לב פתאומי – עדה פגיס

 קריאת אהבה (2)

פרט מתוך הצעה לסדר, איור: איה גורדון-נוי

קריאת אהבה – קריאה במבחר יצירות על אהבה, לכבוד כניסתם של ימי האביב ובואו של חג הפסח. בפסח קוראים את שיר-השירים, שהוא שיר אהבה. הרקע של שירי האהבה הוא מועד האביב והפריחה.

הרגשתי שאני מפצחת את הצופן שלו 

עדה פגיס מספרת על הפגישה עם דן פגיס בירושלים, בתוך הספר "לב פתאומי" כשם אחד משיריו, פרקים מספרים על חייו של בן זוגה לאחר מותו. את דן פגיס, הגדיר אריאל הירשפלד, שכתב אחרית דבר לספר כ"משורר גדול, מגדולי המשוררים של הדורות האחרונים". שני שירים שלו אכניס כאן לפוסט הזה, לצד ציטוט ארוך מהפרק, "הפגישה הראשונה", שבו מספרת עדה על הפגישה עם דן. היא הייתה מורה לתנ"ך והוא למד באוניברסיטה העברית והתפרנס אותן שנים מהוראת ספרות בגימנסיה ברחביה. דן האזין לשיחתה של עדה עם חברה בבית קפה, בעת שהתייעצה איתה איך ללמד את פרק ה' בספר ישעיה. הוא הזמין אותה לחדר הסטודנטים שחלק עם סטודנט לתנ"ך כדי להמשיך את הדיון בשאלות הללו.

"בהופעתו היה שונה מכל הצעירים שהכרתי אז. עדיין לא מלאו לו שלושים וכבר הקריח ושכמותיו הרחבות התגבנו. ידיו ורגליו לא תאמו את גופו ובעיני נראו כאילו נלקחו מגוף אחר. עור פניו הבהיר והשקוף הסגירו שוב ושוב. לא הסרתי ממנו את עיני, הופעתו ריתקה אותי. התיישבתי בכיסא היחיד שעמד שם, והוא ישב על המיטה במין ישיבה גולמנית, כמעט כנכה. כשנשען על מרפקיו, התגבהו שכמותיו עוד והגיעו עד אזניו, אבל הייתה בישיבתו גם איזו אדנות מרושלת. זיקי בוז ושובבות עברו פעם אחר פעם את פניו, ריצדו בעיניו הכחולות אפורות, הפקוחות לרווחה. הפליא אותי הקול התקיף והמצווה כמעט, שבו ביקש מחברו להכין לנו קפה, ובו בזמן הוריד את עפעפיו במין שיממון דקדנטי וצל של סלידה נכרך על שפתיו ההדוקות.

'לא בזה' סנט בו דן ונתן בידו פינג'ן נחושת קטן, מעוצב להפליא, שקישט את איצטבת הספרים. כשהגיע הקפה, הוציא שתי כוסות נמוכות מעוטרות. בזהירות וברוב טקס מילא אותן בקפה המהביל. הייתי מהופנטת מהדר הפולחן, וענייני בעצותיו הדידקטיות הלך והתפוגג.

אחרי שעה קלה ליווה אותי לביתי ודיבר במין רישול מבודח. הוא כבש אותי בסגנון שיחתו: סיפורי ואירוני ברובו, עד שנעשה דרמטי ונקטע. מתוך דחף להגן על עצמי, החלטתי להתעלם ממשיכתי אליו, משיכה שאחזה בי פתאם והעדפתי להשאיר אותה אולי לזמנים אחרים, לנסיבות אחרות, לשעת חירום, אך ורק אם בשום אופן לא אוכל להתנגד לה." (עמ' 75-76)

אני ממשיכה בתיאור הפגישה בין עדה ובין דן: 

"…. ב'משולש' הירושלמי הידוע, בין הרחובות בן-יהודה ויפו נפגשו כולם במוקדם או במאוחר. באחד הערבים נכנסתי שם למסעדה המזרחית 'רימון' והתיישבתי בירכתיה. פתאם הבחנתי בדן, שישב עם חבר במרחק שני שולחנות ממני ולא הרגיש בי. עסוק היה בשיחה עם חברו ואכל בהנאה רבה. הפליאה אותי ההשתקעות הזאת באכילה, ההתלהבות שבה הגיש אל פיו את נתחי השישליק והשיטתיות שבה ניגב את צלחת הטחינה בפיתה."
…
"אחר-כך סיימו השניים ארוחתם והתכוונו לקום וללכת. דן התרומם מכיסאו ופתאם בעט בו בכוח והדף אותו אל השולחן. התקיפות הזאת, האלימה כמעט, ופני הילד המתחטא הקפיצו אותי ממקומי. ויתרתי על כל אמצעי הזהירות ובביטחון של בחורה מחוזרת ניגשתי אליו. הזכרתי לו את הכרותנו הקודמת ויצאתי אתו החוצה, בלי לשלוט עוד במעשי.
טיילנו ברחובות ירושלים. שוב ריתקו אותי הבעות האומללות והתקיפות שהתחלפו בפניו. נפעמתי מתשובותיו המהמרות ומחריפות ניסוחיו, מהלצון שדילג ממשחקי מלים זריזים להומור-גרדומים וממנו אל ההומור העממי שהרגיע את חששותי. אף על פי שדיבר על עצמו בריחוק אירוני וניסה להסוות את עצמו שוב ושוב בתחבולות מחוכמות, הרגשתי שאני מפצחת את הצופן שלו, מנחשת את חייו. הדברים שהתנסה בהם, ברובם התנסיתי גם אני וקצתם הכרתי מניסיונם של אחרים וגם אותם נשאתי על גבי. במשפטים קטועים סיפר על עצמו ובסיכומים אגביים, והדברים כאילו ממני נבעו והוא רק שחרר אותם מקליפתם."

בלילה האלף ושניים. דן פגיס, משחקים

"בלילה ירושלמי קריר, ברחובות השלווים של שכונת רחביה שכבר נמה את שנתה, הזדקרו קווי-מתאר של מחנות, של שיירות פליטים, ועלו הזרות והבדידות של מהגר. כל אחד מאתנו אמנם חלם על העתיד, אבל אני ידעתי ששנינו שבויים בעבר ועם זאת לא העליתי בדעתי שלא יהיה סוף לשביינו. מעולם לא הרגשתי קרבה כזאת אל איש ותחושה כזאת של תענוג ודחייה גם יחד, כאילו בי נגעתי. אבל חיפשתי לי דרכי מילוט מן הקרבה הזאת, כי לא את עצמי רציתי לפגוש. לבי היסס, ודן גם הוא ניסה גם הוא לחמוק מפני ההתקשרות הזאת בעור שיניו.
…
התגוררתי אז בשיכון הסטודנטים במנזר נוטר-דאם בחדר קטן ששירותיו היו בחוץ והזמנתי אותו לכוס קפה. הוא הזדעזע מעליבות החדר. לא יכל לשאת את חוסר הנוחות ואת הכיעור.
…
בתחילת הערב ההוא חשבתי שבוודאי יחלוף עוד זמן רב עד שיעז להתקרב אלי בגופו, אבל נתבדיתי כבר בסופו של הערב, כי הכל התרחש בינינו כבר אז. במגע גוף אל גוף לא היה זכר לשבריריותו, לא לאיסטינסיות המהולה בסלידה קלה ולא לראיית השחורות (לתיאבון ולהכעיס) שהציג כלפי חוץ. בקרבת הגופים התחלף ייאושו החשאי בשמחה ובמעשי משובה." (עמ' 76-78).

עדה פגיס, לב פתאומי, עם עובד 1995

חוות דעת על אהבה

דן פגיס, כל השירים, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 1991