שיר השירים

קריאת אהבה (3)

שיר אהבה - מתוך הצעה לסדר, איור איה גורדון נוי

קריאת אהבה – קריאה במבחר יצירות על אהבה, לכבוד כניסתם של ימי האביב ובואו של חג הפסח. בפסח קוראים את שיר-השירים, שהוא שיר אהבה. הרקע של שירי האהבה הוא מועד האביב והפריחה.

קול דודנו דופק, פתחי לי

אישה בחדרה, על משכבה. זו אישה מאוהבת, בוערת מאהבה. ומעברה האחר של דלת חדרה מגיע ובא אהובה. האם הוא באמת שם? האם בצדה הלא-נראה של הדלת דופק אהובה, מבקש לפתוח את מנעול החדר, או שהיא מדמיינת אותו עושה כן? שיר השירים מאפשר לנו כמה קריאות שמתקיימת זו ליד זו. האישה מתכינה עצמה לשינה, היא מתפשטת, רחוצה. ואז אהובה שם. מגיע אליה, פתחי לי הוא אומר לה, ידו של הגבר בחור המנעול והיא נרעשת. והשיר מדייק: מעיה המו עליו. היא קמה לפתוח לדודה. מה היא פותחת? איזה חור ואיזה מנעול ולאיזה גן. והאם היא כבר פותחת עוד טרם שהוא נכנס באמת לחדר, ואצבעותיה נוטפות מור. מור כבושם של פרחים ואולי המור הזה הוא הלחות האנושית של פרח אהבתה. כי פרחי אהבה שבין אישה לאיש הם תמיד חושניים.
אך כשפתחה לדודה ודודה עבר, מה קרה אז? הפועל עבר מופיע פעמיים. בתחילה הוא מופיע לצד המור, אצבעותי מור עובר על כפות המנעול, ומפרשים לנו כי מור עובר הוא מור הנוזל על כפות המנעול. אבל הגבר שעבר? איך עבר, האם עבר דרכה, בא אל האישה ואז הלך? האם עבר כי ממילא היה מדומיין ולא היה שם כלל? האם חמק עבר ונכנס לחדרה ודיבר אליה ונפשה יצאה בדברו. האהבה החושנית איננה גופנית גרידא, יש בה תמיד את השילוב עם הדיבר.
רק שאצל האישה הזאת האהבה איננה מגיעה למיצוייה ההדדי. כך או כך. האישה תצא בלילה אל העיר והשומרים ימצאו אותה מחפשת את אהובה. מבקשת אותו ואיננה נענית. ואנחנו נחזור שוב אל פסוק שלוש, שוב ושוב נחזור לשם, אל הרגע שפשטה כותנתה ורחצה רגליה, ועליה לצאת ממזרונה ולעבור את המרחק הבלתי מדיד לעולם, בין המיטה שלה לבין המנעול, המרחק שבין הלב לבין רגע הכניסה אל הגן שלה.

שנים רבות אחר-כך בעמדו מול ביתה של בלומה, ישעין הירשל את ראשו ויבכה כשראשו נתון "על כפות המנעול". זה יהיה בסיפור פשוט של ש"י עגנון.

כל השנים האלה, שוב ושוב מדי לילה ולילה, אנו שוכבות ישנות ולבנו ער: קול דודנו דופק, פתחי לי רעיתי יונתי תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה.

ב אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי–שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה.  ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי–אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.  ד דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו.  ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל.  ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ–בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.

 שיר השירים, פרק ה' 2-6