ארכיון פוסטים מאת: אורית פראג‏

  כל החיות עצובות אחרי המשגל                                                                                                        גאלנוס, רופא החצר של מרקוס אורליוס,
 המאה השנייה וְלֹא סְתָם עֲצוּבוֹת יֵשׁ הַמַּמְשִׁיכוֹת לְיַבֵּב בְּלִי לְהָבִין מַדּוּעַ אוֹ מַשְׁמִיעוֹת קוֹלוֹת בִּלְתִּי צְפוּיִים כְּמוֹ גִּרְגּוּר קִינָה אוֹ מַאוּוָּל אַחֲרֵי שֶׁהִתְפָּרְקָה כְּבָר הַחַיָּה בַּעֲלַת … להמשיך לקרוא ←

כשיש יריה, משהו מהסדר שהיה צריך להיות, אותו הסדר שהחל בתחילת הפרק  במעשה של אהבה, מתהפך.                                                          הַ יְ רִ יָ ה לשירו של דן פגיס יש ארבעה חלקים ברורים. החלק הראשון הוא בן מילה אחת ומכתיב קוד של תעתוע. … להמשיך לקרוא ←

"אם עץ-אהב הזקין שֹרשו ובאש בגד גזעו נכווה מריח מי דודי יפרח כי עבר חשקי אותו הרווה אולי ישוב לעשות מגדי חסד, כי יש לעץ תקוה." כלומר: אם עץ האהבה הנטוע בלבך, הזקין שורשו ונכווה באש הבגידה, עוד יש לו … להמשיך לקרוא ←