קלון ליל קיץ – מירלה משה-אלבו

משה-אלבו מערבת ברזל ונוצות.

בוודאי שיש בספר השירה של משה-אלבו שירים רציניים יותר ועמוקים, נשיים וכואבים יותר. אך דווקא הסונטה הזאת, שנראית כמוצר של תרגיל בסדנת שירה שבתה את לבי. לא רק שהשירה מעידה על הכישרון והקלילות שבה הלשון זורמת מבין מקשי המחשב, אלא שעולֶה מתוכה הומור טוב ובריא. והומור טוב כידוע, הוא הישג נדיר.

השיר מתחבר אל שייקספיר ולא במקרה. דורות של שחקנים גברים, שגילמו בתקופתה של המלכה אליזבת הראשונה את דמויות הנשים לא הצליחו להטמיע אותן לחלוטין. כי כמה שהשחקנים הגברים הצליחו לצלול לכל הניואנסים הדקים הנשיים, בכל זאת, בשורש התנועה הנשית, נחשפה הגבריות. גם הגבריות המחספסת וגם הגבריות המעודנת ביותר.
והנה כאן לפנינו, שיר זימה נשי, נשי פראקסלנס, אך דווקא החופש הגס, או איך שיש לומר; אותו החופש להפוך זיון לפעולה גופנית גרידא, אף פעם לא יהיה נשי באמת. וזה, בין היתר, מה שאומרת המשוררת, דווקא החופש הזה, חושף את הנשיות שמתחפשת לגבריות. כל הניסיון של האישה, להראות את המניאקיות הגברית של המלך במערומיו, מגלה מניה וביה את נשיותו של הניסיון עצמו. גם במפורש בשם השיר, שמצהיר על כוונת המשוררת: קלון. קלון ליל קיץ, וגם בשורה הסוגרת, המסגירה את היד הנשית הכותבת: להוד רוממותו הזין לא אכפת. אך לציפור, לדוכיפת, שאמורה להגיע כשלל, תחליף למלכה שסירבה, אכפת גם אכפת.
יש בסונטה אפוא מחאה נשית פגיעה שמחפה על השבריריות של הרכות באשר היא. ועמה אמירה עזת מבט, אמזונית כמעט, של דור עכשווי בת בתן של דורות פמיניסטיים. המחאה הנשית הזדקקה והשתכללה והגיעה למבע של חמלה משועשעת. היי גברים. היי גברים, לכאורה, לכאורה זה מצחיק, אבל אולי תשמעו את הפצע הקדום מפעפע בעדינות כמעיינות של דם מתחת לכל הטקסט: "שמים בקשו רחמים עלי" קונן ביאליק בשנת 1903 לאחר שנשלח למשימה עיתונאית: לתעד את הפרעות בעיר קישינב, והשאיר לנו בעקבותיהן פואמה ארוכה. דורות אחר כך משוררת בתל-אביב פותחת את השיר: שדיים בקשו רחמים על המלך.
נהדר. ועלי לחתום בהתנצלות, כל המלים מיותרת לאחר שורת פתיחה מצוינת כזאת.

מירלה משה-אלבו, קילו ברזל קילו נוצות, עורכת: ניצן טל, ספרי עיתון 77, עמ' 82