים מן המוצא הלא-אשכנזי, שנוצרו ועוצבו בידי סופרות וסופרים אשכנזים, אינם מגלמים אלא ואריאנטים שונים של מגמות התאשכנזות, היינו: מגמות עריקה מן הפרולטריון אל הבורגנות או מן הפריפריה העדתית אל המרכז התרבותי האשכנזי. לעולם אין בכוונתם של בלשים כאלה לשנות באמת את סדר היום החברתי והתרבותי שלתוכו הם נבלעים ואותו הם משרתים, לכל היותר הם מבקשים לתקנו באורח מוגבל וחלקי על ידי החזרתו למקורותיו 'הטהורים' אל הבאר האשכנזית הצלולה והמרווה, שמימיה נתאלחו במידה מסוימת, ויש להרחיק מהם חומרים מזהמים".
דבריו הבוטים של מירון, אינם זרים לחלוטין ל"טעות אנוש". רות פרלמוטר, שעוצבה הפעם בדיוק על פי צבעי המקור, אם להשתמש בלשונו של מירון, מעמידה במבחן, דרך היושר שלה עצמה את אמות המידה המוסריות של אנשי המוסד. אלה שמופיעים בספר שהם בזעיר אנפין אמות המידה של החברה הישראלית היום. המוסד שבעצם שמו מהווה את המטאפורה ואת הדבר עצמו למח העצם לחוט השדרה הישראלי, הוא מושא לחקירה משטרתית והיושר והנאמנות שלא לדבר על כל ארג הערכים, נראה שהשתבשו ללא תקנה.
אברהם חופי. שפתיים חתומות
השבוע הקרין הערוץ הראשון את הסרט "שפתיים חתומות" שבו הבמאי והיוצר ירין קימור שרטט באופן מצויין את דמותו המרשימה באמת של האלוף לשעבר, מפקד המוסד ומנהל חברת החשמל אברהם חופי. חופי עמד בראש המוסד בתקופות מלאות הרפתקאות סודיות וחמישה ראשי מוסד מספרים עליו בהערצה ובאהבה גדולה. עיקר העניין של קימור הוא לשרטט את האוקסימרון המנטלי שנדרש מכל איש מוסד. אוקסימרון הוא מילה או הווייה שמכילה את הדבר והיפוכו. איש מוסד שעובד תחת כיסוי ופועל כסוכן שנדרש לפעולות חיסול, נדרש בה בעת לנאמנות חסרת פשרות לשולחיו ומתוך כך חייב להיות טהור כוונות כלפי מפקדיו. לכן הוא חי את חייו בכל האוקסימרוניות שאפשר להעלות על הדעת. קימור עושה עבודה מצויינת בכך ששם את הסוגיה המורכבת והבלתי פתירה של נושא היושר האישי במרכז הדיון של סרטו. מבחינתי הוא המשיך את ספרה של לפיד, והוסיף ויכוח לשאלות שהיא מעלה; אז מה, מה קרה להם לאנשי המוסד, אנשי השדרה המרכזית של ישראל הלוחמת, שלא הצד היהודי שלה בא למבחן אלא הצד המוסרי שלה?
והנה, הצד הזה, החברה הזאת מסתבר, סוחבת איתה תחושת אשמה קולקטיבית עמוקה. פעם, טוען הספר, היינו חברה שנמצאת במצב של חסד, של אמת שאין עליה עוררין. פעם היינו "בגן עדן עני וטהור, קרובים מאד למלכות השמים. אחר כך נפלנו" כותב מירון. ופרלמוטר שלנו, שבדרכה לחשוף את הרוצח, מגלה שכבר לא משנה באמת מי הוא זה שביצע את הפשע, עצם העובדה שבמוסד נפלה השלהבת, מכתימה לא רק את יהלום הכתר אלא גם אותה עצמה.
שולמית לפיד, טעות אנוש, הוצאת כתר, 2012