סוד לבי ומצפוני – משה אבן עזרא

סוד לבי ומצפוני, אחד משירי החשק שכתב המשורר משה אבן עזרא, הוא שיר קליל, שנכתב לפי תבנית מהוקצעת וחמורה, גם מבחינת הצורה וגם מבחינת מבנה התוכן.
במקום שאכביר בהסברים מלומדים על התבניות הסגנוניות, בשירת החול של משוררי ימי הביניים, כדאי לקפוץ ישר אל הבית השלישי, בו מתחיל האקשן… מאהב גבר, מספר לנו מצפונות לבו, על לילה שבילה בו עם צבי עופר איילים. "עופר דללו מתניו", כלומר, איך נראה הבחור הצעיר, היפה הזה, שבילה אתו? מתניו צרים, כי כך היה יפה לגברים הצעירים שהופיעו בחייהם של המשוררים, במסיבות הגן שלהם, ובכך אגב, הם דמו לאידיאל היופי הנשי, שאף הוא קילס מותניים צרים. הדיבור על המותניים מלמד אותנו על כלל חתיכיותו של אותו גבר צעיר. ובכן, הבחור הזה בא לביתו עם השקיעה, בעת שהשמש ירד, ופניו מולו ועיניו כמו חצים, משגעות אותו ומחזיקות אותו ער ומעורר. כל מה שהיה בלילה ההוא, נוכל אנו הקוראים לדמות, בעזרת השורה הבאה: "ובכל פה אכלני". היה שם תיאבון והייתה שם תשוקה ולא היה איבר שהשאירו אותו ללא טעימה.
והשיר ממשיך, ומתאר את שעות הבילוי עם אותו בחור, שלאחר עונג העגבים בלילה זנח עם בוקר את המאהב; היתל, רימה ועזבו. אין בידי המאהב לעשות דבר, גם אם יחשוב עליו דברים טובים, כפי שהוא מלגלג על עצמו באמרה ערבית שהייתה שגורה אז, אין סיכוי שהצעיר, אותו עופר דל-מתנים, יחזור אליו.

שירה במסיבות הגן

את השיר הזה כתב והקריא, או אפילו המציא כאימפרוביזציה משה אבן עזרא בימי צעירותו, במסיבת גן כלשהי, אי שם במהלך המאה ה-11. ולנו, בני המאה ה-21 המרובעים והשמרניים, נדמה שכל חתרנותו של השיר בכך שגבר מתוודה בו על אהבהבים לגבר אחר. אלא שאפשר שבשיר הזה, הווידוי הגלוי, הוא רק מעטה הכרחי למסר חתרני עמוק הרבה יותר.
באמצעות בקיאות מופלגת בכל ספרי המקרא, משתמש ר' משה אבן עזרא הצעיר, בהקשרים המרמזים לפסוקים כבדי משקל בעיקר מספר איוב. איוב פונה כזכור אל שלושת רעיו שמפצירים בו לנטוש את אלוהים ומתווכח עמם. ספר איוב מספר לנו בשפה שירית וגבוהה על המאבק הפנימי בתוכו להסיר את התעתועים שמשקפות עיניו מן המציאות החיצונית ולא להתפתות להם.
גם הדובר בשיר שלנו פונה אל מישהו בגוף שני. הוא פונה אל ה"מריב". כלומר אל דמותו של זקן מסורתי בקהילה, שידועה עמדתו הביקורתית כלפי חיי נהנתנות, זו איננה הולמת יהודי מסורתי כפי שהיו יהודי ספרד בעת ההיא. יש לדעת, פלא שירת החול של משוררי ספרד מתחולל ונוצר בתוך חברה יהודית מסורתית שאיננה מתבוללת בחברה המוסלמית סביב לה, החברה המתקדמת ביותר של אותה תקופה.
אך בעוד שהדובר בשיר מדבר על נהנתנות הומוסקסואלית, הרי ההרמזות לדברי איוב, משדרות סבטקסט שונה לגמרי. בשיר הימי-ביניימי מספר המשורר על עיני המאהב שהם כמו חצי-עונג, ואילו איוב מעלה הגיגים על עיניו שלו, כלומר על הראייה הנכונה של העולם. עיניו, הוא אומר, הולכות אחר לבו, (איוב ל"א 7) ומצהיר בפני אלוהים כי לבו היה בעבר חומד את מה שראה משל אחרים ואת הזהר היפה של המאורות בלילה. זה, בעיני איוב, זהר מתעתע, המדומה לעוון הרהורי האלילות. האמונה, היא משהו עמוק פנימי וסודי, רק צפונות הלב מכירות בכוח האלוהי. ומה שעובר איוב כל הלילה, בהשוואה לדובר בשיר שלנו, הינם ייסורים המכרסמים בתוכו על שום שהוא חרד מאבדן האמונה.

גוסטב גורה. איוב ושלושת רעיו

כלומר עצם ההקבלה המשעשעת שעורך המשורר העילוי הצעיר והחצוף משה אבן עזרא בין השיח הפילוסופי התיאלוגי באיוב, לבין דיבור בייסורי גבר שאיבד את גבר חשקו, אחר לילה של עגבים וגרם  לייסורים ששייכים להנאות החושים בלבד, מייצר לגלוג אפיקורסי – חילול הקודש ממש – על הייסורים הרוחניים הנשגבים שכתובים בספר איוב. לימים, בימי זיקנותו, הצטער רמב"ע על שיריו אלו, והחרטה שלו, מוכיחה אולי עוד יותר מכול עד כמה נועזת הייתה שירתו המוקדמת.