המחאה כאן היא שירה רב צלילית שחלק ממנה מופנה כלפינו השופטים, היודעים כה טוב מה נכון ומה לא נכון וחלק אחר מופנה אל תהומות נפשה של הדוברת. כמה קשה לקרוא שיר כזה.
יצירת המופת של דליה רביקוביץ "בובה ממוכנת" משדרת חופש מחריזה וכתובה בלשון ברורה חרף העובדה שהלשון שלה אכן חרוזה והשורות מאורגנות במכוון בתבנית שירית עתיקה. כיווני האסתטיקה הישנים כולאים את כיווני האסתטיקה החדשים ויוצרים התנגשות מערערת דפוסי חשיבה מקובלים.
היות והשיר מופיע בתכנית לבגרות בספרות, יש ברשת פירושים מלומדים רבים והם כולם טובים וחכמים. חבל להוסיף עליהם הרבה. מרביתם מתייחסים לאמירה המגדרית המבוטאת בשיר. למשל, מזל קאופמן באתר הפיקוח על הוראת הספרות, כותבת כי לכאורה הדוברת מזוהה לחלוטין עם המטאפורה של הבובה הממוכנת ומציגה עצמה באמצעותה, ואולם, בה בעת מסרבת לדימוי הבובה, ולמעשה מבטאת מחאה כנגד המבט הגברי אותו הטמיעה ושעל פיו עליה להיות דמות נשית בנוסח הבובה זהובת השיער וכחולת העין. הקונפליקט הפנימי בין הצורך להיענות למוסכמות החברה ולזכות ביחסה האוהב, לבין הרצון להתמרד ולסרב לקונפורמיות
רביקוביץ. שירה רב-צלילית
שהיא מכתיבה, גם במחיר שבירה והתרסקות, עובר לאורכו של השיר.
ובכל זאת, המסתורין המדבק בשיר ממשיך להתקיים בו גם לאחר שננתח ביסודיות כפי שעושה קאופמן ונראה את המניפסט הפמיניסטי הטמון בו. זו תנועת החופש העצומה שהשתמשה בה המשוררת, ובתנועה הזאת היא מקפלת בתוכה כמה וכמה מחאות הארוגות זו בזו; המחאה המובלעת בשיר איננה רק כלפי הכבלים הפטריארכליים, אלא גם כנגד הכבלים הבסיסיים ביותר של גבולות השפיות והדהוד לגעגועים גדולים מאד
למצב של חוסר שליטה טוטלי. מרחב הגבול המתעתע הזה נמצא בשיר נוסף שגם במרכזו נמצאת מריונטה.
בשיר "המריונטה" יש פתיחה שמזמנת אותנו למעין הגדרה. "להיות מריונטה". זאת השורה הפותחת. ושורת הסגירה היא זאת: "גופה קשור בחוטים". שוב המשחק המתעתע: האם אפשר לומר שלהיות מריונטה הוא להיות קשור בחוטים? אלא שבין השורה הפותחת לסוגרת משתנה תוכן ההגדרה והגְדֶרות נפתחים לכיוונים שונים.
דומה כי הנושא בשיר הזה ממוקד בפרטים שיכולים לאפיין מאמר היסטורי יותר מאשר שירה לירית; ההשוואה בין האישה שחיה "לפני ארבע מאות שנה" "עם שלש מאות שפחות" לאישה "במאה העשרים" מקפלת בתוכה סרקזם נוגה.
במהלך השיר אנו נפגשים מקרוב עם זו ועם זו. גם אצל הרוזנת הקדומה וגם אצל האישה המודרנית אנו מתוודעים בבת אחת לרגע יומיומי קצר אחד שמצייר וחושף את קרקעית הנפש הנשית. הראשונה מוצגת בהביטה במטפחת המשי הדקה, כמחווה עצובה למבט במראה, והשנייה, דמותה מתחוורת לאיטה כשהיא בשעות השחר, בשעת האור האפור. והדוברת מדייקת: "אפור ויקר". כך הופכת שעת השחר משחר קר ובנאלי לשעה יקרה לה. התואר "יקר" משקף מבט עצמי מפוכח. זו אישה שבוחרת לחיות באור האפור, שהוא בין אור ובין חושך, להלך שם קרוב לקצה, ולנגוע באור היקרות של החופש המוחלט, "לחלוף מתחת ליום החדש בצלילה בזרמים הנמוכים."
המחאה המופנית בגלוי לשופטים הגברים, בסוף השיר, כלומר, לחברה הסובבת אותה, מופנית בנוסף, בחוסר אונים נוגע לב כל כך גם לעצמה. כי בעוד שהביקורת הפמיניסטית מופנית לגברים ולשיטה השולטת בדונה אלוירה, שאיננה מניחה לה לנהל את כספה וממונה בעצמה, כאן המחאה איננה פוליטית בלבד. הזעקה בסופו של השיר מופנית אל מי שקובעים בענייניה האישיים-נפשיים והנושא הנדון הוא עניין האחריות הכרוכה בבריאות נפשית.
כי מה אומרת לנו המשוררת, מה היא אומרת למי שאינה מעזה כמוה להתקרב באופן כה מסוכן אל גבולות השפיות האם איננה מרמזת עד כמה מפתה להיות מריונטה? היות והמחאה הזאת מגיעה בסופו של השיר, אנו יודעים להקשיב לרב קוליות של הטענות ולהזדהות עם המחאה ועם הכניעה כאחת.
עיקר המחאה הפמיניסטית מבוטא בָּדיוק שבו מופיע היופי הנשי ומתחבר לסוגיית השליטה ומשחקי הכוח. ובעוד שהיופי הנשי הוא, במידה לא מעטה, הסכמה גברית, מבחינת האישה היופי הוא המרכיב האישיותי שלה.
לכן גדולתם של שני השירים הללו שהם שירים ללא פיתרון. המחאה כאן איננה מניפסט, המחאה היא שירה רב צלילית שחלק ממנה מופנה כלפינו השופטים, היודעים כה טוב מה נכון ומה לא נכון וחלק אחר מופנה אל תהומות נפשה של הדוברת. כמה קשה לקרוא שיר כזה.
דליה רביקוביץ, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010 עמ' 27, עמ' 128