החיבוק על הגבול
עטיפת הספר. עיפרון אפור רך
אמא ובן בשדה. האם אומרת לבן אתה מתוק, אתה כזה חמוד, אין עוד כמוך בכל העולם. מכאן מתחיל דיון חמור סבר, הכתוב בעיפרון רך בין גבעות חשופות של שדה ובו רק עץ ללא עלים. אנחנו רואים את הדמויות מרחוק, קטנות מאד, אבל שומעים את שיחתם היטב. הילד שואל את אמו, אם אין כמוהו בכל העולם, האין זה אומר שהוא לבדו, והרי אמו אמרה לו שהוא יחיד ומיוחד בעולם. והאין זה אומר כי גם אמו יחידה ובודדה בעולם. אמו איננה משקרת לבנה. היא מחייכת ומציירת עם האצבע עגולים באדמה, אני קצת לבד וקצת עם כולם… היא אומרת לו.
זאת שיחה מוכרת ומוזרה בו זמנית. התרחשותה בשדה החשוף הופכת אותה לשיחה מדומה, שיחה של מחשבות. ומה שמושך אותנו להמשיך ולהיות עדים שותפים לשיחה היא התעקשותו של הבן לברר את השאלה עד קצותיה, שאלת גבולות נפשו. כי אמו, אִם אֵם טובה היא באמת, הרי תטרח לסייע בידו לבנות את הגבולות הללו עד שיוכל לסמנם בעצמו, וכל העת למעשה, בדרך הזאת, תשקוד על בדידותו. מיכל רובנר בנתה לנו עולם מהחומרים הכי פשוטים וטבעיים של הציור, מעיפרון אפור שקצת רואים לידו אדום ולפעמים גם צהוב וירוק, במרחק, שהוא אולי שדה ואולי הוא המקום של המחשבות, ואולי הוא המקום של הגבול בין המחשבות של החיים ובין העולם, שבו נמצאים אלו שכבר בודדים לעולם, ושם כידוע אין קצת לבד וקצת עם כולם, שם יש רק אין.
אבל פה בעולם יש חיים. יש ציפורים ושמש ויש זבובונים וחרקים ופלא הכלבה ונמלים. הבן שואל אם הנמלה הקטנטנה שרצה קדימה ואחורה לצד השיירה של הנמלים, ואולי איבדה את ההורים שלה והיא מחפשת אותם, האם היא יודעת שיש רק אחת כמוה בכל העולם. ואמו אומרת לו שאת זה היא לא יכולה לדעת.
זה ספר שנשאר כתמונה אוורירית שתופיע בפנינו בכל מיני מצבים של חיינו. הוא זורק את ההורה, הבוגרת, שקוראת את הסיפור, ומנסה לפענח את הסימנים הדקים של העיפרון אל עבר המרחב העצום של הכיסופים. וזה ספר שדובר בכמה קולות. הקול הראשון הוא הקול של השיחה המיועדת, לפי סממנים ברורים, להיות מושמעת באזני ילדים: יש שורות ספורות בכל עמוד, יש איורים. יש דפים עבים.
אבל הדיון בשאלת הבדידות, הוא דיון של מבוגרים. דיון מאיים, שקל תמיד לשאול אותו לגבי אחרים וקשה כל כך לקום בבוקר ולהודות עליו בפני עצמנו. והרי יש מבוגרים שעד סוף חייהם לא דנו בו דיון רציני של ממש, לא בינם ובין עצמם ולא בינם ובין חבריהם. והאם האהבה, ונניח שידענו מהי אהבה, האם האהבה יכולה לה לבדידות? האם החיבוק יפסיק, ולו לרגע את הלבד שלנו?
ומה, וזה הקול הנורא, שאנו המבוגרים שמרימים עינינו רגע מעל דפי הספר, ומסתכלים הרחק אל החושך מאחורי החלון, אנו, שקראנו עיתונים ואנחנו מכירים את הסופר, שואלים, ומה, אם איננו יכולים לתת לאהובנו את החיבוק הזה, להקל על בדידותו, על בדידותנו, אם החיבוק הזה נעדר עולמית, ומה על הבדידות אז?
המרחב של הכיסופים
חִבּוּק – דויד גרוסמן, רשומים: מיכל רובנר, עם עובד, 2012
קודם כל איזו הפתעה לראות שכתבת על ספר שגם אני קראתי…. 🙂
שנית כל המליצו לי לקנות את הספר הזה לאוריה כספר ילדים, ואחרי שקראתי אותו הבנתי שהוא בכלל ספר יותר למבוגרים, רציני וגם קצת עצוב.
באמת חשבתי על אוריה בן החמש כמעט (בן הארבע וחצי) כשקראתי את הסיפור ותהיתי איך יגיב ואם יקשיב ולאן העיניים שלו ילכו. אם ילדים יחשבו שזה ספר טוב זה אומר שהוא באמת עבר את הרף האמיתי והוא יכול להיות כמו העץ הנדיב או משהו כזה.
באמת נורא יפה, ונכון, ועצוב, ושמח. כלומר, קיומי.
חיבוק הוא אחד הספרים הרגישים והמחבקים אשר קראתי לאחרונה.
לדעתי הוא בהחלט מתאים גם לילדים. אין ספק שהתגובות שלהם תהיינה שונות, אבל, הוא בהחלט יגע וירגש אותם. הספר הזה איכותי וקלאסי ואין לי צל צילו של ספק שבכל גיל הקורא מוצא בו עומקים ואיכויות שונות. ממולץ בחום.