קריאת אהבה (5)
פרט מתוך הצעה לסדר, איור: איה גורדון-נוי
קריאת אהבה – קריאה במבחר יצירות על אהבה לכבוד כניסתם של ימי האביב ובואו של חג הפסח.
אני יפה בשבילך
הבאת לכאן נשים אחרות? הוא היסס. וּויולה: אם לא הבאת לכאן נשים אתה גבר של כלום. כן. אחדות. הוא חטף בפניו סטירה ממלוא כף ידה. ככה חיכית לי?
הבארון המטפס. חי על העצים
הבארון המטפס הוא הסיפור על קוזימו פיאוואסקו מרונדו, שהחליט ביוני 1767, בהיותו בן 12, כפעולת מרי נגד אביו שהכריח אותו לאכול תבשיל שבלולים, לעלות על עץ ולחיות על העצים. קוזימו עלה אז על עץ אלון האדר הענק הסמוך לבית והודיע מלמעלה לאביו כי לא ירד עוד לעולם. וקיים את דברו. בתחילה לא היה ברור לו שכך ינהל את חייו אבל כשהתעצבה התבגרותו הוא יצר לעצמו חיים שלמים ומלאים לא רק על העץ ליד הבית אלא המשיך ונדד בין העצים, וכל חייו חי בדומה לכל יתר בני האדם ובסינטזה עמם, רק שהוא היה על העצים. בערש מותו העלו לו מיטה לעץ, כדי שימות עליה בנוחיות. באותו היום שבו עלה לראשונה על עץ אלון האדר, בהיותו בן 12, הבחין מרחוק בנערה זהובת שיער יפהפיה על נדנדה ושמה: סופוניזבה ויולה ויולנטה ד'אונדאריבה.
סיפור האהבה שאביא כאן (מעמ' 302-3) הוא תיאור קצר שהתרחש, שנים רבות לאחר אותה ארוחת שבלולים, שבעטיה עזב קוזימו את הרגלי החברה המטופשים והדוגמטיים, כאשר חזרה במפתיע למחוז חייו של קוזימו, זהובת השיער. היא ידעה היכן הוא, וירדה מסוסה ועלתה אל הענף שהיה בו וסיפרה כי מאחר שהכריחו אותה להינשא בחרה מלכתחילה בקשיש והיתה מטרה ברורה לבחירתה: "כך אתאלמן מוקדם יותר".
איטאלו קאלוינו. סופר ואגרונום
"קוזימו ישב שם, המום למחצה תחת מפולת זו של ידיעות והצהרות בוטות, וּויולה היתה רחוקה עוד יותר מתמיד: מתחנחנת, אלמנה ודוכסית, השתייכה עכשיו לעולם שמחוץ להישג ידו, וכול מה שהוא ידע לומר היה: ועם מי היה זה שהתחנחנת?
והיא: הנה. אתה מקנא. הבט, לעולם לא ארשה לך להיות קנאי.
קוזימו ניתר על עומדו, בדיוק כשם שעושה גבר קנאי שמתגרים בו, אולם מיד חשב: "איך? קנאי? אך מדוע היא מניחה שאוכל לקנא לה? מדוע היא אומרת: 'לעולם לא ארשה לך'? זה כאילו לומר שהיא חושבת שאנחנו…"
ואז, סמוק פנים, נרגש, היה רוצה לומר לה, לשאול אותה, לשמוע, אולם היתה זו היא ששאלה אותו, ביבושת: – אמור לי אתה, עכשיו: מה עשית?
הו, דברים רבים עשיתי, החל הוא אומר, יצאתי לציד, גם חזירי-בר, אך בעיקר שועלים, ארנבות, סמורים, וגם כמובן קיכלים ושחרורים; וגם שודדי הים, נחתו שודדי הים התורכים, התחולל קרב גדול, דודי מת; וקראתי הרבה ספרים, בשבילי ובשביל ידיד אחד שלי, שודד שנתלה על הגרדום; ויש לי כל כרכי האינציקלופדיה של דידרו, וגם כתבתי לו והוא ענה לי, מפאריס; ועסקתי בעבודות רבות, גזמתי עצים, הצלתי יער משריפות.
אגוסט רודן. הנשיקה
ותאהב אותי תמיד, בכול ליבך, יותר מכול, ותוכל לעשות הכול למעני?
למימרה זו שנפלטה מפיה, ענה קוזימו מבוהל: כן.
אתה גבר שחי תמיד על עצים למעני, למען ילמד לאהבני.
כן. כן.
נשק אותי.
הוא לחץ אותה כנגד הגזע, נשק לה. כשנשא ראשו הבחין ביופיה כאילו מעולם לא ראה אותה לפני-כן. אך אמרי: כמה יפה את.
אני יפה בשבילך, והתירה את כפתורי כותונתה הלבנה. שדיה צעירים היו ולהם כפתורים של ורד, בקושי הצליח קוזימו להרחיף עליהם לטיפה. ויולה רפרפה הלאה בענפים, וניראה היה כאילו היא מעופפת, הוא טיפס אחריה וחצאיתה מתנפנפת בפניו.
אך לאן אתה מוביל אותי? היתה ויולה שואלת כאילו הוא היה המוביל, ולא היא הגוררת אותו אחריה.
מכאן, הפטיר קוזימו והחל מדריך אותה, ובכל מעבר מענף לענף היה נוטל את ידה או חובק מותניה, מלמד אותה איך לעבור.
מכאן. ומהלכים היו על אי אלו עצי זית, שנזדקרו ממדרון תלול ומאמיר אחד העצים הנה הים, שעד עכשיו נשקף להם רק רסיסים רסיסים ונרחב כמו הרקיע. האופק נפתח רחב וגבוה, והכחול היה מתוח ונקי מכול, בלא אף מפרש, ואפשר היה לספור את הקשקשים, הנרמזים רק כהוא זה, של הגלים. רק אדווה קלה מאד, כמו אנחה, אצה לה בין חלוקי החוף.
בעיניים מסונוורות למחצה ירדו קוזימו וּויולה שוב אל תוך הצל הירוק כהה של העלווה. מכאן.
בעץ אגוז אחד, על גבי מסעף הגזע, מצוי היה שקע קערורי, צלקת מפגיעתה של עבודת גרזן נושנה, ושם היה אחד ממקומות המקלט של קוזימו; פרוש היה שם עור חזיר בר, וסביב מונחים כד, כלי עבודה אחדים, קערה.
ויולה הטילה עצמה על גבי חזיר הבר. הבאת לכאן נשים אחרות?
הוא היסס. וּויולה: אם לא הבאת לכאן נשים אתה גבר של כלום.
כן. אחדות.
הוא חטף בפניו סטירה ממלוא כף ידה. ככה חיכית לי?
קוזימו מחליק היה בידו על לחיו שהאדימה ולא ידע מה לומר;
אך היא, נראה היה שמזגה שב להטות לו חסד: ואיך היו? אמור לי: איך היו?
לא כמוך, ויולה, לא כמוך.
ומה אתה יודע איך אני, אה, מה אתה יודע?
היא נעשתה מתוקה וקוזימו לא היה גבול לפליאתו על השתנויות אלה של מצב רוחה. הוא ניגש קרוב אליה. ויולה היתה עשויה כולה זהב ודבש.
אמרי לי.
אמור לי.
הם ידעו זה את זה. הוא ידע אותה ואת עצמו, כי לאמיתו של דבר מאולם לא ידע לפני כן את עצמו. והיא ידעה אותו ואת עצמה, כי למרות שידעה את עצמה תמיד, מעולם לא הצליחה להכיר את עצמה עד כדי כך."
על הסופר קאלוינו, מתוך גב העטיפה, אבות אבותינו
הבארון המטפס, בתוך: אבות אבותינו, איטאלו קאלווינו, מאיטלקית: גאיו שילוני, הוצאת ספרית הפועלים, 1978
(המהדורה שבידי היא הדפסה אחד-עשר שנת 2000)