ערב פגישה עם בתו של משורר – ארז ביטון

בכמה קולות
לפעמים הוא שיר על אהבה. לפעמים הוא שיר ליום העצמאות של מדינת ישראל, כי יש בו את המחאה החברתית הכי דקה והכי עצומה, שאני מכירה

הסדר החדש של העברית

זהו שיר שמנגנים אותו בכמה מיתרים. כמו הכנר בקטע הנפלא ומלא החשק בקונצ'רטו לכינור ברה מז'ור אופוס 61 של בטהובן, שמנגן בקשת האחת שלו בשני מיתרים, וכל התזמורת עוצרת את נשימתה. כך גם פה המשורר ארז ביטון, שר בכמה קולות, שפועלים בו זמנית ואנו עוצרים ומקשיבים.
כבר למעלה מעשרים שנה, שאני מכירה את השיר הזה, שהוא מסוג השירים שהם כמו אבן שואבת, שחוזרים ושבים אליהם. לפעמים הוא שיר על אהבה. לפעמים הוא שיר ליום העצמאות של מדינת ישראל, כי יש בו את המחאה החברתית הכי דקה והכי עצומה, שאני מכירה ודרישה אצילה למרחב שבו נפש נוגעת בנפש וכל מחסום ארצי, כמו עדה או מעמד, או התנשאות, או עלבון, או מלא דברים שאנו משתמשים בהם להפרדה בין אנשים, אין מקומו שם.
שורות הפתיחה יש בהן הומור. המשורר שינסח בשיר את ערגתו של גבר צעיר שפוגש אישה צעירה, חושב כל משך השיחה על סיכוייו אצלה. הוא מנעיד את לשון שירתו ופותח בעברית מחודשת, זו עברית שברא זה עתה לכבוד השיר, עברית שהעילגות היא הכסות שלה. מהותה הוא צליל חדש, שהסדר שלו, הדקדוק הפנימי שבו, בא להתריס כנגד הסדר החברתי הקיים.

ההתרסה מגיעה בנעימה רכה, ומספרת בעובדות. כמו פתיחה של סיפור תנ"כי. נגיד, סיפורה של תמר שמתחיל עם הפסוק הזה: "ולאבשלום בן-דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן-דוד." משפט סימטרי מהודק, שמציג את כל הדרמה העומדת להתרחש: מצד אחד האח, אבשלום, בן המלך, ומהצד השני, הנסיך האחר, אחיו למחצה, אמנון, ובתווך תמר, אחותו של זה, מושא החשק של זה.
ומה כאן בשיר שלנו? גם כאן יש סימטריה ברורה, גם אם היא מרומזת בענווה, יש בה הכרת ערך עצמית ברורה. מצד אחד המשורר, חיים גורי, בתווך בתו ובצד השני… עוד משורר. המשורר האחר הוא הדובר, שהגדיר את עצמו בינתיים כמי שקצת כותב שירה, וביניהם יעל. בעוד שבדוגמה מפרק י"ג בשמואל ב', שני הגברים הם נסיכים, כאן שני הגברים משוררים. זה אביה של הנערה וזה חושק בה, חושב על סיכוייו אצלה.
אבל סיכוייו אינם גבוהים.
שלא בטובתו יהיה שם המשורר חיים גורי, נציג לגוש חברתי בלתי חדיר, לאשכנזיות ממסדית, מתנשאת. מתנשאת גם אם כוונותיה טובות וחסודות. גם אם היא מביאה את בנותיה לסעד לעזרת הדובר, שנעשה שלא בטובתו נציג הגוש המרוקאי. הוא לא ביקש ממנה סעד. הוא צעיר. היא צעירה. והוא שואל את עצמו מה אומרת הפתיחות המופלאה הזאת שלה כאן ביניהם.
ולרגע אחד, מבלי שהוכרזה מראש, הופיעה הפסקת אש; נעלמו כל תארי הקידוד החברתי הישראלי והחל דיבור. אולי דיבור בשירה. ובזמן הזה, כשהיה נראה כאילו הוסרו לרגע המחסומים הבלתי עבירים, המחסומים שהמשורר העיוור יודע לראותם היטב, הלך הדובר שבי אחר הילולות קולה הנשי באזניו, והחל לבקש לדעת משהו על יצועיה, על יצועייך יעל, על הרהוריה רכים בהרף הבוקר. להרף בלבד, כי אחר כך חזרה לדבר בו סעד. אשנב ההזדמנות לביטול המרחק בין שני הגושים, נטרק, אבל הקסם לא פג, כי את הקסם המשיך והחזיק המשורר הצעיר במילותיו. בסידור המילים זו ליד זו, כשהוא חושף את עומק ערגונותיו שלו בהורידו את ה' הידיעה מהרהוריה הרכים של הנערה שפגש, והופך את הרהוריה לרכות מוחשית. לרכות תוֹכִית שבתוככי הרהורים.
אולי, מחר, תשוב ותדבר עם אביה באביה, הוא אומר בעברית החדשה שיצר, אולי בכל זאת תדבר שירה במשורר הצעיר שפגשה. שירה ולא סעד. והשירה הזאת שנכתבת כמילה אחרונה בשיר, שכותרתו ערב פגישה עם בתו של משורר, עומדת לבדה לא רק בכל יופיה הרב ונשגבותה, אלא גם בכל העצמה שבה היא משלחת אותנו חזרה על כותרת השיר: ערב פגישה עם בתו של משורר.
אפשר לקרוא זאת גם ערב מלשון לקראת, לפני. הפגישה שאני מתאר לכם כעת עוד לא התקיימה באמת, אומר הדובר בשיר. האם בתו של המשורר תצליח ליצור פגישה מחר? זאת שאלה קיומית ואישית וגם לאומית. ואסור לקרוא את השיר רק עם אחת מן השאלות הללו, אלא רק כשכולן יחד מעורבבות זו עם זו, מסייעות זו ליד זו בתוך שפת השיר. כי כך דוברת שירה.

ארז ביטון, ציפור בין יבשות, הקיבוץ המאוחד, 1990

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, שירה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ערב פגישה עם בתו של משורר – ארז ביטון

  1. מאת תמר‏:

    נפלא אורית. השיר כמואר שלך.
    תודה

  2. פינגבאק: ככה דברנו עברית – מיריגול | אלף נודדת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *