גופותיהם כפונים לעבר מסכי המחשב. השרירים מכוסים בחולצות קסטרו, מחביאים את שארית פרטיותם בתאים נמוכים שקופי מחיצות
הנה, זה בדיוק מה שחשבה שיהיה. אלו כבר מזמן לא שתי מגבות. אלו שני סמרטוטים תלויים על וו נירוסטה ליד הכיור. זה מעליב את השיש ממש. היא תולשת אותם. ריח חמצמץ של קיא נודף מהם. מגעיל. פשוט מגעיל. את האנחות של העובדים שלה היא יכולה לשמוע מהם. כי יש בה חמלה. לא? ויש לה גם עור עבה וקצת מהמורא שיש להם כלפי יגאל יש להם גם כלפיה. יגאל. איזו קלישאה, זה מה שהיא חושבת שהוא קלישאה וכל הדבר הזה קלישאתי. מכינה לעצמה קפה שחור בכוס חד פעמית. וגופה נרעד מהמרירות התפלה של טעם המשקה. כמו לחשוב על תרופה. מלהטטת עם הקומקום ביד אחת, ידה האחרת צמודה לחזה ומהדקת את המטליות אל חולצתה. כשהיא חוזרת היא זהירה. הקירות במסדרון המחופים בפורמייקה שחורה מבריקה, מלווים אותה. עיניה עוקבות אחר הצורות הגיאומטריות של הטפט המודבק בחלקו העליון של הקיר. היא שבה למקומה בקצה האולם. שמה מוטבע בלוחית כסופה: רו"ח תמי אייזן-נר. מקפלת ותוחבת את המגבות המצחינות לשקית ניילון. זו מרשרשת כזרה לאווירה, למשטר ההיי-טק החמור של המשרד. החומרה מצטופפת בכתפיה, לפניה דוח של סוף בפרואר. חייבת לסיים עד מחר. היא מתרכזת. גם אם איננה מסתכלת היא יכולה להרגיש אותם. גופותיהם כפונים לעבר מסכי המחשב. השרירים מכוסים בחולצות קסטרו, מחביאים את שארית פרטיותם בתאים נמוכים שקופי מחיצות.
עכשיו היא נצמדת ברוך לגב הכיסא. גלי הקור של שליטתה מתנדפים. אחרי שילכו, היא תישאר. הוא יסמס לה, בואי. אז נראה אם היא תבוא אליו.
יגאל עובר עכשיו ואיננו מביט אליהם, אלא אליה. עליה. הוא עוצר ליד יעקב נר ומעיר לו משהו. ההוא רציני וחמור ולבבי כפי שהם כולם מדברים אתו, חברמניות שיגאל מייחד לעובדים ובתוך החברמניות שזור, כמו חוט זהב באריג, איום חונק. והמבט שלו סר ממנה. אין בו עוד צורך.
עכשיו היא נצמדת ברוך לגב הכיסא. גלי הקור של שליטתה מתנדפים. אחרי שילכו, היא תישאר. הוא יסמס לה, בואי. אז נראה אם היא תבוא אליו. היא מסתכלת סביב. הם לא יודעים. איך הם יראו את הנקבוביות שלה ממש עפות אל הגומחה הנסתרת במשרד שלו, שם נמצא שולחן שהיה צריך להיזרק ונותר עם ערימות של מסמכים. בהתחלה הוא אומר לה תתכופפי. הם כאילו משחקים משחק. הרי היא לא ממש כפופה לו אלא רואת חשבון וסמנכ"ל בחברה כמעט כמותו ביחס לחברת האם, אבל במשרד שלו בגומחה הנסתרת יש את המשחק הזה. תתכופפי. וכשהיא מתרוממת נלהבת ושניהם מתנשפים ונוהמים, הם מזיזים כהזויים את המסמכים האלו על השולחן הישן שהיה צריך לזרוק אותו כבר לפני שנה והוא מושיב אותה עליו. ואז הוא עומד מולה. היא מתעלפת מעונג. העיניים שלה מבקשות את שלו. לרגע זה קורה.
אחר כך הוא מרים את מכנסיו. רוכס. גבו מתחכך בפורמייקה השחורה ועיניה נחות על פניו עוקבות אחר גבות עיניו הכהות. ממשיכות את הקווים הגיאומטריים בטפט. היא מבקשת למשוך את הרגע. היא אומרת לו משהו, הזיכרונות מהעור שלך מלווים אותי. המשפט הזה נשמע טיפשי. ממש דבילי. צורם באזני שניהם. והיא מבינה שהזיכרונות ממנו עוטפים אותה כמו טלית מרובבת בחטאים. ולעובדים אין מושג, זה הדבר הכי מצחיק שאפשר לחשוב עליו. הרואת חשבון תמר אייזן מזדיינת להם מתחת לאף.
ליעקב יש בעיה. הוא לא נותן ליגאל ללכת. הנה החזה השעיר של יעקב מתחת לחולצת פסים תכלת לבן. הלב שדופק בחזה. תחילה היא רואה את הריסים שלה. חומות ומהתלות. ושמלונת חומה מצמר וגרביונים אדמדמים בנעליים החדשות שקנו לה לפני שבועיים. שריטה על רגלה. הילדה מלטפת את השריטה. כבר לא כואבת אבל כשאבא יבוא היא תראה לו. שנפלה. עכשיו יושבת על האבן בפינה של הגן ומביטה בנעליים החדשות שקנו לה השבוע. היא בוכה מבחוץ כי לא מרשים להיכנס בינתיים. לך אליה. לך. תמי כמו צועקת ליעקב מתוך הישיבה הדמומה שלה כשהסחבות קמוצות באגרופה, אבל נוכחותו של יגאל מבטיחה שלא יצא דקה אחת לפני שש. אחר כך יגאל הולך סוף סוף. ממשיך הלאה. סוף פברואר. הדוח צריך להיות מוכן תוך 36 שעות ולידו מדרוג של טבלת ההון העצמי.
צליל של הודעת טקסט מסיט אותה מהמחשב. בואי. היא מוחקת את ההודעה. אוספת את התיק. מוציאה את מפתחות הרכב. את הסמרטוטים תכבס אצלה במכונה בבית עם הכביסה של המגבות שאספה בבוקר.