הזקן והים – ארנסט המינגוויי

התעורר לחיים בעוד מותו מצוי בקרבו

הזקן והים, כרזת הסרט עם אנטוני קווין, 1990

כמה ציטוטים לקראת שבת, מתוך הזקן והים, של המינגוויי, ובתרגומו של אלון אלטרס. ציטוט מתחילת הספר וכמה קטעים הסמוכים לסופו. הכתיבה הנפלאה הזאת אינה צריכה להקשר וכמעט שהיא עומדת בעצמה, תמציתית ונוקשה היא מספרת לנו דרמה עצומת כוחות המתחוללת בפנים ובחוץ ועוד פעם בפנים.
האם לא קורה גם לנו שבִרגעים או בְימים או בְיובלות, נעמוד מול ים שמעניק לנו חסדים גדולים או מונע אותם.
איך שהזקן הזה מדבר אל הדג ואיך שהוא מדבר אל ידיו ואל הראש שלו ואל הצלילות שלו. המאבק עם הדג הוא גם המאבק שלו עם עצמו. ואיך שהוא גבר מול איתני המאבק הפיסי החייתי. ונדמה לי שאני מסתכלת עליו ונפעמת אבל לא מבינה. וזה משהו שלפעמים אנו הנשים, נחוש חרון חסר-אונים כלפיו, ולפעמים נמשכות אליו כמו ים אל חוף.
הים אשה
הוא תמיד חשב על הים כעל נקבה, LA MAR, כמו שקוראים לה בספרדית האנשים שאוהבים אותה. לעיתים אוהביה אמרו עליה דברים רעים, אך הם תמיד נאמרו כעל אשה. אחדים מן הדייגים הצעירים, אלה שמשתמשים במצופי-הצלה כמצופים לחוטי הדיג שלהם ושיש להם סירות מנוע שנקנו לאחר שכבדי הכרישים הכניסו להם כסף רב, דיברו עליה בלשון זכר, EL MAR. הם דיברו עליה כעל יריב או מקום או אפילו אויב. אך הזקן תמיד חשב עליה כעל אשה וכעל משהו שמעניק חסדים גדולים או מונע אותם, ואם היא עושה מעשים פראיים או מרושעים הרי זה משום שהם חזקים ממנה. הירח משפיע עליה כשם שהוא משפיע על אשה, הוא חשב.
(עמ' 23)
אחי, קדימה תהרוג אותי
בסיבוב השלישי הוא ראה את הדג לראשונה. הוא ראה אותו בתחילה כצל אפל, שחלף מתחת לסירה זמן כה רב עד כי לא יכול היה להאמין עד כמה הוא ארוך.
"לא," הוא אמר. "לא ייתכן שהוא כל-כך גדול."

הדרמה בין הפנים והחוץ

אך הוא אכן היה כה גדול ולאחר שהשלים את סיבובו הוא ראה את זנבו מחוץ למים. הוא היה גבוה מלהב של חרמש גדול וגונו סגול בהיר מאוד מעל הכחול הכהה של המים. הזנב נטה אחורה, וכשהדג שחה ממש מתחת לפני המים הזקן יכול היה לראות את גופו העצום ואת הרצועות הסגולות שעיטרו אותו. סנפיר הגב שלו היה מושפל וסנפירי החזה הענקיים היו פרושים לרווחה.

הזקן הזיע עתה ולא רק בגלל השמש. במהלך כל סיבוב רגוע שהדג עשה הוא העלה חזרה חוט דיג, והוא היה בטוח שבעוד שני סיבובים תהיה לו הזדמנות להטיל את הצלצל.
אבל אני מוכרח שהוא יהיה קרוב, קרוב, קרוב, הוא הרהר. אסור לי לכוון אל הראש. אני צריך לפגוע בלב.
"תהיה רגוע וחזק, זקן," הוא אמר.

הוא שוב חש עצמו חלוש, אך הוא המשיך להפעיל על הדג הגדול את כל הלחץ שהיה ביכולתו. הזזתי אותו, הירהר. אולי הפעם אצליח להצמיד אותו לסירה. משכו, ידיים, הוא חשב. החזיקו מעמד, רגליים. תישאר צלול בשבילי, ראש. תישאר צלול בשבילי. אף פעם לא נטשת אותי. הפעם אצמיד אותו לסירה.

"דג," אמר הזקן. "דג, אתה תהיה חייב למות בכל מקרה, אתה חייב להרוג גם אותי?"

"אתה הורג אותי, דג, הזקן הירהר. אבל זו זכותך. מעודי לא ראיתי דג גדול ממך או יפה ממך או רגוע ואצילי ממך, אחי. קדימה, תהרוג אותי. לא איכפת לי מי יהרוג את מי."

(עמ' 65-67)
"ואז התעורר הדג לחיים, בעוד מותו נמצא בקרבו, והתרומם גבוה מעל המים כשהוא מציג לראווה את כל אורכו ורוחבו העצומים ואת כל כוחו ויופיו. נדמה היה כאילו הוא תלוי באוויר מעל הזקן בסירה. לאחר מכן הוא נפל אל תוך המים בחבטה שהתיזה קצף גלים על הזקן ועל כל הסירה."
(עמ' 68)

ארנסט המינגווי, הזקן והים, תרגום: אלון אלטרס, פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2005

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *