סוביבור, מחנה האבדון והמרד

ביקורו של הימלר במחנה סוביבור.

סוביבורספר ישן. אי אפשר להשיג אותו. קובץ עדויות של ניצולי סוביבור. וכדרכן של עדויות, השפה שלהן לא מעניינת. אם היא מנסה להיות מעניינת היא הופכת לבנאלית. מקום רחב ניתן למרד במחנה. הנהייה הפופולרית לאתר מקרי מרד בשואה נראית לי תפלה לעיקר. ולא שאני יודעת מהו העיקר. פעם אמרו לנו מהו הלקח העיקרי מהשואה. שכחתי מהו. הוא התבלבל והתערבב. מהו יכול להיות במציאות שמתוארת שם? למעשה היו הרבה מאד מקרי מרידה נואשים ואומללים בסוביבור, אם אפשר לקרוא להם מרידה, אך רק האחרון שבהם הייתה לו הצלחה יחסית, שמשמעותה שכמה מהמורדים נשארו בחיים כדי לספר את הסיפור. לספר בשפה שאיננה יודעת לספר. כי השפה האנושית לא הכינה את עצמה כראוי לתופעה שנקראת סוביבור.
אך למעשה יש כמה רמות ללשון. ובאשר היא לשון היא אנושית וגם כשאינה מסוגלת להגיד היא אומרת. מתוך הדרך הלאקוניות של העדויות, משתמעות בהיחבא השאלות המציקות על העיקר החמקמק. על הקריסה הנוראה של המותר והאסור בתוך חברת האדם. תיאור המציאות התפלצתית מודגש דווקא לעיתים במפגש אקראי עם מציאות "נורמלית" ועל מפגש אחד כזה חזרו העדויות וסיפרו בחמש גרסאות שונות.
וקרה לי, והבנתי זאת רק לאחר הקריאה עצמה, קרה לי מה שקרה לוינסטון סמית, הגיבור של הספר 1984 מאת ג'ורג' אורוול, פקיד בקו הייצור באימפריית אוקאינה. פקיד בתעשיית ההכחדה וההשכחה של המציאות ויצירת זיכרון קולקטיבי חדש על פי גחמות ההנהגה. וינסטון מוצא תמונה והימצאותה העידה על עובדה שהתקיימה בעבר ולכן היא הוכחה; כֶשֶל בטוטליות של מחיקת האמת. וינסטון אוחז בתמונה ומביט בה, ועצם ההתבוננות בה היא הוכחה שהאמת, על פי חוקי ההיגיון הבסיסיים שניסח אריסטו, האמת האנושית שרירה וקיימת. יהיה אשר יהיה האנושי הזה, הנה היא כאן כניצחון כלשהו, חמקמק ככל שיהיה. כך גם אני נתפסתי.
בריאיון שערכה גיטה סרני עם שטנגל מפקד מחנה סוביבור (שקודם מאוחר יותר לטרבלינקה ולאושוויץ), לאחר שנתפס, נשפט ונכלא, הוא אמר לה שהתייחס לקורבנות שהגיעו להשמדה לא כאל בני אדם יחידים אלא כאל מסה, שאותה נדרש לחסל. האם ה"מסה" נותקה לחלוטין משרשרת המינים בקטגוריה של המין האנושי?
אבל אז כמו התצלום שאחז בידו וינסטון סמית באוקאינה, מצאתי את ההוכחה לכשל הניתוק בין הקבוצות האנושיות, הנתק שאיפשר לגרמנים לעשות ביהודים; להוציאם מתחום האנושי. מצאתי הוכחה שהנתק הקטגורי לא היה מושלם. התמונה שלי נמצאת בעדויות על ביקור של הימלר בסוביבור בפברואר 1943 ובמה בחרו מפקדי המחנה להראות להימלר ולפמלייתו בבואם. בתוך סוביבור ביקורו של שר הפנים הגרמני, שהיה מפקד הגסטפו דרש חגיגיות מיוחדת והיא ניתנה לו. דווקא הרצון הכן של המארחים להרשים את מפקדם, הביא אותם למשוך מתוך העולם "הנורמלי" אל המציאות החולנית המעוותת שיצרו מתנה שתייחסה אל נשים יהודיות כאל נשים. התמונה שלי מוכיחה שהם חשבו כמו גברים על נשים. אחיותנו בנות האדם. בדורון החגיגי שהגישו מפקדי סוביבור לשר הפנים הנאצי, לא היה משום העלאת קורבן, אלא פניה אל הפן הפרימיטיבי ביותר בגבר, ולכן גם האנושי ביותר, התשוקה לאישה. החרמנות הייתה שם.
אך קודם לכן, כדי לרדת לעומקה של נקודת השיא בביקור, מבחינת הכוונה של המארחים ומבחינת התכנית של הביקור החגיגי, יש להבין את הגיאוגרפיה והארכיטקטורה של המחנה. המחנה תוכנן על ידי אדריכלים גרמנים וכלל חמישה אגפים נפרדים. ליהודים לא ניתן היה לעבור מאחד למשנהו בלא קבלת רשות משלטונות המחנה:
Plan_obozu_zagladyבלאגר מס' 1 שוכנו האסירים שהושארו לפי שעה בחיים וכן היו בו בתי המלאכה והמטבחיים. בלאגר מס' 2 נמצאו החדרים בהם התפשטו קרבנותיהם של תאי-הגז והשאירו אחריהם את בגדיהם וכן משרדי המנהלה והמחסן למטלטליהם של המומתים.
מקצהו של לאגר מס' 2 הוביל שביל צר, מוקף תיל משני עבריו (וצמחיית הסוואה) אל לאגר מס' 3. שביל זה היה מכונה "שלאוך" כלומר, "הצינור". אורכו היה 150 מטר והקורבנות הורצו בו עירומים אל תאי הגז. בקדמתו של לאגר מס' 3 ניצבו שלושה תאי גז. כושר קיבולו של כל אחד מהם היה כ-50 איש. מדרום לתאי הגז בצריף סמוך להם, נמצא מנוע בנזין בן 200 כח סוס שנלקח מטנק רוסי – משלל המלחמה – והובא לסוביבור מלבוב. הגז (חד תחמוצת הפחמן) זרם אל התאים מצינורות שפיותיהם היו קבועים בתקרה; מיתת החנק נמשכה 20 עד 30 דקה. בתקרותיהם של תאי הגז הותקנו אשנבי הצצה שבעדם אפשר היה להתבונן בתהליך ההמתה.
ועתה לעדויות. סיפור ביקורו של הימלר חוזר בקובץ בחמש גרסאות שונות.
מתוך עדותו של ליאון פלהנדלר: "לרגל מאורע זה הובאו 200 נשים צעירות מלובלין, שנשמרו יומיים בצריף מיוחד כדי לערוך לאחר מכן הצגה בפני ראש התליינים. זה האחרון, מטהו ופמלייתו הגיעו בשלושה קרונות משוריינים. בעד לאשנב קטן בגג תאי הגז, צפה הימלר בפעולתו של גז חדש."                          (עמ' 37)
מתוך עדותו של משה בהיר (שקלרק): "בחודש פברואר 1943 ביקר הימלר פעם שניה בסוביבור.
"יומיים לפני בואו הייתה תכונה רבה במחנה. ואגנר בחר מאה אנשים וציווה עליהם לפרק את הצריף בקרבת לאגר 3, שבו היו גוזזים את שערות הנשים לפני הכנסתן לתאי הגזים. מקירות הצריף ומחומרים אחרים אולתר מסלול-נחיתה זעיר למטוסו של הימלר. ואכן באחד הבקרים נחת שם המטוס והימלר עם חבר עוזריו הופיעו לפני מקדמי פניו. ביום זה של ביקורו לא הוצאו אנשי מחננו לעבודה ואף קיבלו מנות-אוכל חגיגיות. אותו יום עסקתי בפיקודו של פאול בראדוב שהיה אחראי על הקסינו, בהכנת מטעמים וקוניאק-ביצים לכבוד האורחים.
עוד אנו עוסקים בהכנות, כאשר התפרץ האונטרשארפירר בקמאן והודיע כי האורחים חוזרים כבר מסיורם ופניהם מועדות לקסינו. הקצינים צהלו, הפעם נענה הימלר להזמנת מפקד המחנה לסעוד עמו ועם חבר עוזריו.
בראדוב התרגש לשמע הידיעה וציווה עלי לחזור חיש-מהר לצריפי היהודים. פתחתי בריצה מבוהלת לעבר מחנה מגורינו, שער המחנה היה נעול ועד שהשומר האוקראיני פתח אותו בפני – קרבה כל הכבודה עד כדי מרחק של מטר אחד ממני, כשבראשה מזדקרת דמותו של היינריך הימלר הממושקף וסביבו הקצינים שהתלוו אליו גם בביקור הקודם, ביניהם אדולף אייכמן. לא היו אתו הפעם אנשים בלבוש אזרחי.
לאחר הביקור נודע לכולנו כי לקראת ביקורו של הימלר הובאו לסוביבור כמה מאות יהודיות צעירות ממחנה טראווניקי. הן הוכנסו לתאי-הגזים, נספו שם וגופותיהן הועברו למשרפות, וכל זה כדי להדגים להימלר ולפמלייתו את יעילותה של מלאכת השמדת יהודים במחנה סוביבור." (עמ' 25)
מתוך עדותה של עדה ליכטמן: "יום אחד, בחודשי החורף האחרונים של שנת 1943, החלו הגרמנים מתרגשים ומתרוצצים כעכברים מסוממים. במחנה פשטה שמועה שהרייכספירר היינריך הימלר, בכבודו ובעצמו, עתיד לערוך ביקור בסוביבור. מול המחסן הצטברו גרוטאות מסוגים שונים: עגלות ילדים ישנות, כלי מטבח שבורים, תרמוסים וכיו"ב. כל אלה נעלמו והמקום נוקה בקדחתנות. לאחר מכן הביאו לכאן כמה משאיות עמוסות חול ופרקו אותן, החול הוחלק ומעליו הונחו לוחות עץ ארוכים שנועדו לשמש שדה תעופה מאולתר למטוסו הפרטי של הרייכספירר.
ביום שקדם לביקור הובאה למחנה קבוצה של צעירות וצעירים שנבחרו מתוך אחד הטרנספורטים. את כל באי המחנה סגרו הגרמנים בצריפים מאחורי מנעול ובריח. מפקד המחנה וקציני הס"ס נימאן ואגנר ואחרים קיבלו את פני האורח הדגול ופמלייתו וערכו עמו סיור בלאגרים 1 ו-2. לאחר מכן פנו ללאגר מס' 3. הכלואים הצעירים הצטוו להתגלח ולאחר מכן הוליכו אותם אל לאגר מס' 3 אל תאי הגז. הימלר ואנשי פמלייתו עקבו מקרוב אחר ההמתה ושריפת גוויות המומתים לאפר. דברים אלה נודעו לנו מחיל המשמר האוקראיני."   (עמ' 50)
מתוך עדותו של אברהם מרגוליס: "הימלר ובני פמלייתו באו לבקר במחנה סוביבור ולסקור מקרוב את המתרחש בו, בשלהי החורף של שנת 1943. אנשי הס"ס ערכו לכבודם מחזה ראווה בלאגר מס' 3. כמאתיים נשים ונערות הובאו אל תאי הגז והימלר ובני פמלייתו עקבו מקרוב אחר המתתן. האוקראינים הם שסיפרו לנו על כך."   (עמ' 72)
מתוך עדותו של הרשל צוקרמן: "הימלר בא לסוביבור לערוך ביקורת. זמן קצר לפני ביקור זה יצאתי באחד הבקרים להביא פחמים לצורכי המטבח. בקרבת מקום למחסן הפחם, במרחק של כ-50 מטר בלבד, ראיתי משאיות עם נשים בתוכן. שמעתי קול קורא לי: "הרשל! הרשל! הרמתי את הראש. הייתה זאת פרל שטראסבורג בתו של דוד-הירש שטראסבורג, רעיית פסח ליפקינד, שהייתה בקרב הנשים. מה יכולתי לעשות למענה? לרוץ אחרי המשאיות שנסעו ללאגר מס' 3 ולמות יחד אתה?
300 נשים אלו הובאו במיוחד מלובלין, כדי שהימלר ופמלייתו יוכלו לראות כיצד נשים יהודיות יפות אלו מתות כשהן מורעלות בגז."       (עמ' 92)
עד כאן חמש העדויות. יש לשים לב כמובן שכולן עדויות שמיעה, על כן לדעתי לא ידוע לעדים אם חלק מהביקורת שערך הימלר כללה תצפית על הצינור, מסלול 150 המטרים שבהם הורצו הנשים עירומות. לסיום, פיסקה נוספת מן העדויות, שאינה עוסקת בביקור הימלר. היא סופרה על ידי בר פרייברג.
"בקיץ של שנת 1942 הגיעו טרנספורטים רבים ומספרם גדל והלך. בחודש יולי הגיע מספר טרנספורטים מגרמניה, ובהם נשים צעירות ויפות מראה. פאול גרוט בחר לו מתוכן נערה אחת יפהפייה. שמה היה רות והיא הייתה לשפחתו. לאחר מכן יצא גרוט לחופשה. רות הומתה יחד עם עוד כמה נשים ובגדיה הובאו למחסן הבגדים. כשנודע הדבר לגרוט בשובו למחנה, נתקף בחמת זעם. החל שותה לשוכרה ומפריע לפעילות המחנה ולסדריו. הוא נשלח למקום אחר ובמקומו בא איש ס"ס חדש."                                       (עמ' 80)

*******
מרים נוביץ', היא האוצרת הראשונה של מוזיאון לוחמי הגטאות. את הספר הקדישה "למארגני המרד בסוביבור, לעשרות מחולליו ומשתתפיו ולזכרם של מאות אלפי קורבנותיו". העדויות הושמעו ברובן במשפט-האגן ב-1956/66 ובחלקן נגבו, או הושלמו בשיחותיה של מרים נוביץ' עם ניצולי סוביבור בארץ ובחו"ל. מחנות מבצע ריינהרד, וסוביבור בתוכם, הוקמו בראש ובראשונה לצורך השמדת יהודי הגנרלגוברנמן שהיוו קרוב לשני שליש מכל היהודים בפולין בגבולות 1939 ונמצאו תחת שלטון הנאצים. מספר יהודי הגנרלגוברנמן שהושמדו בסוביבור נמוך ביחס למספר היהודים שהושמדו במחנות טרבלינקה ובלז'ץ. כפי הנראה, עובדות אלו הביאו את מפקדי המחנה לדרוש הבאת משלוחים ממקומות רחוקים דוגמת הולנד, צרפת ושטחי ברית המועצות הכבושים על מנת להגדיל את מספר הקורבנות של המחנה.

אי אפשר להסביר בקיצור מהו מחנה סוביבור. כל משפט או היגד דורש ביאור. עצם יציאתו לאור של ספר עדויות על הזונדרקומנדו בשנת 1979 נדרש לו מאמר נפרד שעוסק בחקר זיכרון השואה. ומיהי מרים נוביץ'? ומדוע היה מפקד סוביבור מי שפיקד על מבצע האותנסיה ברחבי גרמניה. ומהו מבצע אותנסיה? וגם השם הזה: מבצע ריינהדט. ריינהדט, שמו הפרטי של היידריך, שנרצח על ידי פרטיזנים צ'כים וכמה אחווה ביטא חברו ומפקדו היינריך הימלר בדרך המיוחדת הזאת להנצחת שמו? קשה לענות על השאלה הזאת בקיצור.

מרים נוביץ', סוביבור, מחנה האבדון והמרד, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ט

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *