שום אדם איננו אי – ג'והן דון / רמי דיצני

ג'והן דון / רמי דיצני

ג'והן דון. לך צלצלו הפעמונים

… שׁוּם אָדָם אֵינֶנוּ אִי
כֻּלּוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ;
כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה;
אִם גּוּשׁ-עָפָר יִגָּרֵף בִּידֵי הַיָּם –
אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת,
מַמָּשׁ כְּמוֹ הַצּוּק בַּחוֹף, כְּמוֹ אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ,
אוֹ כְּמוֹ אֲחֻזָּתְךָ שֶׁלְךָ;
מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מַפְחִית מִמֶּנִּי,
יַעַן-כִּי כָּל כֻּלִּי בְּגֶזַע-הָאָדָם.
וְעַל-כֵּן בְּעָבְרְךָ בְּמֶרְכֶּבֶת-אֵשׁ עַל חֳרָבוֹת עֲשֵׁנוֹת עוֹד בָּהָר,
לְעוֹלָם אַל תִּשְלַח לוֹמַר,
לְמִי צִלְצְלוּ פַּעֲמוֹנֵי הַכְּפָר עֵת יָרַד בַּכִּכָּר בְּרַד פִּצְצוֹת-הַמִּצְרָר –
לְךָ הֵם צִלְצְלוּ

למשורר ג'והן דון, יש יכולת לחבר בין רכיבים רחוקים מאוד זה מזה, ולהביאם לפנינו באופן משכנע, מפליא, וחושני כאחד. פעם כתב שיר לאהובתו בדרכה למיטה ובו השווה בין התעלסות הנאהבים לגילוי ההדרגתי של יבשת אמריקה, ובשיר "נאום פרידה" הוא דימה את זוג הנאהבים לשתי זרועות המחוגה. והנה, בשיר הזה, שכאן, הוא מציב מול עינינו מהלך אישי פנימי, ואנו רואים דרכו את עצמנו, כאילו הסתכלנו על מפת העולם והנפש שלנו היא כדור הארץ: שום איש איננו אי.
לפני שנמשיך נבהיר כי רמי דיצני המתרגם, הוסיף לשיר הזה, שבמקורו היה כנראה דרשה שנשא ג'ון דון, סיומת משל עצמו, שהתמזגה עם המשפטים המקוריים.
טענת הפתיחה של ג'והן דון היא שהדמיון בין הנפש שלנו ובין פני הגלובוס נעוץ בכך שגם פה וגם פה הפרט הוא חלק מהשלם, משפיע עליו ומושפע ממנו. אי אפשר להבין ולהגדיר את האדם כיחידה אוטונומית נפרדת מהחברה שבה הוא חי.
כמעט ולא היה גם שיר אחד משיריו של ג'והן דון, שנדפס בחייו. יצירתו, הפכה למוכרת הרבה בזכות המשורר ת"ס אליוט לפני כמאה שנה ודון נעשה לאחד המשוררים הנודעים והאהובים בשירה האנגלית. אל השיר הזה בימינו שבים כמו ששבים אל חידה ששמענו פעם את פתרונה, ועתה היא חמקה מאתנו.
שום איש איננו אי, משפט שמתגלגל בנפש האנושית כמין התראה; ליהודים בגולה, המשפט הזה היה כל השנים עניין ברור מאליו כי לא היה יהודי או יהודייה שאינם חלק מקהילה. יהודי איננו אינדיבידואל, אלא חלק מקבוצה, ואם שכח זאת חס וחלילה, דאגה ההיסטוריה להזכירו בדרכי הזוועות הנוראות ביותר. רק במחצית השנייה של המאה הקודמת, בעקבות תנועת המודרניזם והפוסט-מודרניזם, החלו מרביתנו להידרש ולהגיד אני. זה היה אולי צורך קריטי כדי להתנער מכפייה חברתית, שזייפה את היחסים האותנטיים שבין האדם והעולם.
אך יש בהיסטוריה תנועת מטוטלת. לאדם החילוני הנאור, בישראל, לקראת בחירות 2015, מהדהד סוף השיר, שהוא כבר פרפראזה שיצר דיצני על השיר המקורי, כדבר נבואה: וְעַל-כֵּן בְּעָבְרְךָ בְּמֶרְכֶּבֶת-אֵשׁ עַל חֳרָבוֹת עֲשֵׁנוֹת עוֹד בָּהָר, / לְעוֹלָם אַל תִּשְלַח לוֹמַר, / לְמִי צִלְצְלוּ פַּעֲמוֹנֵי הַכְּפָר עֵת יָרַד בַּכִּכָּר בְּרַד פִּצְצוֹת-הַמִּצְרָר – / לְךָ הֵם צִלְצְלוּ.

מטבע של בנק ישראל: אליהו עולה בסערה השמימה

אם נדמה כי משהו מגלומני עולה מן השורות הללו, זהו רושם מטעה; כי מי עלה במרכבת אש? אליהו הנביא. עלייתו של אליהו (החי) בסערה השמיים, על אותם "רכב אש וסוסי אש", שנשלחו לכבודו להביאו, היא חזון שאינו נראה בראייה חושית רגילה. לא היה ניתן באמת לראות באותו מעמד את רכב האש ואת סוסי האש הללו. סיפור מרכבת האש של אליהו הוא ביטוי לצורך בפקיחת עין הצופה אל המציאות הנסתרת, שהיא חזקה ותובענית מן המציאות המוחשית, הנתפסת במראה עין רגילה.
ומה שאנו רואים סביבנו הוא שלאט ובהתמדה, כמעט מבלי שנרגיש, הפשיזם זוחל, וההמון המסית והמוסת חותר נגד מוסדות הדמוקרטיה ומאשים את בתי המשפט והצדק הציבורי כאילו הם "נשלטים" בידי השמאל, ממש כשם שבזמנים אחרים כלכלת העולם "נשלטה" בידי יהודים. המרחק בין ההר הציוני הפורח, שהוקם כאן, ובין הפיכתו לחורבה עשנה, אינו גדול, "ברד פצצות המצרר" כבר יורד בכיכר העיר ושואף לפרק את סדרי השלטון הבסיסיים ביותר. "די להתנצל!", הם אומרים, והם לא יתנצלו כשיתפסו את השלטון. על כן, אל תשלחו לאחרים את הקריאה לצאת, פעמוני הכפר מצלצלים לך ולי.

מתוך: אנתולוגיה קטנה לשירה, האות ד', שליקט בארי צימרמן, פורסם בפייסבוק: 8/6/12