קריאה בלשית
הקריאה ברומן בלשי היא המעקב, הן אחר המחשבות במוחו של הבלש והן אחר מה שנחשף במלאכת הבילוש שלו בניסיון לדעת: מי עשה את זה.
מועדון הספר הבלשי
תיק נעדר, ספרו הראשון של דרור משעני, (זו החקירה הראשונה של הבלש אברהם אברהם ומשעני שוקד עתה על החקירה הבאה) הוא רומן בלשי, שמצטרף אל מסורת מפוארת של סופרים וסופרות מהסוגה הזאת, החל באדגר אלן פו, שיצר את דמותו של אוגוסט דוּפֶּן, הבלש הספרותי הראשון, המשך בארתור דויל, יוצרו של שרלוק הולמס ובאגאתה כריסטי כמובן, היוצרת של מיס מרפל ושל הרקולה פוארו.
מסוכן לכתוב על ספר בלש. כל מה שנכתוב, עלול לקלקל את עצם הקריאה. הקריאה ברומן בלשי היא המעקב, שהקוראים מבצעים, הן אחר רישום המחשבות במוחו של הבלש והן אחר מה שנחשף במלאכת הבילוש שלו בניסיון לדעת: מי עשה את זה.
אני מכירה מישהי, שלפני שהיא מסיימת את העמוד הראשון בספר, היא הולכת לעמוד האחרון כדי "לגלות את הסוף". אצלנו במשפחה מעשה כזה, נחשב לחטא, שקשה להעלות על הדעת איך אפשר לכפר עליו.
עופר בן השש-עשרה יצא בוקר אחד מביתו בחולון לבית הספר ונעלם בלי להשאיר עקבות. אמו מגיעה אל פקד אברהם ומדווחת לו על היעדרו של בנה. "זה לא רגיל בשבילו להיעדר ככה" אמרה האם לבלש. כך מתחיל הספר של משעני, שהחזיק אותי כל הזמן במתח ולקראת סופו, בכלל נכנסתי למין מצב שרק תולעי ספרים בנשמתם מכירים: שילך כל העולם, אני כאן, בפעמון הזכוכית של הספר, עוקבת אחר הסיפור, קולעת ומתירה את מחשבותי עם כל שורה ושורה בקריאה, ובכל דף, התשוקה הזאת לדעת "לגלות את הסוף" ממקדת וסוחפת קדימה ומולה התשוקה הנגדית, שמתמוגגת מעצם הקריאה ורוצה לעכב אותה עוד ועוד, כי מי ידע איך להתמודד עם הריקנות המצפה "אחרי הסוף".
ההצלחה של משעני בבנית המתח של הסיפור הבלשי, היא תנאי קבלה למועדון. אבל לאחר שנכנס אל המועדון האקסלוסיבי של ספרי בלש, הוא בהחלט יכול להתנאות בערכים נוספים שנארגו בספר. זה ספר שנקרא בכמה רמות. רמה אחת מרכזית ועמוקה, נגזרת מעצם התעלומה: זוג הורים מאבדים את בנם בן ה-16, בלש ששמו אבי אברהם, מחפש אחרי הנער, וככל שהוא מחפש, הוא מרגיש שדמותו של הנער לא נהירה לו, חומקת ממנו. שלא ראה אותה באמת, שאולי לא נתן דעתו על דמות הנער הזה כפי שהיה צריך לעשות. ודמות נוספת, שכנו של עופר, מורה בשם זאב אבני, מעורב אף הוא בסיפור. גם בשם הבלש וגם בשם השכן, מופיעה המילה והתואר "אב". דרור משעני פותח בספרו "תיק נעדר" הזמנה לקריאה מעמיקה, על תפקיד האב בחיפוש אחר בנו בשכונה אחת בחולון. כלומר בארץ ישראל שלנו כאן ועכשיו, בלב לבה של ישראל היום.
הקריאה בספר מתחילתה מתרחשת גם ברמה נוספת. מלאכת הכתיבה לא רק שהיא מודיעה על עצמה, אלא שהיא גם מפנה את הקריאה אל עצם התקדמותה. הייתי אומרת שספרות בלשית מאפשרת לצחצח את זהרה של התחבולה הזאת. כלומר להפנות את עיניה של הקוראת אל מה שעושה כל מלאכת הספרות: בונה עלילה. באנגלית נשמעת המילה הזאת יותר מתאימה ויותר פלילית מאשר בעברית, plot. אנחנו מפענחים דרך העלילה את סיפור המעשה כולו. יש סוד ואנחנו מגלים אותו צעד אחר צעד. ומסתבר לנו, כי לא רק שעלינו הקוראות לפענח בעת הקריאה את הסיפור, אלא הסופר עצמו, מנסה לפענח את דמות גיבוריו בעת הכתיבה.
אברהם אברהם, שמקורביו, ביניהם אילנה, הבוסית שלו במשטרה, קוראים לו אבי, הוא בלש שדמותו מורכבת ואנו מגלים אותה לאט לאט. אבל החקירה עצמה, כאילו מתרחקת מאיתנו. מתרחקת, ובו בזמן נשארת בטווח שמשאיר אותנו במתח. בתחילה זהו מתח על אש נמוכה. אחר-כך הוא מחמיר. והסוף לא מאכזב.
אומה טורמן וויוקה פוקס, חשיפת התחבולה
כדי להבין טוב יותר מה עושה משעני בספרות, אפשר אולי להביט בדוגמה מהקולנוע, על קוונטין טרנטינו חביב נפשי. בסרט, להרוג את ביל, לאחר שהכרנו את "הכלה" (אומה טורמן) וראינו איך יצאה ברכב הצהוב אל מסע הנקמה שלה, אנו מגיעים אל העימות הראשון בין "הכלה" ובין ורניטה גרין (ויוקה א. פוקס), שמתרחש בבית פרברים אמריקאי קלאסי, שבו היא מתגוררת עם בעלה הרופא. בעת מלחמת הסכינים בין שתי הנשים, כאשר עוברות שתיהן מחדר לחדר, מתרוממת המצלמה של טרנטינו, ועוקבת מלמעלה אחר השתיים ובתוך כך אנחנו קולטים, שכל הדרמה המותחת שלפנינו, מתרחשת בתוך חדרים שהם סטים באולפן. זהו סרט, אומר לנו הבמאי, וכאשר בתה בת החמש של ורניטה גרין צופה בפנים אטומות בקרב שבין "הכלה" לאמה, שתוצאותיו הקטלניות צפויות מראש, אטימותה מצמררת אמנם, אך היא מייצגת את אטימותם של הצופים בסרט, גם כאשר לכאורה הם מזדעזעים קשות. (כפי שחושב גם אורי קליין).
נחזור למשעני. החקירה המדשדשת ותסכולו של הבלש, אכול רגשות האשמה, מביאים אותו להלך נפשי ולשאלות שהוא מפנה לעצמו, עד שכמעט שנשמעת שם נימה של אירוניה עצמית. כאילו דוחק הסופר ומגלה לנו על השלב בכתיבה שבו שאל את עצמו, דרך הגיבור הראשי שלו, הבלש אברהם אברהם, מהו בכלל הסיפור שכתב ומהי בעצם דמותו של הנער הזה והאם בהתחקות אחר דמותו, נפענח גם את הסיפור הנורא, שבעטיו נעלם הנער.
חשיפת הסוד של הסיפור, המשתלבת באופן בלתי נפרד עם חשיפת התחבולה הספרותית, איננה מעניקה רק הנאה אסטתית גרידא, אלא היא היא המראה, שמקנה לנו הספרות על חיינו. הספרות מסייעת לנו, אם נחפוץ, להביט ולגלות את סוד חיינו, לפענח אותו. ובאופן הזה, ספרות בלשית משובחת, מתעלה על פני ההנאה הברורה של חווית המתח בניסיון למצוא "מי עשה את זה", היא מפנה את העין אל תוככי המראה של החיים. חווית הקריאה של הספר מסמנת מימד נוסף של מעקב אחר החוויה של קריאה בנפשנו אנו.
דרור משעני, תיק נעדר, הוצאת כתר, 2012