ספרו של בארי צימרמן, "בוא אליי פסוק נחמד", המכנס מבחר מהדרשות השבועיות שלו ב"הדף הירוק", הוא פיוט שנושא על כתפיו השקפת עולם מגובשת ואקטואלית, בלי להיות מגויס לאפנה חולפת כלשהי
יש סיבות רבות לשמוח ולברך על קובץ הדרשות שאסף בארי צימרמן לספר אחד, שעטיפתו תכולה ואותיות שמו כמו צפות עליה: בוא אליי פסוק נחמד. שם הספר כשם הטור השבועי שהוא כותב זה יותר מחמש שנים בעיתון.
ראשית, יש שלמות בספר והיא מכתיבה טעם הנוגע בכל החלטה שהייתה קשורה בו, החל מהגופן הנבחר ומיקומו על פני התכלת בשער, בפשטות ובחגיגיות כאחד, וכלה בתכניו שמיד אגע בהם. היחס לאות עצמה, אפילו מצד הצורה שלה, הוא חלק מהתפיסה שהרוח נמצאת בעולם והעולם נמצא ברוח, והמבט של היחיד כאן ועכשיו נוכח בחברת בני האדם, מביט נכוחה אל פני אלוהים, והוא מבט זוכר. זוכר מאין הוא בא.
השם, בוא אליי פסוק נחמד, פרפרזה לשיר הילדים של פניה ברגשטיין, בוא אליי פרפר נחמד, יש בו התייחסות בסיסית כבדת ראש כלפי כל מה שהוא אנושי. כלפי הילד הפעוט וכלפי אלוהים. האחרון הוא אחד הגיבורים המרכזיים בספר כולו, בבחינת שאלה קיומית מנחה, מהו היחס של האדם הריבוני אל ריבונו של עולם. כי שם השיר של פניה, לא רק שהוא אחד מראשוני הפסוקים שנגעו בתודעת בני דורנו, פה בישראל, אלא שהוא גם יפהפה בפני עצמו. היופי שלו איננו שייך להיררכיה ספרותית כלשהי, אלא הוא חלק מההתפעלות שלנו מיפי העולם, היופי המופלא הזה שאין בו דופי, כפי שאמר המשורר נתן זך. ובנוסף, "לא הכול גלוי לעין המסתכלת. הרבה חבוי מאחורי הקלעים", אומר בארי בפרשת בחוקותי, שעוסקת בדיון אחר ומובילה את הדרשה אל נושא חופש הבחירה.
מה עומד מאחורי הקלעים של המילה "נחמד"? זו עברה שינויים רבים ואולי אפילו זילות מסוימת מאז שהאישה הראשונה השתמשה בה בבראשית, (ג' 6). זה היה כשלמדה להכיר את עץ הדעת, והייתה מלאת התפעלות מהבריאה האלוהית טובת הטעם: ונחמד העץ להשכיל; אמרה חוה על הדעת הזאת. בארי מחזיר בעזרת המבחר הזה לנחמד את כבודו הראשון. הכבוד הוא חלק מהשלם, משלמות היצירה הזאת.
שונה מכולם
בנוסף לאותה שלמות, הנוגעת בכל הצדדים, הספר מקורי מאין כמוהו. הביטוי הסלנגי, "אין דברים כאלה" מתאים לו ככפפה ליד. בארי צימרמן פיתח קול טקסטואלי, הדומה בכמה אופנים לדברים ספרותיים והגותיים אחרים, אך בסופו של דבר הוא שונה מכולם, מכל אופנה חולפת בעבר ובהווה. הדרשות הללו דומות רק לכאורה לדרשות פרשות השבוע אחרות, שאנו רגילים לקרוא במקומות שונים.
ההחלטה – לקחת מדי שבוע רק פסוק אחד מתוך הפרשה ולדרוש רק אותו – אפשרית לאיש כמו בארי, ששוחה כמו דג במימי התנ"ך ובמקורות היהודיים, והשכלתו רחבה ומסונפת. זו הסתכלות תקריב אל תוך הפסוק, שמאפשרת לזהות עשרות נימים מקשרים לעולם הרוח היהודי לדורותיו ולתרבות אוניברסלית ולשלב כל אלה בקול המשוררי של בארי. פיוטיות מיוחדת, לעתים מחורזת, לעתים תקבולתית, לעתים מצלולית, לעתים פרוזה, מעין שירה שהחוקים שלה נקבעים תוך כדי הליכת אצבעותיו של בארי במצגת המרהיבה והעשירה של המקורות ושל האסוציאציות שלו. די להביט במפתח המקורות בסוף הספר, שבו עומדים זה אחר זה, תערובת נפלאה של ישן וחדש. העיקר הוא לא בעצם השילוב בין ישן וחדש ובדיבור דרך "הארון היהודי" הכולל גם את מאגר התרבות המודרנית, אלא באופן שבארי עושה בו שימוש.
בסוף הספר, במפתח השמות באות ב', מסודרים באך, בובר, רות בונדי, בטהובן, ביאליק הביטלס ורחל (בלובשטיין), זה אחר זה. חבורה נחמדה באמת. הימצאותם של מוזיקאים כה רבים ברשימת המקורות איננה מקרית. לדרשות של בארי יש מוזיקליות פנימית, גם בקצב שלהן וגם בתוכנן. בארי הוא מוזיקלי והיה בצעירותו כנר בתזמורת בני הקיבוצים, (הוא בן משמר השרון), כל השנים לא חדל לשלב את המוזיקה בכתביו.
השנה מלאו לבארי צימרמן (חבר גבעת חיים החי כעת במושב מאור) 60, והספר מכנס 60 דרשות. בארי הוא מורה והוגה דעות, משורר ומבקר. הוא פרסם ספרי שירה, שהראשון שבהם, "דיבור המתחיל", יצא לאור בשנת 1981, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרו הקודם: "המ"ם הסופית של אלוהים" (2006) מכנס שירים ומסות. הוא מלמד ב"עלמא", במכינה הקדם-צבאית "בני ציון" בתל אביב, ב"נתיב" גבעת חביבה ובמקומות אחרים.
בארי צימרמן הוא בן דור שני לאנשי שדמות, תלמידם של יריב בן אהרון, מוקי צור ואברהם שפירא (פצ'י), והיה אחד מהעורכים של כתב העת שדמות בשנות הזוהר שלו, ממשיכו של העורך המייסד פצ'י. לפני כשנתיים, בכתבה שנקראה "הם הלכו בשדמות" במלאת 50 שנה לחוברות הראשונות של שדמות, ניסו שי זרחי ובארי צימרמן להבין את המקום המהפכני שיצר חוג שדמות ושלושת האנשים היקרים הללו בעולם הציוני. זרחי וצימרמן שוחחו על שדמות, אבל למעשה שוחחו על עצמם ועל הקול הייחודי שהם מובילים, כל אחד בדרכו הענווה.
"כששדמות התחיל להופיע, ב-1960, הייתי בן תשע, וכנראה לא מאוד התרשמתי", סיפר בארי באותה שיחה, "בשנים שלאחר מכן פצ'י היה מבקר מדי פעם אצל אבי, דויד צימרמן, במשמר השרון, ואני קצת נחשפתי. וכשהוא פרסם בחוברת שיר ראשון שלי, כנער בוגר, זו הייתה, כמובן, התרגשות עצומה. החוברות היו אצלנו בבית, המילים חלחלו, ואחרי שאמרתי לכל מי שרצה לשמוע שאיני יודע מה אעשה בחיים, אבל מורה אני ודאי לא אהיה, מצאתי את עצמי אחרי הצבא לומד בארנים, ספרות ומחשבת ישראל, שוקע בתוך אותו עולם שחוברות שדמות פתחו לפניי. קשה לי לראות את ההתפתחות הפנימית שלי בלי החוברת הזו, בלי החומרים, הסגנון ועצם ההעזה הזו להניח בסל אחד חסידות וחלוציות, יהדות ועולם".
ושי זרחי עונה לו: "הייתה כאן פריצת דרך אל המעיינות שלמטה".
המעיינות שלמטה הם אותו חקר אחר השכבות הגיאולוגיות, שיצר סוגה חדשה של לימוד ושל טקסטים, חקר מדוקדק של העבר התלמודי ושל הלהט החסידי, להבדיל, וגם חקר של ימי העלייה השנייה והשלישית, לארץ ישראל הציונית. מסע אל העבר כדי להצמיח ממנו עתיד.
הקול הזך של היחיד התם
השער האחורי של הספר מציג זאת היטב. כמו תמונה בפייסבוק, שנראית מעורפלת משהו וכעבור כמה שניות מתבהרת, כך עולה הבבואה המסובכת עד מאוד והצלולה עד מאוד על דמות הספר שבידינו. היא מתחילה בגלויה, שתמציתה, "הגד לברל שאמו מחפשת אחריו". הנוכחות הפרוזאית של דבר כה פשוט, כמו דאגה של אם, הוא התפר הראשון ברקמת הצלבים שלפנינו. לצד הדאגה האימהית עולה השובבות הנערית המרדנית של אותו צעיר, ברל'ה, שזה שלושה חודשים לא כתב לאמו, ואף היא מוכרת לנו על כל צדדיה. המרדנות הזאת היא נקודת מוצא. נגיע אליה במכתם השלישי המונח על גב העטיפה: הספר כולו בא להודיע משהו לאמו של ברל.
אך מי הדובר המחפש את הצעיר הציוני המרדן? המשורר דוד שמעונוביץ, ששלח גלויה לסופר חיים יוסף ברנר, ומחפש את ברל קצנלסון. מי שאנו יודעים בקוראנו, שכבר כמעט והחל להקים את ההסתדרות בישראל ולאחר מכן את עיתון דבר וכולי וכולי, וכי דמותו הייתה (לאחר מותו נקראו בבת אחת כמה וכמה ילדים על שמו. השם בארי ניתן להם) ועודה נערצה עד היום, כי היה בו שילוב חד-פעמי של חיות ויוזמה עם חוכמה רוחנית גדולה. וברל, שאת נאומו על הזיכרון המופלא של העם היהודי ועל תשוקתו לחופש, אנו קוראים מדי שנה בהגדה של פסח הקיבוצית; אולי ידע כי המהפכה שהיה בין מנהיגיה יוצרת קרע, ובכל זאת לא כתב מכתב לאמו, כפי שמציין המחבר בעדינות כה רבה. ולראיה ולהסבר על מהות המרדנות של ברל הצעיר, שירו של שמעוני עצמו, המובא מיד לאחר הגלויה הפיקנטית שלמעלה, השיר שהיה ההמנון של תנועת "השומר הצעיר": "הקשיבה איש לשיר הבן", אל תשמע למוסר ולתורת הוריך.
אלא שאז מופיע מכתם שלישי על גב העטיפה, מאת בארי צימרמן עצמו, והוא שר שיר קטן: "ליצור קשר, לשמוע אל מוסר האב, להאזין לתורת האם, להשמיע את שיר הבן, להודיע לאימו של ברל שהוא סוף סוף זוכר".
בין שיר הבן ובין הזיכרון של אימו של ברל נכנסה הציונות ויצרה קרע ברצף התודעה הרוחנית היהודית. האדם החילוני, הריבוני (זה מושג שבארי משתמש בו בהרצאותיו בפני בני נוער), שלוקח את חייו בידיו ומפרש את אלוהים כרצונו, הוא זה שיוצר את הקרע. ובארי בא להגיד לנו כי נוכל – במאמצים לא פשוטים כלל – לאחות את הקרע ולהפוך אותו לקרע לכאורה. אכן, הדרישה קשה מאוד, אך היא היחידה האפשרית; רק פירוש מכיל ופלורליסטי, שהאדם במרכזו, מאפשר המשכיות. בארי מנסה בספר הזה לחבר כחייט אומן של רקמה עלית בין כל הקצוות במרחב ובזמן ובין מהות אחת מתמדת, הקול הזך של היחיד התם. היחיד התם אך לא התמים, כי בכל הדרשות עוברת כחוט השני גם ביקורת חברתית ואקטואלית נוקבת אל מי שבדתיותם נושאים את שם אלוהים ומצוותיו לשווא.
ועל כן נסיים בתקציר הדרשה של פרשת קדושים, שכתובה כמחזה ובו שואל יהודי את כבוד ריבונו, מה פירוש "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם". בדרשה שבה מיטיב המחבר להעלות ציטוטים מפי "גויים" חכמים דיים (כמו אפלטון, או בקט למשל), מתרצה לבסוף ריבונו ומסביר, כי סוד הפסוק בהיפוך סדרו. דומני, אומר אלהים (בעמ' 100) כי הקדושה שלי תלויה בכם, בלעדיכם אין לי מנגינה, "ואם אתם מזייפים אצלי זו גלות השכינה… מה שאמרתי בעצם היה: 'אם קדושים תהיו כי אז קדוש אני'…"
בוא אלי פסוק נחמד, בארי צימרמן, הוצאת קשר 197 עמ' 2011
הרשימה פורסמה ב"הזמן הירוק" ב-12.1.12