אחות ואמא יקרה
את הספר הדק, הבלה מזוקן, "רסיסי לילה, פואימה מאת ד. שמעונוביץ", קניתי, אני חושבת, לא רק בגלל שבעטיפה האחורית היה משפט קצר: "המחיר 50 מיל", ומלפנים צויין שהוא יצא לאור בתל-אביב ת"ש, אלא שהוקסמתי משמו הפיוטי ומהעובדה שספר שלם כתוב בניקוד. אולי אמצא פה איזה יהלום, חשבתי בלבי.
הספרון מתחיל ככה: "תייתי לה, לצנת הלילה, שחבלי שינה מעבירה". תייתי לה, ביטוי מקובל בארמית שמשמעותו, תבוא עליה ברכה. כך מתחילה האידיליה שנכתבה פחות או יותר על פי כללי הז'אנר מתקופת הרומנטיקה הגרמנית, כשהיא מגויסת כולה לטובת המפעל הציוני.
לגיבור הפואמה קוראים יהודה. איך לא. הוא מודה לצינת הלילה שמסייעת בידו שלא להירדם בעת השמירה על המושב שלו במקום כלשהו בשפלת ירושלים. למרות רצונו העז להירדם הוא עומד על משמרתו. ממחשבותיו בתוך החושך – שתיאוריהם רוויים בכישרון ספרותי אמיתי – ניתן להרגיש את זרם העייפות שמקרבת את המח לגבול הדמדומים של כוחותיו. אך תוכנן שונה כל כך ממה שאנחנו רגילים לקרוא היום. יהודה עסוק בעיקר – בתוך החרוזים הנמלצים – בשאלות הקיומיות והלאומיות של מעגלי חייו הקרובים והרחוקים, ובשאלת עתידו ועברו של היישוב היהודי בישראל, על פזורותיו וכל מורכבותו. בקלות רבה ניתן היה לחשוב שמדובר על שומר בהתנחלות מבודדת בשטחים. אבל יהודה, שומר הלילה, הוא חקלאי משנת 1940.
צרות ישראל
ואז, כשהגענו לחצות, בערך באמצע הספר, לאחר תיאור קסום על רסיסי הטל שהתחבאו באפילת הסלעים, ולאחר שהרים יהודה את מבטו לשמים והיה נדמה לו שנפתחו שערי שבעת הרקיעים, וממנה יוצאת השכינה, לא פחות, הוא עובר ושואל אם השכינה אינה מתגלמת בדמותה של ישישה עניה, יוצאת מרוקו… צרות ישראל הלאוה עד מוות, והיא צמה עבור עמה. מספר לנו המחבר.
אמנם, בסופו של העמוד הוא יעבור אל "אותו אח אומלל ורחוק טרף בגלות גרמניה", כי כבר החלה המלחמה שהדיה, כמה אופייני, כמעט ואינם נשמעים בפואמה. אבל שמעונוביץ (שינה שמו לשמעוני ויש רחובות רבים על שמו, רק שקשה להגיד שבין מכריו נמנים אוהבי שירה דווקא) נותן את התפקיד הארצי של מייצגת השכינה לא לאנשי בוברויסק עיירת הולדתו, אלא ליוצאת ארץ אקזוטית רחוקה, ששומרת על יהדותה. וכמה מפתיע למצוא היום, את המושג "ישישה ענייה יוצאת מרוקו" חף מכל המטען הסמנטי שהישראליות האקטואלית שמה עליו. מפתיע ואפילו מצחיק ושם אותנו ללעג.
האם בחר בדמות הייצוגית הזאת, מתוך ידע כללי שהיה לו על יהדות מרוקו ואנשיה שם? או שנפגש בחייו עם אחת המשפחות, מתוך זרם עליה, שלא חדל אף פעם, החל מהמאה ה-16 מצפון אפריקה לירושלים?
קשה לדעת. אבל לדעתי זה אוונגרדי: אישה, זקנה, ענייה, והיא זאת שהמחבר בחר בה להקריב את נפשה בתענית עד שתתקבל תפילתה למען עמה ישראל, או עד יציאת נשמתה. אחות ואמא יקרה, קורא לה דוד המשורר, ומקדיש לה שורות בעלות עצמה של תפילה אדירת כוחות.
דוד שמעונוביץ, רסיסי לילה, דפוס גוטנברג, צבי כספ, ת"ש