המורא
זאת כּבַר בִּקְּרָה
בַּמְּעָרָה וְעָצְרָה בַּמִּדְבַּר
הִיא בָּאָה בַּפֶּתַח בְּעַל כָּרחַה
גַּבָּה נִסְמָך עַל הַגִּיר הַקַּר
וּמַבָּטָה כְּמו אָז
קוֹרֵעַ בִּשרִיטָה
אֶת הַדוֹפֶן הַנִּראֵית לִכְאוֹרָה.
וְזִכְרוֹנָה נִצְבַּט. יֵש לָה זִכְרוֹנוֹת מִן הַמָּשָל. עֲרָפֶל,
שקוֹדֵר וּמְגַבֵּן אֶת דָּמָהּ לְאָפֹר וְנִרעַד
הִיא לֹא תוּכַל לְהִתְמַקֵּד כלל
וְלֹא תִּלְמַד מְּאומָה
גָּם לֹא תוּכַל לְהִתְרַחֵק לַעָד
הִיא תַּחֲזוֹר בְּאֵימָה:
הָאִם הַמְּנוּחָה בְּמַהוּתָה מְנוּחָה נְכוֹנָה
אוֹ שֶהִיא מְנוּחָה חַיָה,
וְאַף אָז הִיא מַטְעָה מֵעִיקָרָה.
וְדַפְנוֹת הַגִּיר הַקְרִירִים
הָאֵינָם כְּכֹל הַמִדְבָרִיוֹת
סָבִיב לָה? מְיַבְּשִים
אֶת גּרוֹנָה בְּשַלְשְלָאוֹת אֲסִירִים.
רַק לְהֶרֶף נִדְמֶה לָהּ,
מוּל הַמֶּרחָבִים הַבּהִירִים,
שֶנִתַּן לְהַסִירַם בִּמְהֵרָה.
וְהַמוֹרָא חַי וְקַיָם לַמְרוֹת כָּל מָה שֶאוֹמְרִים.
אורית פראג
פברואר 2012